אם לשפוט על פי מספר הצופים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, הסרט "לינקולן" של הבמאי סטיבן ספילברג, עומד להפוך ללהיט מקומי. הסרט עוסק בחודשים האחרונים בחייו של הנשיא ה-16 של ארה"ב, אברהם לינקולן, בעת שהוא פועל לסיום מלחמת האזרחים העקובה מדם (וספילברג בסרטו לא חוסך באמצעים ובמאמצים קולנועיים כדי להמחיש את מימדי ההרג ההדדי בין הדרום לצפון) וגם להביא לביטול העבדות.
דניאל דיי לואיס בתור אברהם לינקולן בסרטו של סטיבן ספילברג
בסרט, לינקולן נבחר לפני זמן קצר, בראשית 1864, לכהונתו השנייה והפופולריות שלו בשיא. הוא נפתח עם חלום שלינקולן חולם, ובו הוא נראה עומד על ספינה ומביט אל עבר אופק בהיר. לינקולן מספר על חלומו לאשתו, אשר כועסת עליו כי לדעתה החלום מבטא את רצונו לנסות להעביר בבית הנבחרים את ההחלטה לאשרר את התיקון ה-13. באפריל הקודם אישר הסנאט את התיקון ה-13 לחוקה, שאוסר על עבדות, אבל כעת ניצבת בפני הנשיא הרפובליקאי מטרה קשה הרבה יותר: להביא לאישור התיקון בבית הנבחרים בו אין לו שליטה. כדי לממש את היעד, שלינקולן ראה בו את ייעודו הפוליטי הבלעדי, חייב הנשיא לא רק להתעמת עם יריביו מהמפלגה הדמוקרטית אלא עם יריביו בתוך המפלגה הרפובליקנית, ובראשם תאדאוש סטיבנס מפנסילבניה ה"רדיקלי" שהתיקון אינו מספק את אמונותיו הדתיות בדבר שוויונם של כל בני האדם.
לינקולן חושש גם שסופה הקרב של מלחמת האזרחים עלול לטרפד את אישורו של התיקון בבית הנבחרים, ולכן הוא מתכנן כיצד להאריך את המלחמה, למרות הקורבנות שהיא תובעת, עד שהתיקון יאושר. בעזרתם של ויליאם סוארד, מזכיר המדינה ופרסטון בלייר, מייסד מפלגתו העשיר, משתמש לינקולן בכל תכסיס אפשרי, מתחנונים, הבטחות, סחיטות ועוד, כדי להבטיח את נצחונו בבית הנבחרים. זהו מבט מבפנים במה שהנשיא הצרפתי (הסוציאליסטי?) פרנסואה מיטראן כינה "המסתורין שבשלטון". זאת, בדומה לסדרת הדרמה "הבית הלבן", או בגרסתה הדנית המלוטשת יותר: "בורגן".
אני תקווה שרבים יצפו בלינקולן, לאו דווקא בגלל איכות הסרט (ספילברג נשאר ספילברג) אלא בגלל שניתן ללמוד ממנו על המחיר הכבד שגובה שנאה אתנית וגזענות. מאוד הייתי רוצה שיצפו בסרט הפוליטיקאי יאיר לפיד ("לא אצטרף לבלוק חוסם עם החנין זועביז") וגם אוהדי בית"ר ירושלים המניפים אל-על את "טוהר גזע". אותו "טוהר גזע" ששלח כשישה מיליון מאבותיהם למחנות ההשמדה. זה אולי עונש חינוכי יותר לאותם אוהדים-גזענים ממשחק ללא קהל או ממשחק במה שנדמה כמחנה צבאי באצטדיון טדי.
אבל ללינקולן פן נוסף. פן שבוודאי ספילברג וההיסטוריה הרשמית האמריקאית אינם מעוניינים להבליט: לינקולן האנטי-קפיטליסט. כך לפחות עולה מהמאמר הארוך שפרסם ג'ון ניקולס באתר "פוליטיקל אפרס" בסוף חודש נובמבר האחרון תחת הכותרת: "לקרוא את קרל מרקס עם אברהם לינקולן". המאמר נפתח בציטוט של לינקולן במהלך נאומו הראשון כפוליטיקאי באילינוי (1837): "בדרך כלל הקפיטליסטים פועלים בצוותא כדי לשדוד את העם".
יאיר לפיד ("לא אצטרף לבלוק חוסם עם החנין זועביז") למה ישר להדביק גזענות לדבריו הוא בצדק לא רוצה שום קשר אם הגברת שתומכת במאבק נגד ישראל לעלות על המרמרה זה מאבק נגד ישראל כך הוא רואה את זה וכך רואים כ90% מתושבי ישראל מפלגתו של יאיר לפיד היא לא מפלגת שמאל?זכותו לומר את הדברים היכן אותו חופש הבעת הדעה שאתם כל כך מניפים את דגלו
לינקולן היה בן 28 כשנשא את נאומו שבו התריע נגד שחיתות הבנקים (כאז כן עתה). הוא יצא בנאומו נגד "האדונים של העיר וושינגטון", ונגד בית המשפט העליון שתמך בבנק… לינקולן דרש שקיפות ויצא נגד הסודיות שהיא הבסיס ביחסי הבנק הפדרלי והבנקים מסחריים (עד היום).
"הקפיטליסטים האלה נוהגים בדרך כלל לפעול בצוותא להונות ולעשוק את בני האדם, ועכשיו כשהם מסוככים זה עם חברו אנו נקראים להתערב ולבזבז את כספי הציבור כדי למצוא פתרון למריבתם, בעוד הם בתיחכומם הגאוני פועלים כדי להונות ולרמות. כך הם גורמים נזק עצום לציבור. אכן זה מאוד מוזר שהציבור סובל מאותן "פגיעות חמורות" ולמרות זה אינו מגיב! מוזר שהציבור מתעוות, סובל ומתפתל תחת הדיכוי והמפגע, ולמרות זאת הוא אדיש – ואף אחד לא קם ומוחה… נראה שאף אחד מפקידי הבנק לא מצא פגם בפעילות הבנקים, למרות ששיטות אלה הכפילו את מחירי התוצרת החקלאית והכניסו לכיסי הבנקים רווחים עצומים. לכן הבנקאים כה מרוצים מפעילותם.
http://www.bibliotecapleyades.net/sociopolitica/pawns_inthegame/statebank.htm