הפרשה המגונה הקשורה במותו של האוסטרלי בן זיגייר, המכונה גם בן אלון ואפילו בן אלן, נעלמת בהדרגה מהכותרות. אין לנו סיבה מוצקה להטיל ספק בקביעתה של השופטת דפנה בלטמן-קדראי מבית משפט השלום בראשון לציון, שהמנוח שׂם קץ לחייו. בשבועיים האחרונים קראנו הרבה מאמרים מלומדים אודות המצוקה הפוקדת אסירים הנכלאים בתנאי בידוד קיצוניים, ויש להניח שהשופטת הכריעה על בסיס העדויות והמסמכים שקיבלה ממנגנוני החושך השונים. לכל ממשלות ישראל הייתה נטייה להשתיק פרשיות כאלה בהקדם האפשרי. גם ממשלת בריטניה, למשל, פועלת בתוקף נגד עיתונאים או אנשי MI5 (ש"ב) לשעבר שחשפו סודות מדינה ובכך עברו על החוק. השינויים הטכנולוגיים שפקדו את התקשורת בשנים האחרונות הפכו את החוק לפארסה, גם אצלנו וגם במדינות אחרות. את המידע על בן זיגייר, למשל, קיבלתי באמצעות הפייסבוק באינטרנט כיומיים לפני שהוא פורסם בכלי התקשורת הרגילים. שוחרי הפייסבוק בהמוניהם דנו בסיפור בחופשיות מוחלטת וקראו בבדיחוּת הדעת על כינוס ועדת העורכים שאמורה להלבין את הסחורה עבור סרסורי הביטחון בממסד. הוויכוחים המוסריים והמוסרניים בנושא הזה הם אולי חשובים, אבל אין מנוס מהתייחסות עניינית לרשתות החברתיות למיניהן: לעובדה שהסודיות פשוט מתה ישנה חשיבות החורגת מהעיסוק התמידי בתקשורת. אם אין סודיות אין גם סודות, וייתכן שהקרבת חייהם של סוכנים חשאיים בארצות שונות היא כיום פרקטיקה מיושנת. כל העולם יודע מה קורה בדימונה והיומרה ל"עמימוּת" איננה אלא בדיחה גרועה. היא אמנם מונעת דיון ציבורי רציני אודות נשק הרתעה גרעיני, חשיבותו וסכנותיו, אבל גם כאן מדובר בדחייה זמנית ולא בשתיקה שתימשך לעד.

בעבר השתמשה הממשלה בוועדת העורכים של העיתונים הגדולים כדי להשתיק את האפקט מהדלפותיו של מרדכי ואנונו על הכור הגרעיני בדימונה, שבו עבד. דווקא כינוס הוועדה שכנע את השבועון "סאנדיי טיימס" (1986) לפרסם את מסמכי ואנונו. בהשראת שמעון פרס גויס גם הנוכל הבינלאומי רוברט מאקסוול, שרתם את עיתונו "סאנדיי מירור" לפרסום "סיפור מסכל" שנועד לכרסם באמינותם של הגילויים על דימונה. האם היה כדאי לפֶּרס לטפל בנושא הזה באמצעות איש מפוקפק כמו מאקסוול, שתוך כדי עבודתו למען הממסד הביטחוני של ישראל גם מעל בקופת הפנסיה של עובדיו והשאיר רבים מהם בחוסר כל? כמה שונאים קמו למדינה בשל פרשת מאקסוול וטקס הקבורה הממלכתי שלו זכה בישראל בניצוחו של הנשיא חיים הרצוג, איש קהילת המודיעין? האם פרס ואנשיו בעצם שיחקו בגורלו של ואנונו, הסירו בעזרתו כמה נדבכים מחומת העמימות כדי לחזק את ההרתעה ובכל זאת התנקמו באיש ומצצו את דמו? נושאים כאלה ניתן להעלות כאן רק בצורת שאלות.

עוד שאלה: מי יפיק את הלקחים ממה שקרה החודש עם זיגייר האומלל, שלא היה קרוץ מהחומר הקשיח של אנשי ביון, ונפל קורבן לסתירה הטראגית שבין הציונות השִׁטחית של אנשים כמוהו והנכונות של אנשים ציניים לנצל את הדרכון האוסטרלי שלו וחופש התנועה שלו בארצות אויב, לבין ההתחשבות המינימאלית בצרכים ובמאוויים שלו כאיש צעיר, בעל משפחה?

בינתיים מתלוננים יהודי העיר מלבורן באוסטרליה על התערערות מעמדם כאזרחים אוסטרלים נאמנים ועל יחס חשדני כלפיהם מצד שכניהם הלא-יהודים. כך הופכת ישראל הכובשת, זו שמנסה להנציח את מעמדה כאימפריה באזור עוין, לעוכרת שלוותם של יהודים בארץ הרחוקה. תמיד חשבנו שישראל היא מקור לגאוותם של "יהודי התפוצות" אבל בהדרגה הפכנו לכבשה השחורה של העם היהודי.

במלבורן דיברו על פרשת פולארד חדשה, על הסתה בתקשורת אודות "הנאמנות הכפולה" של יהודי אוסטרליה. המצב בעולם משתנה, ורק אנשי השב"כ והמוסד המתוחכמים שלנו מסרבים להבין זאת. כאשר ישראל השתלבה במערך של המדינות הרכושניות שהיוו את "העולם החופשי", הצליחו הקהילות היהודיות לשלב את תמיכתן הכספית והמדינית בישראל עם התפיסות הרעיוניות ההגמוניות בארצות כמו אוסטרליה, או קנדה, שלא לדבר על ארצות הברית. כיום למדינות כמו אוסטרליה וניו-זילנד יש אינטרסים מגוונים באסיה, והן פועלות במדינות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה. קשה להן ליישב את מדיניות החוץ שלהן, הגורסת פתיחות רבה כלפי אסיה, עם זיקה למדינה כמו ישראל של הליכוד ושל בנימין נתניהו, הרואה את עצמה כנושאת הדגל במאבק האמיתי או המדומיין שבין המערב לבין העולם המוסלמי. תודעה כזו, שישראל מסכנת אינטרסים מערביים חשובים למען כיבושיה, רווחת במדינות רבות באירופה וגם מכאן נובע הלחץ על וושינגטון לנקוט במדיניות מאוזנת יותר במזרח התיכון.

הפעילות המודיעינית בחוץ לארץ היא כיום מגוונת וקשה יותר מאשר בעבר. המדינות משולבות זו בזו באמצעות קשרים דיפלומטיים, סחר מסועף ובעיקר תקשורת אלקטרונית, ממסדית ופרטית כאחת. לכן טעויות אנוש (שיכולות לקרות גם בארגונים יוקרתיים מבחינה בינלאומית כמו "המוסד") עלולות לסכן אנשים רבים. אין מדובר רק בסוכנים אלא גם בסתם אנשים מן השורה, רבים מהם יהודים, שמוכנים לעזור לישראל גם בנושאים רגישים. מאז 1948 הצליחה מדינת ישראל להרשים יהודים רבים בהישגיה ובסיכונים שהיא לוקחת על עצמה למען עצם הקיום ואין לכחד שהשואה מטילה צל מיוחד על ההתנהלות הישראלית הרשמית וגם על זו של יהודי התפוצות. נראה שהממשלה וזרועות המודיעין שלה חייבות עתה לערוך חשבון נפש חדש ונועז שיכלול דיון מפורט בנושאי ריגול, רצח וחבלה, גם לפי אמות מידה של רווח והפסד. האם המידע שהמוסד אוסף ומבצעיו השונים בארצות חוץ, אינם עולים ביוקר לישראל ולקהילות היהודיות, על רקע מדיניות ישראלית שמסכלת כל סיכוי לשלום באזור? האם האנשים שגייסו את ג'ונתן פולארד לרגל למען ישראל ולעבור בכך בצורה חמורה על החוק האמריקאי, לא ביצעו פשע נגד המדינה ולא רק נגד ארצות הברית?

עד מתי נוכל לרמוז שיש לנו נשק גרעיני, ובכל זאת לנהל מערכה מדינית ואולי גם צבאית נגד איראן שהפעילות שלה בשדה הגרעין היא רק בחיתוליה? האם כדאי לנו למסד פעילות מודיעינית חובקת עולם המבוססת על האשליה שמה שאסור לאחרים מותר לנו? ב-28 השנים האחרונות ניסינו להסביר שישראל מבזבזת את הנכס העיקרי שלה שהוא הדלת הפתוחה של ושינגטון ושהרושם שנוצר בארצות אחרות, שיש לישראל מהלכים רבים בבית הלבן ובממשל האמריקאי, סייע ליחסי החוץ של המדינה בכל מקום בעולם. כל זה נפל על אוזניים ערלות, והחשש שישראל תהיה מעמסה ולא נכס לקהילות היהודיות בעולם התאמת. לכן חשוב להפנים, שהמודיעין הוא אמצעי ולא מטרה. זהו נושא לדיון לאומי נוקב.

• פורסם בכל העיר, 22 פברואר 2013

Share on Facebook