הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בפברואר, 2013 12 תגובות

פרופסור שלמה אבינרי דן ב"הארץ ספרים" בספרו של פרופסור יוסי גולדשטיין, "אחד העם והרצל" שראה אור באחרונה בהוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לחקר העם היהודי. הספר עוסק בוויכוח הסוער שהתעורר עם הופעת הרומן האוטופי של בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", אבינרי מתייחס במאמרו בעיקר לביקורתו החריפה של אחד העם על הספר הזה. כותרת מאמרו של אבינרי היא "אחד העם שלא רציתם להכיר" וכותרת המשנה מרחיבה: "מתנגד ליסודות האוניברסליים של מדינת היהודים, מסתייג משוויון הזכויות לכל אזרחיה". לאמיתו של דבר, עניינו העיקרי של אבינרי אינו באחד העם אלא יותר בהרעפת שבחים על הרצל הליברלי כפי שהוא משתקף (לדעתו) בספרו "אלטנוילנד". אולם דווקא מחברו של ספר זה יכול להתגלות לציונים תמימים כ"הרצל שלא רציתם להכיר".

hertzel

הרצל מספר ב"אלטנוילנד" על שנת 1923 במדינה היהודית שתוקם על פי חזונו בפלשתינה. היא, כמובן מדינה לתפארת הדוגלת בסובלנות, חופש דת, שוויון זכויות לכל, ויש בה תרבות תוססת, תיאטרונים, בתי אופרה, מוזיאונים, וגם טכנולוגיה מודרנית במיטבה ואפילו מסילות פס (מונוריילים). הוא לא שוכח להדגיש שפיתוח הארץ יקדם גם את רווחתם וטובתם של תושביה הילידים של הארץ.

הרצל כתב רומן אוטופי בו נתן לדמיונו דרור ביחס למדינה העתידית. אך המדינה האוטופית שלו לא הרחיקה הרבה מעבר למדינה בורגנית ליברלית. במדינה הזאת אין עריצות מונרכית, ועם זאת גם לא "עריצות סוציאליסטית". טוב בה לעובדים, המסחר הזעיר מבוטל, בני אדם לא נושכים כלבים וגם אינם אוכלי זכוכית. הכול מתנהל באופן אידיאלי, שלא לומר – אידילי.

נכון שבמדינה הזאת, כפי שהרצל מתאר אותה, ניתן למצוא גם רעיונות אחדים על שיתוף פעולה ציבורי ואפילו רעיונות סינדיקליסטים-אנרכיסטיים, כפי שמעיר אחד ממבקרי הספר. אולם כל אלה אינם מתעלים למשהו עתידני או מלהיב במיוחד. ברור שרעיונות אלה מובאים כדי לשכנע חוגים מתקדמים יותר בציבור לתמוך במדינה הציונית, בדומה למשנה המרקסיסטית שבורוכוב הציג בשעתו כדי לשכנע צעירים לחבור לציונים.

בשונה מעט מדעתו של אבינרי רוב האנשים לא מצאו באלטנוילנד רומן של "ערכים אוניברסליים והומניסטיים", כפי שהוא כותב במאמרו אלא, אם להשתמש במילים גסות, רומן תעמולה ציוני שמטרתו לשכנע את אירופה שהמדינה העתידה תהיה מדינת מופת שראויה לתמיכתם. כאשר הלורד רוטשילד מביע את חששו מהקמת גטו חדש על כל מגרעותיו עונה לו הרצל, שאינו יכול להסכים לכך שהקהילה היהודית שיקים תהיה מדינה קטנה, אורתודוקסית ובלתי ליברלית. הוא כתב לו כי השקיע שלוש שנות עבודה בכתיבת "אלטנוילנד" במטרה לענות על פחדים כגון אלה, והבטיח לשלוח לו עותק מיד לאחר שהספר יצא לאור.

הרלוונטיות הנמשכת של פולמוס הרצל-אחד העם

כאמור, עם הופעתו ספג הספר ביקורת חריפה מאוד מאחד העם שמצא ב"אלטנוילנד" בעיקר חיקוי עלוב של המערב. הוא קבל על כך שהרצל מתאר את מדינת היהודים כחסרת ערכים ותרבות יהודיים, ומדגיש מעבר לכל מידה את הדתות האחרות לעומת היהדות. במאמרו, אבינרי משתמש בביקורת הזאת כדי לנגח את אחד העם. אמנם הוא מקבל את עמדתו הביקורתית ביחס לאלטנוילנד כחיקוי הרצליאני של מערב אירופה, אולם הוא מבקר את אחד העם על התנגדותו ליסודות האוניברסליים שיכוננו את מדינת היהודים לפי הרצל, ועל הסתייגותו משוויון הזכויות לכל אזרחיה שיונהג בה. לפי אבינרי, אחד העם הוא צר אופקים ושונא זרים שחיפש, ולא מצא באלטנוילנד, את העיירה היהודית המזרח-אירופית, או את הגטו התרבותי הירוד.

אבינרי חוסך מאיתנו את המשך הוויכוח שהתפתח בעקבות הביקורת של אחד העם. כידוע, ביקש הרצל מחברו מקס נורדאו להגיב על דברי אחד העם. והוא אמנם הגיב, ובחריפות יתירה. הוא כינה את אחד העם "רבי חילוני" ואנטי-ציוני שכל ידיעתו מסתכמת בכתיבת  עברית נכונה. הוא האשים אותו על התנגדותו לרעיונות הסובלנות של הרצל, וטען שהסיבה לכך היא שהוא מתגעגע ל"שוט הרוסי ולאינקוויזיציה".

כשנורדאו הגדיש את הסאה הצטרפו ויצמן ובובר להגנת אחד העם ומאז עבר חתול שחור ביניהם לבין הרצל.

כותב הביוגרפיה הידועה על הרצל, אלכס ביין, מפרש את דברי אחד העם בשונה מנורדאו ומאבינרי, וכך כתב: "אחד העם מבקר את ההדגשה הקיצונית על הטולרנטיות. זו אינה רעה לכשעצמה, אלא שהיא מוצגת לראווה ומחוץ לכל פרופורציה על מנת לרכוש את לבם של הלא יהודים. את אחד העם עניין ההיבט התרבותי, והוא התלונן על הנטיה לחיקוי של כל מה שאינו יהודי על חשבון התרבות העברית."

אבינרי מגלה את המקור לפולמוס הרצל-אחד העם במוצאם השונה. אחד העם הוא יוצא העיירה היהודית המזרח אירופית ש"נושא על גבו את ההיסטוריה של ההסתגרות היהודית". לעומתו, גדל הרצל "באווירה הליברלית של אירופה המערבית ואימץ את ערכיה". לטענת אבינרי, הרצל ביקש לממש באלטנוילנד "ערכים הומניסטיים ואוניברסליים" בהקשר יהודי.

מה שנאמר כאן על אחד העם הוא על גבול האנטישמיות הציונית הידועה נגד "היהודים הגלותיים". גם תיאור העיירה היהודית ה"עלובה" בעלת התרבות הירודה בגרסת נורדאו משתייכת לאנטישמיות הציונית הזאת. אך יותר משאבינרי דוחה את אחד העם הוא מתכוון להציב מולו את הרצל, ודרכו את הציונות הליברלית.

אפשר להתווכח על טיב הערכים "הליברליים" של מערב אירופה (אז והיום), שאבינרי כנראה  מעריץ אותם. העניין הוא, שהרצל לא ממש גדל לאורם. הוא נולד בבודפסט וראה את עצמו בנערותו כגרמני לאומי. עמוס אילון, בספרו "הרצל", מתאר את הרצל הצעיר כתומך נלהב של "קנצלר הברזל" אוטו פון ביסמרק. בווינה, כותב אילון, "ממשיך הרצל את שמרנותו הטבעית ואת הפלירט עם הלאומיות הגרמנית השמרנית".

כך שהרצל לא "גדל באווירה הליברלית של אירופה המערבית" כיוון שלא הייתה אווירה כזאת בסביבתו. לפחות לא ביחסים שבין העמים, ובוודאי שלא ביחס לילידים במושבות.ה"ערכים" שהרצל אימץ באירופה בת זמנו באים לביטוי מלא בפיסקה הידועה ב"יודנשטאט" ("מדינת היהודים"): "עבור אירופה אנו עשויים להיות שם חלק מחומת המגן מפני אסיה; אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות. בתור מדינה נייטרלית נוסיף לעמוד בקשר עם כל מדינות אירופה שתצטרך לערוב לביטחוננו".

מה לא מבטיחים בשביל מדינה

בכל פועלו ניסה הרצל להגשים את העקרונות האלה. בפיסקה זו הוא מבטא במלוא מובן המילה ובדייקנות את סוג "התרבות" הפוליטית האירופית הקרובה לליבו. הרצל לא הסתפק בקווי היסוד של המדיניות הציונית – הוא גם נכנס לתיאורי הביצוע. אך את אלה הוא תיאר מסיבות מובנות רק ביומניו. בהם הוא מתאר איך להשיג את אדמת התושבים העשירים (באופן נכלולי למדי), או איך לגרש את העניים באמצעות הצעות עבודה מבלי לאפשר להם לחזור לאדמתם. הוא מוסיף שכל זה צריך להיעשות ב"זהירות" רבה.

מי שיעיין ביומניו ימצא שכל פועלו הקדחתני היה לרכוש את הריאקציה האירופית השלטת לשם השגת זיכיון ("צ'רטר") על פלשתינה. במפגשיו עם השליטים השונים הוא כמובן לא הרבה לדבר על זכויות הילידים הפלסטינים. ביומניו תיאר הרצל את מפגשיו עם הקיסר הגרמני, המלך האיטלקי, השולטן הטורקי, דוכסים ונסיכים למיניהם, שרים שונים, ובכללם שר הפנים הרוסי פלווה, ובעלי ההון ובראשם הרוטשילדים. לכולם הבטיח כי המדינה שתקום תתמוך בהם ובאינטרסים שלהם.

יש לזכור, שהבטחותיו ניתנו ללא יוצא מן הכלל למדינות הקולוניאליות בתקופת השיא של האימפריאליזם, כאשר מעצמות אירופה הסתערו על ארצות אפריקה ואסיה שהיו עדיין "פנויות". הסתערות זו היא שחוללה כעבור שנים ספורות את המלחמת ביניהן, הלא היא מלחמת העולם הראשונה.

בספרו The Returns of Zionism: Myths, Politics and Scholarship in Israel (משנת 2008) מעלה גבריאל פיטרברג את הסברה שהרצל חשב שעצם הרעיון על יסוד מושבה יהודית באסיה או באפריקה לפי הדגם הקולוניאלי האירופאי צריכה לשאת חן בעיניהן.

כאשר הרצל הניח שהאנגלים עוזרים לו בהשגת הזיכיון הוא כתב בהתלהבות ללורד לאנדאונס ממשרד החוץ הבריטי כי 10 מליון היהודים הפזורים בעולם יהיו "סוכנים בריטיים" למען "גדולתה והשפעתה של אנגליה". הוא הדגיש שהמדינה שעתידה לקום תהיה מושבה במסגרת האימפריה הבריטית, ולתפארת האימפריה הבריטית הוסיף: עוד בעת ש"עמי אירופה היו שקועים בשינה" השתמשה אנגליה בכלי תחבורה חדשים להרחבת מושבותיה ולחיזוקן". ובמקום אחר ביומן הטעים: פעילות האנגלים היא "גרנדיוזית": "…הם מנקים את האוריינט, מביאים אור ואוויר לפינותיו המזוהמות, שוברים את כוחם של השליטים העריצים והורסים את מנהגיהם הרעים".

מהגרמנים ביקש הרצל עזרה בהשגת הזיכיון על פלשתינה מידי השולטן הטורקי. לארכי-דוכס מבאדן הסביר שהוא מעדיף פרוטקטורט גרמני על היישוב בישראל על כל נותן חסות אחר. וברקע הדברים הללו עמדה תמיכה ציונית בגרמניה שניסתה להקטין את ההשפעה האנגלית במזרח התיכון באמצעות בנייתה של מסילת ברזל גרמנית לבגדד. לטענת פיטרברג, שאיפתו הגדולה והאמיתית של הרצל היתה להשיג את הכרת גרמניה בשאיפות הציוניות.

בשיחה שקיים עם הקיסר הגרמני הוכיח הרצל את גישתו ה"ליברלית" גם בדבריו על כך שמדינה יהודית תבלום את זרימת היהודים למפלגות מהפכניות (Umsturzparteien). לשר הפנים הרוסי האנטישמי, פלווה, הבטיח דברים דומים בכותבו שהציונות תעזור להוציא מרוסיה צעירים בני 15 עד 16 שנלכדו ב"טירוף המהפכה".

מתברר שהערבים באלטנוילנד מרוצים מחייהם

לטענת אבינרי, "המאבק על זכויותיהם של התושבים הערבים הוא עיקר העלילה הפוליטית של הספר". הבה נבחן את טענתו:  עלילת אלטנוילנד נסבה על שני גברים: האחד הוא ד"ר פרידריך לוונברג, אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר והאחר הוא אציל פרוסי מבוגר ועשיר ששמו המצלצל אנגלית הוא קינגסקורט. שניהם מואסים בחייהם בציוויליזציה המערב-אירופית ומחליטים לברוח ביכטה של קינגסקורט אל אי בודד באוקינוס השקט. בעוברם ליד חופי פלשתינה הם מחליטים לעגון בנמל יפו ולסייר בארץ לפני שימשיכו בדרכם. התרשמותם ממראה עיניהם היא איומה ונוראה. הארץ מצטיירת בעיניהם כמפגרת ועזובה, חרבה וחסרת תקווה. אומללות ודכדוך בכל מקום.

בחלוף עשרים שנה שבהן חיו בבדידות מוחלטת הם מחליטים לבקר שוב את העולם שנטשו ובעוברם ליד פלשתינה הם עוצרים שוב כדי לסייר בה. לעיניהם מתגלה ארץ אחרת. כיצד זה קרה? מה קרה לתושבים הקודמים? על כך אין מילה. האם הם גורשו מעבר לגבול כפי שהרצל תיאר ביומניו? על כך אין מענה. יש לציין, כי בעת שהרצל כתב את "אלטנוילנד" הייתה פלשתינה ארץ ערבית שמספר היהודים שחיו בה היה זניח. אך גיבורינו, לוונברג וקינגסקורט, מוצגים לפני מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי המספר להם על הערבים בארץ. מתברר שהוא ממש מאוהב בפלשתינה כמדינה יהודית. הם שומעים מפיו כמה עלובים היו הכפרים הערביים לפני בואם של היהודים, על כך שהיהודים הביאו עמם תרבות ושהערבים הרוויחו מאוד מהעלייה היהודית. כאשר הוא נשאל אם התושבים הערבים לא סבלו מהגירת היהודים הוא עונה: בשבילנו זו הייתה ברכה, בעלי הקרקעות מבינינו יכלו למכור את אדמתם במחירים גבוהים ליהודים. הערבים העניים נהנו עוד יותר: מקומות עבודה ,תזונה, חיים טובים. והוא ממשיך: הרי לא היה משהו עני ועלוב יותר מכפרים ערביים בסוף המאה ה-19 בפלשתינה. האיכרים גרו בקיני חמר נחותים שאינם ראויים אפילו לבהמות; הילדים שכבו ברחובות עירומים ומוזנחים כחיות. היום הכול השתנה, והם נהנים ממוסדות רווחה נפלאים, אם ירצו או לא.

והוא ממשיך ומתאר את הביצות שיובשו ואת הכפרים היפים שהוקמו, ועוד ועוד. על השאלה אם הערבים אינם רואים במהגרים החדשים פולשים, הוא עונה: איך אפשר לראות את האנשים הללו כשודדים? אלה אנשים שלא לוקחים ממך דבר אלא רק נותנים. היהודים העשירו אותנו, למה נכעס עליהם? הם חיים אתנו כמו אחים, למה לא נאהב אותם?

זוהי, אם כן, תמונת הערבים שהרצל מצייר באלטנוילנד, וזה הספר שאבינרי טוען ש"המאבק על זכויותיהם של התושבים הערבים הוא מוקד העלילה הפוליטית של הספר". נכון שבספר מתואר גזען בשם ד"ר גאייער המציע להקים מפלגה גזענית יהודית שגיבור הספר נושא כנגדו נאום נלהב נגד הגזענות ובעד הסובלנות. אלא שגם בנאום הזה הערבים – יוק! האם זה משום שאלטנוילנד כבר ריקה מערבים?

אין בכוונתי להשוות כאן את המציאות העגומה של הציבור הערבי בישראל היום למצבם של הערבים המדומיינים באלטנוילנד של הרצל. אך יש לזכור שבשעת כתיבת הספר כתב אחד העם את חיבורו "אמת מארץ ישראל" המוקיע את התנהגותם האכזרית של איכרי המושבות כלפי הערבים, ומכנה אותם: "עבד כי ימלוך". כך שבשעה שהרצל "הליברל" רושם הזיות צבועות על מצבם הנפלא של היהודים באלטנוילנד ומתעלם לחלוטין ממצב הערבים במושבות (ובכלל), אחד העם, ה"שונא זכויות אדם", יוצא "כאן ועכשיו" להגנת הערבים מפני מעשי העוולה מצד יהודים.

יותר מכל, מצטיירת בתיאורי הערבים באלטנוילנד ההשקפה הקלאסית המאפיינת את כלל הקולוניאליסטים. הארץ שאותה הם כובשים היא ארץ ענייה ועלובה, הילידים חסרי דעת,   ואילו הכובשים מביאים עמם את הקידמה: נצרות, דמוקרטיה, חופש וחיים טובים יותר. כאן מתפצלת דעת הקולוניאליסטים על הילידים לשניים: הילידים מאושרים ואוהבים את הכובשים כמו רשיד ביי באלטנוילנד, אולם כאשר הם מתקוממים בדרישה לפרוק מעליהם את עול הכובשים הם הופכים מיד לפראים ולטרוריסטים. כך נתפסים כיום הפלסטינים ועמים אחרים הנאבקים לעצמאות. לאמיתו של דבר, "הערכים" שהרצל שאב באירופה בימיו היו לאומנות ואימפריאליזם. בעיניו היה זה מובן מאליו שהמעצמות הקולוניאליות יסייעו לו לקבל את פלשתינה בלי להזדקק להסכמת התושבים הילידים כלומר, הפלסטינים.

אירופה בפריחת תקופת האימפריאליזם שלה רצתה להיראות ליברלית שלא היתה אלא צביעות גדולה. כמוה גם האימפריה הגדולה (בריטניה ), שצביעותה זיכתה אותה בפי הצרפתים בכינוי "אלביון הצבועה או הבוגדנית".

זו הצביעות שביסוד אלטנוילנד. שהרי לא מדובר בספר העוסק בדמוקרטיה, חרות או שוויון בעלמא, אלא בהקמת מדינה המתבססת על דיכויים ונישולם של הפלסטינים שאינם מופיעים בו יותר כבני עם אלא, אם בכלל, כפרטים סיקופנטים (חנפנים) השרים שיר הלל לכובש.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ישראל הגיב:

    טוב עשה שמואל אמיר שבמאמר מפורט ומנומק יצא כנגד מאמרו החד-צדדי של אבינרי. מול הפוליטיקה שאנו חווים היום, יש רק להצטער על אותם ימים שבהם היה ויכוח אידיאולוגי אמיתי על דמותה של המדינה (ולעניין זה אולי מעניין יותר הוויכוח בין אחד העם לברדיצ'בסקי).
    לא קראתי עדיין את ספרו של פרופ' גולדשטיין אבל ע"פ הרצאה ששמעתי ממנו נראה לי שגם הוא, כמו אבינרי, נוטה לצידו של הרצל. הוא גם ייחס להתקפתו של אחד העם על הרצל מניעים אישיים (הופעתו של הרצל פגעה בהגמוניה שהייתה עד אז לאחד העם ברחוב הציוני).
    ובכל זאת, 2 הסתייגויות לדבריו של אמיר:
    1. הרצל ניסה להקים מדינה (או, לפחות, בית לאומי) בדרך דיפלומטית וממילא היה עליו להשתמש בנימוקים שינעמו לאוזני הגורמים המשפיעים דאז בין אם אלו הבריטים, הגרמנים או האוסטרים. זאת בניגוד לאחד העם ששטח את תורתו כלפי העם היהודי פנימה.
    2. בראייה היסטורית אחד העם הפסיד בעימות. הא ראייה שאחד העם הוא היום בס"ה רחוב (והוא ודאי מתהפך בקברו יום אחר יום על הרחוב בת"א שמאכלס את הבורסה לניירות ערך). הרצל לא שקע עדיין לזכרון של רחוב, אז אולי נשמור אותו לפחות כמיתוס של חוזה המדינה.

  2. עפרה הגיב:

    המאמר מדוייק ופוקח עיניים, תודה לשמואל. הרצל אכן לא היה מרכסיסט. "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" שיקפו סוג של אידיאולוגיה שבסוף המאה התשע עשרה ניתן להגדירו כמתקדמת וליברלית. התיאור האידילי של אוטופיה דו-לאומית מעורר אמנם גיחוך בדיעבד וספוג באוריינטליזם; אך מי שהפכו ל"ציונים" בהשפעת הרצל לא היו אמורים להפוך למנשלי ערבים מאדמותיהם – וזאת בניגוד לרעיונות לאומניים אחרים שרווחו אז.
    קריאה בכתבי הרצל מגלה שוביניזם זחוח ביחסו לנשים ולשחורים, גם זה מסממניה של התקופה ושל מי שנחשבו אז ליברלים באירופה. יש להניח שאילו חי כיום, היה הרצל מקפיד יותר על תיאורן של הנשים ולא משאיר לשחורים את תפקיד המשרתים יפי התואר. בקריאה הלוקחת בחשבון את מימד הזמן, אין בספריו שום אידיקציה לכך שהיה תומך בציונות בגלגולה הגזעני המיליטריסטי הנוכחי.

  3. אשר פרוליך הגיב:

    מי שלמעשה היה אוטופיסט היה זה אחד העם ולא הרצל.אם נבחן לפי המציאות,זה היה המודל ה"מערבי" של הרצל שניצח. והשאילה האם מודל זה עדיף על מודל אחר,למשל,זה של מדינות ערב הסובבות אותנו,אני מקווה שהבחירה ברורה לכל בר דעת.
    כמובן ש"המודל המערבי" אינו מושלם ורחוק מזה,ואף לא "סוף ההסטוריה".זה המודל הבורגני -קפיטליסטי שיחלוף ויפנה מקום למודל אחר.זה היה מארקס שטען שבהיסטוריה לא נתן לקפוץ בשלבי ההתפתחות.מכאן שהמודל המערבי-בורגני-קפיטליסטי הוא שלב מתקדם ביחס לחברה פאודלית,טרום קפיטליסטית כמו אלה של מרבית מדינות ערב,וגם הכנה,הקדמה,לחברה הסוציאליסטית העתידית.

  4. אלכס מסיס הגיב:

    המאמר מעניין ומאיר עיניים – עיניי לפחות
    הרצל הוא רחוב חשוב בתל אביב

  5. דניאל קלטי הגיב:

    גישתו של הרצל, אכן, היתה זהה בתכלית, לגישה הקולוניאליסטית המקובלת אז באירופה, לפיה הילידים ה"מתונים" וה"שפויים", ודאי יהיו אסירי-תודה(!), לאירופאים הנעלים, שקיומם הביא אור לחייהם, החשוכים עד אז… גישה נוראה שכזאת, מאפיינת את כתבי ההסטוריונים והמדינאים, באירופה בכלל ובאנגליה בפרט, בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים.

    נימה זהה, כמובן, מאפיינת את יחס התשקורת העולמית כיום (CNN, BBC, NBC, FRANCE24, רשת ב' וכיו"ב מריעין-בישין מתועבים), למתקוממים נגד זוועות הניאו-קולוניאליזם (האימפריאליזם הכלכלי העולמי, של עשירי וול-סטריט ותאגידיה), כאל "קיצוניים", "טרוריסטים", "פנאטיים", "אל-קעידה" ו"אל-שמעידה" ולרמיסתם ולמעשי-טבח מחרידים בהם, כאל "wow on tewow". סדנא דהסתא חד הוא.

  6. ראובן קמינר הגיב:

    מאמר מעולה, מחקר מעמיק וחשוב. הרצל הצליח ליצור ישות המגשימה את עקרונות הליברליות
    בשטחים הכבושים, בירושלים המגרשת את ערביה. הליברליות העברית מתגשמת על ידי הטובים לטייס בשמי דמשק.
    ישר כוח, שמואל!

  7. הרצל כתועמלן הציוני הראשון הגיב:

    השניות הזאת בין הפרקטיקה הקולוניאלית לבין האידיאולוגיה הליברלית של הציונות עוברת מהרצל עד הפוליטיקה של ישראל היום. אחד מאבני היסוד של הציונות היא הצורך בתמיכה של הציבור היהודי והכללי-הליברלי במערב לכן הסכסוך בין הציונות לסביבה מוצג כמאבק בין הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לדיקטטורות חשוכות ולא מאבק בין אימפריאליסטים לילידים.
    את הכוונות האמיתיות של הציונות לגבי הילידים הערבים ביטא הרצל ביומנים שלו ולא בכתבי התעמולה וזאת הבליט שמואל אמיר במאמר המצויין הזה.

  8. אשר פרוליך הגיב:

    לדנאיל: על פי מרקס,(שהושפע רבות,בין היתר מדרווין)ההסטוריה האנושית הינה שרשרת התפתחותית שלא תמיד מתקדמת בקוו ישר ואף יתכנו תקופות של הקפאה ואף חזרה אחורה.אין ספק שהתפתחות הקפיטליזם ,כולל הקולוניאליזם,והתפשטות השווקים לשוק גלובאלי,עם כל הדיכוי,המלחמות,ההרס הנוראי והאסונות שנגרמו מכך,היה צעד ענקי קדימה של התפתחות האנושות,כמובן,ביחס לחברות הפיאודליות והפרימיטיביות שקדמו להתפתחות זו.צודקים כל אלה המגנים ומבהירים את כל הצדדים האפלים והנוראים שליוו ומלווים התפתחות זו שאין להצדיקם בשום פנים ואופן.זאת ועוד:כל שלב בהתפתחות האנושית כולל בתוכו את היסודות של ההרס העצמי שלו,כשיסודות אלה לא מבטיחים בכל מקרה מעבר לשלב גבוה יותר.יתכן גם להיפך.כך היה עם נפילת האימפריה הרומאית בידי הברברים ותחילת ימי הביניים החשוכים.כיום אנו נמצאים במצב דומה:נפילת האימפריה האמריקאית וסכנת הברבריות החדשה בצורה של לאומנות ופונדמנטליזם דתי
    העלולים לגרור את האנושת לימיי ביניים חדשים.אין בכך שיר הלל לקפיטליזם ולאימפריאליזם,רק מקומו בהסטוריה,והיום כמו אז:,סוציאליזם או ברבריות.
    ואין תעודת ביטוח על האופציה הראשונה

  9. יוסי פלס הגיב:

    הכותב אינו מכיר לעומקה את אישיותו של אחד-העם ואת משנתו (זה אותו אחד-העם שהעריץ את משה למרות רצחנותו שלוחת-הרסן, אותו אחד-העם שנידה את ביתו רק משום שנישאה ללא-יהודי שסירב לעבור גיור אורתודוקסי, אותו אחד-העם חדור שנאה חולנית לנצרות ולמחולליה, שיזם חרם על ברנר רק משום שהעז לדרוש יחס אובייקטיבי ל"ברית החדשה" – ואלה רק פכים קטנים המלמדים על ה'יהדות' הריאקציונית של מי שלא חדל להתהדר ב'רוחניות' שלו וב'מוסר היהדות'). ברור, שהרצל לא היה טלית שכולה תכלת וגם האוטופיה שלו רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הדגש על אירופיות נאורה, ליברלית, שוחרת קידמה וסובלנית הוא מבורך. צידקת חזונו של הרצל (עם כל פגמיו) בולטת שבעתיים על רקע המדינה הלוואנטינית, המושחתת, הלאומנית והמיליטאריסטית שהקימו לנו, להוותנו, ממשיכיו של הרצל. ואגב, המזרח-התיכון היה (ונשאר) נחות מבחינה תרבותית (ומכל בחינה אחרת)בהשוואה לאירופה המערבית ולצפון אמריקה; לפיכך לא היה (ואין) שום פסול בתקווה, שקולוניאליזם אירופי בלתי-אלים יתרבת, ולו במעט, את תושביו הברבריים (כולל הישראלים).

  10. יובל הלפרין הגיב:

    ההיסטוריוגרפיה הציונית יצרה מיתוס, בייחוד בפני קהל חילוני, ליברלי וסוציאליסטי, שהציונות קמה כתנועה פרוגרסיבית, נגד הממסד הרבני השמרני שמשל עד אז בקהילות היהודיות. ולא היא. למעשה הציונות לא "יצאה נגד הדת", את זה עשתה תנועת ההשכלה. הציונות היה זרם בתוך ההשכלה, ששאף לשיבה לערכי הדת והמסורת תוך שימוש בכלים מודרניים. זה היה הקו של הבורגנות במאה ה-19: ערכים ריאקציוניים תוך אימוץ התעשייה המודרנית, והמדע המודרני, הצבא המודרני והלאומיות המודרנית. לא במקרה הרצל העריץ את גרמניה של ביסמארק ודגל, על פי ספרו הפרוגרמטי (בניגוד ל"אלטנוילנד" המיתי) "מדינת היהודים" הגדיר עצמו כ"מונרכיסט" ואמר שבמדינת היהודים תהיה "מלוכה בלי מלך". אין שושולת מלוכה יהודית שאפשר להמליך, אבל נהיה מלוככה בכך שנגביל את זכות הבחירה או לפחות את זכות ההיבחרות ל"טובים" (בדרך כלל רמז לשומת רכוש המגבילה את זכות הבחירה או ההיבחרות). בשיחותיו עם הקיסר וילהלם הבטיח הרצל שהציונות עשויה להיות מפלט מנטייתם ה"טבעית" של יהודים רבים לרעיונות "מסוכנים", כמו סוציאליזם או רפובליקה.

  11. אשר פרוליך הגיב:

    כמו בכל תנועה של שחרור לאומי והגדרה עצמית של כל עם,גם בציונות היו ויש היום פלגים שונים,דתיים וחילוניים,פרוגרסיביים וריאקציונרים,לאומנים ימניים וסוציאליסטים אומניסטים ,משיחיים ופרגמטיים.
    רק אלה הטוענים שבעם היהודי לא היו עניים,לומפן פרולטריים,מדוכאים ונרדפים,וכל היהודים היו בורגנים ועשירים,יכול להאשים את הציונות כולה כתנועה ריאקציונית. או שאלה הטוענים כך הם אנטישמיים או שמציעים לעם היהודי להתאבד ולהיעלם.

  12. יובל הלפרין הגיב:

    בציונות הסינתטית, כלומר הציונות המדינית-מעשית, שהיא עצם מה שאנחנו מכנים בקיצור "ציונות", כל הזרמים הם גם זרם אחד, כי הגשמתה מבוססת על כלים ואמצעים קולוניאליסטיים. בקרב היהודים היו אינספור לומפן פרולטרים, עניים מרוצים, חסרי בית ופועלי דחק רעבים ללחם – ואלה מרכיבים את הצבא שכל תנועה ריאקציונית. בכל מקום שבו היו יותר כאלה התחזק הפשיזם, ובקרב הציבור היהודי זה חיזק בין השאר את הציונות. בעל ההון רק הפעילו והניעו את ההמונים החלכאים הללו.

הגיבו להרצל כתועמלן הציוני הראשון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים