הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בדצמבר, 2012 5 תגובות

במאי 2011 חגגה הארץ את ניצחונותיו הדיפלומטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הפרשנים התחרו זה בזה בשירי תהילה נמלצים: ביבי הלהיב את הקונגרס האמריקאי; התשואות ארכו שבע דקות ועשרים שניות (ב"ישראל היום" הוסיפו עוד כמה שניות); בעצרות אחרות הקשיבו בשתיקה מתוחה לנאום הצדקני של נתניהו; בתקשורת בארצות הברית זכה ביבי להשוואות מחמיאות עם אבא אבן; היו גם כאלה, בעיקר בתקשורת היהודית, שהעלו באוב את זכרו של וינסטון צ'רצ'יל.

Netanyahu_campaign_posterכרזת בחירות על אוטובוס, 2009 (מקור)

אין לטעות: ביבי קיבל מחמאות גם ב"הארץ", שבו מיוצגים גם פובליציסטים מן המרכז, שנוטים לתמוך בנתניהו אם הם סבורים שיש לו סיכוי לְזַכּוֹת את ישראל ברווחים הפוליטיים והחומריים הכרוכים בהצלחה לכבוש את לבם של האמריקאים. כיוון שנתניהו הימר (כדרכו, על חשבוננו) על המועמד הרפובליקני מיט רומני, קראנו ושמענו הרבה דברים בגנותו של הנשיא ברק אובמה. איש לא הוכיח את אובמה, חלילה, על מעורבות משטרו במעשי רצח (הקרויים באורח מזוויע "חיסולים") או בקיומם של מתקנים אמריקאיים לעינויים בארצות הברית ומחוצה לה; זה עניין ליפי נפש ולא למתנגדיו של הנשיא מימין. ההסתה נגד אובמה באה רק מהגזענים שלנו ולבשה לעתים תכופות אופי גזעני ומחליא.

פרשנים יותר מתוחכמים מהמרכז הלאומני ניסו לרמוז שאובמה "יבגוד" בישראל, כאילו נשבע האיש אמונים בכנסת ולא בבית הלבן. כמה מהפרשנים שתקפו את אובמה הם אנשי אמונו של נתניהו, וטביעת אצבעותיו הייתה בולטת בכל מסע ההכפשה. הימין הישראלי בפרט והממסד שלנו בכלל קנו לעצמם מוניטין בכל העולם בגין נטייתם לנשוך את היד שמאכילה אותם. במקרה של אובמה הם פרצו את כל הגבולות. נתניהו זכה ממנו לתמיכה מדינית באו"ם, לסיוע צבאי וכלכלי ובכל זאת נטל על עצמו את מלאכת היחצנות בשירות יריבו של הנשיא, רומני. זו לא הייתה טעות טקטית מקרית אלא אסטרטגיה כושלת שלמה. נתניהו הולך בדרך הרעה הזאת כבר יותר מעשרים שנה. על ניסיונותיו לעקוף את הממסד הליברלי בוושינגטון כדי לכרות ברית עם השמרנים, הלאומנים, הגזענים והנִצים בארצות הברית כבר כתבנו אלפי מלים. היו לו הצלחות בלתי מבוטלות. הוא גייס את אנשי הכנסייה (ערכתי פעם סיור הרצאות ברחבי ארצות הברית ונאמתי בעשרות כנסיות; עוצמתן היא אדירה והתקשורת שלהן מגיעה לכל אתר) ואת שונאי השחורים ושונאי המוסלמים לטובת מדיניותו, אבל זה היה כישלון מהדהד. ביבי הצליח לרתום רק את הימין היהודי האורתודוכסי למען הרפובליקנים ואילו רוב ידידי ישראל בקהילה, הרפורמים, הקונסרבטיבים וסתם ליברלים חילונים הצביעו שוב בעד הדמוקרטים. לא ניתן לעשות את מעשי אביגדור ליברמן ומנהיגי המתנחלים מצד אחד, ולזכות בתמיכתם של מיטב יהודי ארצות הברית מהצד האחר. נתניהו פשוט הוכיח לאובמה ולשאר קובעי המדיניות בעולם, שאין לו שליטה אפילו על יהודי ארצות הברית.

בתודעתו של נתניהו שולטים שני גורמים רעיוניים: תורת ארץ ישראל של אביו בן-ציון נתניהו והניאו-ליברליזם של מילטון פרידמן. מכאן נובע גם החיפוש אחרי בני ברית מתאימים בארצות הברית: אמריקאים בעלי תודעה תנ"כית שיסכימו שבמאה ה-21 ניתן לעצב מדיניות חוץ וביטחון על פי הכתוב במקרא; וריאקציונרים שחגגו, למשל, את מותו של הסוציאליזם הדמוקרטי בצ'ילה ואת רצח הנשיא הנבחר בארץ זו, סלבדור איינדה (1973). אנשים כאלה מוצאים רק באגף הימני של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שיש לו גם מורשת אנטישמית ארוכת שנים. אביו של הנשיא ג'ורג' בוש וסבו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה פרסטון בוש, תומך ידוע של הנאצים בגרמניה. פרסטון בוש סחר עם גרמניה הנאצית חרף החרם, דיבר בזכותו של אדולף היטלר בכל מקום ואף נעצר באורח מנהלי על ידי ממשלת ארצות הברית אחרי שהנשיא, פרנקלין דלאנו רוזוולט הכריז מלחמה על יפן ועל גרמניה (1941). בנו דווקא הציל את כבוד המשפחה ולחם כטייס בחיל האוויר היפני נגד הגרמנים אבל אין שום מקריות בפרשה הזאת. הרפובליקנים מהאגף הימני נחשדו תמיד באנטישמיות (היה במפלגה גם אגף ליברלי גדול שעליו נמנו ידידים רבים של העם היהודי) והנהייה של בני עמנו אחרי הדמוקרטים היא תגובה פוליטית לתופעה הזאת.

רוב מכריע של יהודי ארצות הברית הצביעו בעד אובמה. מנקודת ראותו של הממסד הישראלי על כל אגפיו, נתניהו נחל כישלון מזעזע: הוא כרסם בתמיכה של  יהודי ארצות הברית בישראל וגם גרם לניכור חריף בין ממשלתו לבין הממשל של אובמה. יש להבין שמבקריו של אובמה מהשמאל אינם רלבנטיים לוויכוח הזה. רק מעטים בתוכנו, (אנשי השמאל העקבי) רואים בחומרה את הניסיון של ושינגטון לנכס לעצמה את רוב משאבי העולם ולסכל כל מהלך, בכל מקום, לשוויון ולרפורמות שיגשרו על הפער בין עשירים לבין עניים. אבל נתניהו, כמו רוב הישראלים, תוקף את אובמה מימין. מוצאו של אובמה, החשדות שמעורר שמו האמצעי חוסיין, נחישותו שלא להחריף את היחסים שבין המערב התעשייתי לבין המוסלמים, התנגדותו (הרפה מדי) למתנחלים, אלה הם הדברים שקוממו נגדו את הימין ואת המרכז הלאומני כאן. נתניהו חולם על ארצות-הברית נִצית ותוקפנית, שמדכאת את עניי ארצה ואת עניי העולם ומחדדת את הסכסוך בין לבנים לשחורים ובין העולם השׂבע לעולם הרעב, בין הנוצרים והיהודים מצד אחד לבין המוסלמים מהצד האחר. את עולם הסיוטים הזה הוא רוצה לאכוף עלינו ועל בני בנינו לדורות ורואה (בצדק) את תומכי עוטי הגלימות הלבנות בתרבות הפוליטית האמריקאית כבני בריתו. החזון הזה התנפץ לרווחת כולנו (גם אלה שלא נשבו בקסמו של אובמה) בנובמבר 2012, ועל כך אין לנו סיבה כלשהי להתלונן.

חבל רק שנתניהו לא ישלם את המחיר בבחירות בינואר 2013. זה אולי צורב להודות בכך, אבל העם ברוב המכריע שבוי בקונספציה של הכוח, התעמולה, הצדקנות, התוקפנות והרהב המאפיינים את ביבי ואת אנשיו, כולל בני בריתו במפלגות המרכז הקטנות. לא קיימת בישראל מפלגה גדולה המתנערת מכל ההתנחלויות, מרעיון העִוועים של ירושלים המאוחדת, מקיום נשק הרתעה גרעיני המסוכן יותר לישראל מאשר לשכנותיה, מהמדיניות כלפי איראן, כלפי הפליטים, כלפי האזרחים הערבים. לכן יוצא הקצף נגד נתניהו רק מצד אנשים כמו שלמה אבינרי ששירתו תמיד את מטרותיו העיקריות של ממסד מפלגת העבודה אבל חוששים עתה מהקרע בין ישראל לבין ארצות הברית. כאן, בבטן הרכה של נתניהו, היו חייבים להכות מנהיגי המרכז הלאומני שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויאיר לפיד. הם לא מסוגלים אפילו לכך.

  • פורסם בכל העיר, 28 דצמבר 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. שמעון הגיב:

    כל מילה בסלע.רצוי לזכור את שלמה אבינרי, גם כאיש אוניברסיטה אבל גם כמנ"כל משרד החוץ,בשנים המכריעות של השליטה הישראלית בנכס העיקרי של הסיכוי לשלום, בגדה המערבית. נכס שנשמט לידי המתנחלים וכל מגביהם ותומכיהם במפלגת העבודה. שלמה אבינרי היה ליד ערש ההתנחלויות הראשונות.
    כך הוא יכול להאשים ,באצבע אחת את נתניהו ובארבע האחרות את עצמו. אלא אם היה נוטל אחריות, דבר שאינו מן המקובלות בקרב המימסד הישראלי ,על כלל גווניו.

  2. ק.א. הגיב:

    נירמול (גם יחסי) של איזור אסטרטגי אינו מרשם טוב עבור דומינציה אימפריאלית. שליטה באיזור היא היכולת לקבוע מה ומתי יעשה באיזור ומשאביו-מי יפסיד, מי ירוויח ובאיזה מחיר. איבוד שליטה באיזור היא מכה קשה ובלתי-מתקבלת על הדעת לתאבי הדומינציה. לכן שלום, פיתוח, חוסן חברתי, דו-קיום ואף סטטוס-קוו בכלל, הם כולם מכשול לדומינציה זו. אלו לא היו נתוני פתיחה מעודדים אף פעם ולכן, ככל הנראה, בהינתן מציאות זו לא ברור אילו ברירות היו (או שישנן) לישראל שקשרה את גורלה (מלידה) עם פשיעה אימפריאליסטית. דומינציה זו היא חשובה מדי בכדי לעזוב את המזרח-התיכון האומלל לנפשו, ולו לשעה קלה, ע"מ שיגליד מפצעיו. מי שהרשה לעצמו לבנות את ישראל באופן כזה, ומאוחר יותר גם לתחזק אותה בהתאם, היה חייב לראות באלימות כציר-קבע שסביבו הכל סובב ולהחליט שזה יהיה הבסיס ליצירת זהות לאומית חדשה. עם נפילת הקומוניזם אפשר היה לקוות שהאימפריה תרגע קצת אבל התיאבון רק התגבר. מופע ביבי בקונגרס הציג לראווה עוד שלב בתמונת התפוררות המבנה החברתי ומערכותיו בכל העולם. החברה האנושית עלולה להדרדר למצב מוזר וקטסטרופלי בו היא למעשה בזה לעצמה.

  3. ע.ג. הגיב:

    או שכל הישראלים מטומטמים או שאתה טועה בנתוח שלך. אני לא סובל את נתניהו אבל הנתוח שלמעלה, בגלל עולם המושגים האנכרוניסטי, הוא נתוח שאין לו קשר למציאות. רק כדוגמא – נתניהו תומך בימין האמריקאי לא כי עולמם דומה אלא כי האויב של אויבי הוא ידידי כלומר, אם יש דמוקרטים שמתנגדים למדיניות ישראל הוא יתמוך במתנגדים להם. פשוט קל ולא מצריך תאוריות מופרכות שעבר זמנן.

  4. דניאל קלטי הגיב:

    מאמר מעולה ומדוייק, מסכים לחלוטין.

  5. שום בצל הגיב:

    מסכים עם ע.ג.
    נראה שהעולם מורכב יותר מכפי שה"שמאל העקבי" (מה זה?) מוכן להודות – ואולי גם אותו שמאל לוקה בהרעלת צדקנות יתר, שלא לומר פרנויה של ממש. אף שביבי בהחלט אינו כוס התה שלי, ואיני מסכים עם דרכו ובוודאי שלא עם מפלגתו (וכל דבר ימני ממנה), עדיין, לקשור אותו למזימה בינלאומית של השתלטות על מקורות הכוח בעולם זה קצת לא שפוי.

הגיבו לע.ג.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים