ביבי נתניהו מדיח את יו"ר הכנסת בשל מעלותיו ולא מחמת חסרונותיו. שחזור קואליציית ניר מראשית 1959 עשוי לסכל את שרירות לבו של ראש הממשלה.
יו"ר הכנסת ראובן ריבלין המכונה רובי קיבל עליו את הדין כמעט בלי מאבק אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו החליט שהוא תומך דווקא ביולי אדלשטיין המהוּה והאפור לכהונה הנכבדה. אביגדור ליברמן, שעסוק עתה בעניינים אישיים כבדי משקל, מיהר להבטיח את תמיכתו לנתניהו. ניתן להבין זאת; ליברמן ואדלשטיין הם "מאותה תפוצה" כפי שלימדו אותנו הגששים, ושניהם מתייחסים לאזרחים הערבים בבוז ובשנאה. לשאר חברי הכנסת של סיעת "הליכוד ביתנו" אין עכשיו כוח נפשי להתעסק בזהותו של ראש הרשות המחוקקת או אפילו להרים גבה בתמיהה על עצם התערבותו של ראש הרשות המבצעת בבחירה. ממילא הזיקה של הימין הישראלי לדמוקרטיה היא קלושה ביותר. אנשי ליברמן בתוך הסיעה מצביעים בהתאם לעמדתו של המנהיג ואילו חברי הליכוד הם אנטי-ליברלים קיצוניים שסלדו מההגנה של ריבלין על זכויות המיעוט בכנסת. ריבלין כבר איבד את בני בריתו הטבעיים בסיעה, אנשי בית"ר מבטן ומלידה כמו מיקי איתן, בני בגין ודן מרידור. בוחרי הליכוד פשוט זרקו אותם מהסיעה בכנסת, ואם אחד מהם יצטרף לממשלה זה יהיה בחסדו של נתניהו ולא בזכות אישיותם. לכן עידן ריבלין תם, עוד לפני שהוא הבחין בכך. כאשר התנכלו לבגין הוא נאלץ לשתוק כי הוא איננו בגין; כאשר זרקו את איתן הוא מילא את פיו מים כי הוא איננו איתן. כך קרה גם בפרשת מרידור. עתה שלושת האישים אינם מסוגלים עוד להגן עליו. הליכוד נתנה גט פיטורין לא רק ליפי הנפש האלה, אלא גם לזאב ז'בוטינסקי עצמו. מי שמצפה מ-31 חברי סיעת הליכוד ביתנו בכנסת לגבות את נתניהו במאבקו להצלחת תהליך השלום עם הרשות, הוא שוטה מופלג; טענתו לתמימות לא תעזור לו.
הכנסת במהלך הדיון לציון 61 שנה לכינונה (צילום: איציק אדרי)
ריבלין הוא איש ארץ ישראל השלמה, קיצוני מאוד בתמיכתו בהתנחלויות הממאירות ובשׂורת השלום לא תצא ממנו. אבל לשאר חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה אין שום סיבה או אינטרס להיכנע לגחמות של נתניהו ולאפשר את בחירתו של איש כמו אדלשטיין. ניתן בקלות לגבש רוב במליאה בעד בחירתו מחדש של ריבלין גם בלי הליכוד ביתנו, ובכך לאושש את הפרדת הרשויות, לחזק את הדמוקרטיה ואת מוסד יושב ראש הכנסת, שאסור לו להתבזות רק משום שנתניהו רוצה בכך. יש לכך גם תקדים פרלמנטארי מרשים, שעשוי להכות את נתניהו באותה נקודה רגישה ומפתיעה, שבה הוּכּה בשנת 1959 ראש הממשלה דוד בן גוריון.
יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק נפטר בסוף ינואר 1959. מפלגת השלטון מפא"י (עם 40 ח"כים בכנסת השלישית) הייתה משוכנעת שכל תפקידי המפתח במדינה הם נחלתה הבלעדית לדורי-דורות. שפרינצק לא היה בבת עינו של בן-גוריון, כיוון שהוא הגיע למפא"י מהפועל הצעיר ולא מפועלי ציון, חטא שקשה מאוד להסבירו לקוראים בשנת 2013. די אם נציין, שיו"ר הכנסת נמנה עם תומכיו של הנשיא הראשון חיים וייצמן בכל המאבקים הפוליטיים עם בן-גוריון טרם הקמת המדינה. אבל עם פטירתו של שפרינצק נחלץ בן-גוריון לחפש יורש מתאים. הוא ייחל ליו"ר כנסת שיהיה עושה דברו של השלטון, בדיוק כפי שנתניהו שואף בימים אלה. אבל ראשי האופוזיציה "האזרחית" (תנועת החרות והציונים הכלליים), שטרם התאחדו למפלגה אחת חשו אז שיש להם הזדמנות לסדוק את שלטון היחיד של בן-גוריון. הנחת היסוד של מפא"י הייתה, שסיעות הימין והדתיים לא יעשו יד אחת עם מפ"ם ועם אחדות העבודה. הסיסמה של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י" ניטרלה מאז קום המדינה את האפשרות לחזית מימינו ומשמאלו של ראש הממשלה, אפילו בנושא בודד (אד-הוק). אבל יוחנן בדר, יד ימינו של בגין בתנועת החרות (תרתי משמע) קלט בחושיו החדים שניתן להנחיל תבוסה לבן-גוריון אם המועמד של הימין לתפקיד יושב ראש הכנסת יהיה בעצמו איש שמאל מובהק. הבחירה נפלה על ד"ר נחום ניר-רפאלקס (יליד 1884), מסיעת אחדות העבודה פועלי ציון, שהיה סוציאליסט וציוני. כך קמה "קואליציית ניר", ליכוד כוחות תקדימי וסנסציוני. סיעות חרות, הציונים הכלליים, הסיעות הדתיות, מפ"ם וכמובן סיעתו של ניר אחדות העבודה חברו והביסו את מועמד מפא"י ברל לוקר ברוב קולות ברור, 53 ח"כים נגד 41. שבעה נמנעו, בהם חברי סיעת המפלגה הפרוגרסיבית שהיו קרובים מאוד למפא"י, אבל גם קשובים לציבור הבוחרים שלהם שרצה מאוד בבחירתו של ניר.
ניר, איש נעים הליכות ואינטלקטואל מובהק שהגדיר את עצמו כ"ציוני-מרקסיסט", לא התאים באישיותו להרים את נס המרד נגד בן-גוריון. זו הייתה דווקא אחת הסיבות העיקריות להצלחתו להיבחר. ההתנגדות העזה של בן-גוריון לאיש מכובד מתנועת העבודה לא התקבלה בסבר פנים יפות בציבור ובעיתונות. מעניין שהכישלון הזה קרה דווקא בתקופת השיא של בן-גוריון ואנשיו, אחרי מלחמת סיני בשנת 1956. בבחירות לכנסת הרביעית (1959) נחלה מפא"י ניצחון וצירפה לכנסת פנים חדשות כמו משה דיין, אבא אבן ושמעון פרס. אבל פרשנים והיסטוריונים רבים מאמינים, שקואליציית ניר קעקעה את האמונה הכמעט מיסטית, שמפא"י היא כל-יכולה ובלתי מנוצחת. אותם הכוחות שפעלו יחד נגד בן גוריון בפרשת בחירתו של ניר ליושב ראש הכנסת, חברו בשנות השישים למאבק נגדו בפרשת לבון, שהביא להדחתו ממפא"י ולהקמת רפ"י באופוזיציה. אחרי הבחירות לכנסת הרביעית נבחר מועמד ראוי מאוד של מפא"י, קדיש לוז, אבל ניר לא היה אפיזודה, אלא ציון דרך חשוב בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.
עכשיו, בזמן כהונתה של הכנסת ה-19, הרבה יותר קל לחולל מרד נגד נתניהו בנושא יושב ראש הכנסת. החרדים כועסים של ראש הממשלה (18 ח"כים); לעבודה (15 ח"כים) מרצ (6 ח"כים) והתנועה (6 ח"כים) אין שום סיבה לתמוך באדלשטיין. להצבעה דמוקרטית בעד ריבלין (שאיננה מתפרשת כתמיכה בדעותיו המדיניות) ניתן לצרף גם את חד"ש (4 ח"כים) ושתי הסיעות הערביות (7 ח"כים). 56 הח"כים האלה יכולים לזכות בתמיכה רשמית או רשמית למחצה של יש עתיד (19 ח"כים) ואולי גם של הבית היהודי (12) שלא לדבר על ריבלין עצמו. ההצבעה בבחירות ליושב ראש הכנסת היא חשאית, ואיש לא יוכל לבוא בטענות על הפרת הסכם קואליציוני. ניתן ללמד את נתניהו לקח (ייתכן שכמה ליכודניקים מקופחים יתמכו בריבלין בהצבעה חשאית) ולהעדיף קיצוני ימני ליברלי על פני קיצוני ימני חשוּך.
- פורסם בכל העיר, 15 מרץ 2013
ממש מדהים איך אנשים אינטיליגנטיים לא מבינים כי דברי השבח שמרעיף ברעם על רובי ריבלין,הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שנתניהו,לא הדיח, אלא מנע בצדק את בחירתו של רובי ריבלין ליו"ר הכנסת.
האם חיים ברעם לא מבין שבמשטר הדמוקרטי אנשים נבחרים לתפקידם בהתאם להתאמתם עפ"י עמדת בוחריהם,ולא עפ"י עמדת מתנגדיהם המובהקים?
חיים ברעם רצה לקלל ויצא מברך,בכך שמנע את "מגרעותיו" של אדלשטיין,שהן,כמובן, מעלות בעיני בוחרי הימין.
תפקיד יו"ר הכנסת הוא לא תפקיד פוליטי, אלא תפקיד ממלכתי. לפי ההגיון שלך גם את המורים בבית ספר צריך לבחור לפי השתייכותם למחנה הימין (הרי מה יותר חשוב מחינוך) וכמובן את שופטי בג"ץ, ואם כבר למה לא את המפכ"ל …
פעם ראשונה שאני מסכים איתך חיים.רובי רבלין ראוי גם ראוי להמשיך בתפקיד.אך היה יו"ר נוסף ממלכתי במחוז הימני שאתה כל כך מזלזל בו ,מנחם סבידור .בכלל כשאתה כותב על התישרות לפי המנהיג זה דוקא מזכיר לי מזכ"לים כלליים של מפלגות שכוווווולם מצייתים להם בפחד .
הגיע הזמן להתוודות: אני נכד לאחד ממייסדי "פועלי ציון". סבי, אליהו מונצ'יק-מרגלית, הגיע ליפו ולפלשתינה-א"י באותה שנה כבן-גוריון. ב-1920 לאחר כנס היסוד של "הסתדרות העובדים העבריים" הוא ייסד את חברת "הסנה" והיה אחד ממייסדי בנק הפועלים. הכל התנהל כשורה עד שלאחר מלחמת העולם בא בן-גוריון לאליהו וביקש שחברת "הסנה" תתרום למפלגה… אבל סבי שהיה פוליטיקאלי קורקט אבל נהג ע"פי חוק סירב ואמר לבן גוריון ש"הסנה" אינה שייכת למפלגה. התגובה הרגיזה את בן-גוריון שדאג שאליהו חברו יאבד את מקום עבודתו ו"יצא לפנסיה" עד סוף חייו. ואשר לבחירת יו"ר חדש לכנסת: האזרחים זכאיים לאלטרנטיבה של ממש, במקום "קיצוני ימני ליברלי או קיצוני ימני חשוּך". אני מציע שנעמיד לבחירה את האשה הראשונה, את זהבה גלאון, וכסגניתה את ד"ר נבילה אספניולי, שתחליף בקרוב (אינשאללה) את מוחמד ברכה.
מה הפלא ש"דמוקרט" שמאלני מתיע לבחור כיו"ר הכנסת את נציגת המיעוט השמאלני הזעיר.
קשה לצמוח שפוי מהמורשת היהודית-ישראלית החולה. מסתבר שכל המבנה הזה ישב, ועודו יושב, על מצע, מודע ולא-מודע, פתולוגי (יש בנו שנאה והיא תנצח, אור קשתי "הארץ") . התרסיס הזה מוחדר קולקטיבית גם לאפיקי החינוך ה"כלליים" כגון מדעים ומתמטיקה. כך שלא משנה באיזו חוג, מגמה או מוסד אתה מתחנך – אם אתה תחת הלייבל הרשמי של כחול-לבן – אז אתה (או את) מונשמים בתרסיס הזה. כאילו שזהו עיקר העיקרים, כאילו שזה הלפיד שמחוייבים להעביר אותו – עטוף בפשתן – לעצמינו ולילדינו. תופעה מוזרה ודוחה. שיא-השיאים של התופעה הודגם בסרטו של יואב שמיר, "השמצה". כשיצא הסרט הזה וחשף את הבושה המבעיתה חשבתי לרגע שזה אולי יוביל לרעידת אדמה אבל נראה שזה לא הזיז מאומה לכנסת סדום שאין בכוחה להביא לשינוי. אם כן כל ההיסטוריה הפוליטית הישראלית היא רומן מתמשך עם הפתלוגיה הזו – שהיא נתון אקסיומטי טרנסצנדנטי בו אין לגעת אפילו לא ברמז – אם אין ברצונך להיות מודח.
חשוב שהימין ישתלט על הכנסת כדי שזה יתן לנו דרייב להתעורר מהשינה.
כל דבר בעיתו, משמע, זה טוב לנו.
אז מה איכפת לנו שיראל תלך קיבינימאט?
לא צריך להתרגש או להיבהל, הימין עושה לנו את העבודה.
.יאללה, זהבה, קומי, הולכים !!!!
למרות ביקורתו החריפה על הימין הקציצוני, מורשת מפא"י דבקה גם בחיים ברעם. הצעתו "להקים את קואליציית ריבלין" תואמת למי שקשה לו להשתחרר מלהחזיק בסינור של אמא מפא"י. הינדנבורג, נשיא גרמניה, היה בן 86 כשנתן לאדולף היטלר את ראשות הממשלה. שמעון פרס הוא בן 89 ולרבלין ימלאו בקרוב 74 שנה. כך, כששמעון פרס נמנע מלבקר את "BIBI my Friend" (כפי שהתבטא אובמה בראיון לעריץ 2), שינה גם נתניהו את המפה הפוליטית ואיפשר למתנחבלים להציב יודו-נאצים ולהשתלט על משרדי המדינה החשובים. ביבי לא השתמש באלימות כפי שנהג היטלר ב-1934 במאבק על ירושת הינדנבורג –שטבח באנשי ה-SA ב"ליל הסכינים הארוכות", ב-30 ביוני 1934– ולכן השתלטות הימין הקיצוני על השלטון בארץ לא העירה או זעזעה את אחרוני הדמוקרטים הישראלים מתרדמתם, מה עוד שגם הנשיא השחור האמריקאי הראשון לא מוחה, כפי שגם פרנקלין דלאנו רוזוולט לא מחה כשהיטלר תפס את השלטון, וטרומן הצהיר ביוני 1941: "אם נראה שגרמניה מנצחת נעזור לרוסיה, ואם רוסיה תנצח נעזור לגרמניה, וכך הם יהרגו יותר". ובסוף המלחמה טרומן הטיל פצצות אטום על יפאן…
ההצבעה ליו"ר הכנסת היא הצבעה גלויה. אם היא לא היתה כזאת, לא היו מדיחים את ריבלין.
קיימים כמה חטאים קדמונים שכבר שכחנו ועם הזמן, הפכו להרגלים המגונים שהשתרשו בנו והפכו לחלק מסדר היום, לנורמה מקובלת. אחד מאלה, שהפך לאושיה בחיינו, הינו הממון. הכסף כידוע הומצא לצורך י-ע-ו-ל שוק החליפין. אך חברה המושתתת על שוק החליפין, עומדת בנגוד גמור לחברה מפותחת בה איש מקבל לפי צרכיו ונותן כפי יכולתו ללא תנאי. כך גם ה"דמוקרטיה" המקובלת במקומותנו, זו שאנו אצים לבחוש בה ולפרשנה, גם היא בחטא קדמון מקורה. משום שהיא מדברת על "בחירתם" של רבים מספור בכמה "נבחרים" בודדים, ההופכים בשל כך, לבולדוזר הגורף ערמות אדם כעפר. לעומת זאת, בחברה מתוקנת, רק קבוצות קטנות ("שורשי העשב"), יכולות לבחור נציגיהן. על כן המערכות הפיסקאלית וה"דמוקרטית" במחוזותינו, הינן הד לחטאים קדומים שהפכו לדרך חייינו. אפשר לברבר עד מחר על "התיעלות" דמוקרטית או כלכלית עלק אך בתכל'ס נוכל רק להעלות מים בכברה. רובי ריבלין כל תקופת "כהונתו", היה הליצן של חצר צלבנית קפואה. וכל כולו טוטם של חברה אכזרית וצינית. הייתי אם כן מציע לחברים להפסיק ולדבר על בגדיו החדשים של המוקיון…המלך הוא ערום, נקודה.
למגיב על מורשת מפא"י: אם תקרא שוב את המאמר תבין אולי שקואליציית ניר הייתה מרד נגד שלטון מפא"י!
אשר להצבעה החשאית בדקתי זאת שוב ואיציק צודק
יתכן מאד שביבי באופן אישי לא השתמש באלימות כדי להגיע לשלטון, זה לא מתאים לו, אך אלימות (הימין הקציצ-יוני) שימשה, גם שירתה אותו ועוד איך. צא חשוב מה היו סיכויו של ביבי לראות ולו קצה זנבו של שלטון, בבחירות שקרבו אז לבוא, אם היה יצחק רבין נשאר בחיים ולא נרצח בידי ימ"ש?