הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 במרץ, 2013 5 תגובות

ליד חנות העיתונים של בּוּשֶרי, בפינת אבן-ספיר ובצלאל, המתין לי אורי כדי לבשר לי שוב, שהצבא האדום יגיע לירושלים בתוך שנה. "אנשים כמוני לא יילחמו נגד סטאלין", אמר אורי, "אפילו יעקב חזן המפ"מניק אמר שברית המועצות היא המולדת השנייה שלנו. בשבילי היא המולדת הראשונה". הקשבתי שוב למסר המוּכּר עד לעייפה. לא הסכמתי אבל גם לא כעסתי במיוחד. אחרי הכול, אורי לא היה חרותניק, לא האמין במנחם בגין ולא חשב שהאצ"ל גירשו את הבריטים מארץ-ישראל. בסתר לבי חשבתי, שהוא לא היה מועיל במיוחד לצבאו של סטאלין. הצליעה שלו, הגמגום ואפו הנוטף תמיד הסגירו את חולשותיו הגופניות ובשכונה סברו שאורי היה גם קצת משוגע. ידעתי שהוא קורא יותר מכולנו, ובזכותו הגעתי די מוקדם לתומאס מאן, למקסים גורקי ואפילו לפרנץ קפקא. אורי היה מבקר ספרותי מלידה, מעודן, מתוחכם וחד, בהחלט מסוגל לראות את המציאות הספרותית בגווניה המורכבים והסבוכים, אבל על פוליטיקה דיבר תמיד בשחור- לבן. כבר אז, בתחילת שנות החמישים, דיברו בחוגים שלנו על פשעיו המחרידים של שליט ברית המועצות. חברינו מהשומר הצעיר אמנם נשבעו בשמו של סטאלין, אבל תמיד ריצדה בעיניהם גם בת צחוק טמירה, כמעט בלתי נראית. השמוצניקים האמינו מאוד בישראל, וחשבו שיבוא היום שבו סטאלין יהיה ידיד אמת לעם היהודי. אנחנו חשבנו שמדובר באשליה, ולא לקחנו אותם ברצינות. אבי תמיד טען שכאשר יגיע יום של הכרעה, כל אנשי מפ"ם יתמכו בישראל נגד כל אויב. זו הייתה בהחלט דעה לא קונפורמיסטית של איש מפא"י, שלא אהב במיוחד את דוד בן-גוריון והאמין ב"אחדות תנועת הפועלים".

mapam-stalinמות סטלין ב"על המשמר" (מקור)

פעם נשׂרכתי אחרי אבא שלי לאיזו אסיפה פוליטית לכבוד האחד במאי, שבה השתתפו גם אנשי מפ"ם. מנהיג מפלגת הפועלים המאוחדת בעירנו, אברהם קובלנוב, היה איש יפה-תואר ותמיד התהדר בחולצה רוסית שהלמה אותו מאוד. אבי, שחיבב אותו במיוחד, זרק איזו הערה על יחסו העוין של סטאלין כלפי יהודי ברית המועצות וכלפי ישראל. קובלנוב נעץ בנו את עיניו הכחולות, חייך ואמר שסטאלין הוא גדול הדור, גם אם הוא טועה בנושא הציונות. כדרכם של אנשי מפ"ם הוא ידע להתבטא וגם הציב את הגדר בינו לבין המפלגה הקומוניסטית הישראלית בדיוק נמרץ. כאשר פגשתי אותו מקץ שבועיים ליד קולנוע "תל-אור" שאלתי אותו על המולדת השנייה של מפלגתו. קובלנוב התעלם לחלוטין מכך שהייתי ממש ילד קטן, רכן מעט אלי ואמר: "לא במקרה אמר חברי חזן שברית המועצות היא המולדת השנייה שלנו. בכך בעצם הדגיש שישראל היא המולדת הראשונה. תתפלא, אבל גם במפ"ם היו אנשים שחשבו שחזן הוא מתון מדי, ויש אצלנו כאלה שינטשו את אמונתם בציונות בתוך זמן לא ארוך. אבל לא אני". התרשמתי מאוד מהעובדה שמנהיג מפ"ם בעיר דיבר אלי כשווה אל שווים. בסעודת יום שישי בערב אמר לי אבי, שאנשי מפ"ם מוכנים להישבע בשמו של סטאלין, אבל לא יוותרו על לירה אחת מהתקציב של מחלקת ההתיישבות של התנועה הציונית. הייתי ילד ממש קטן אבל מאוד פוליטי ולכן לא אמרתי מלה אבל שמרתי את הדברים בלבי.

אורי ואני חצינו את רחוב בצלאל וישבנו על המדרגות המוליכות לנחלת ציון. הייתי בדרך לסבתא שלי ברחוב מצפה אבל אורי רצה מאוד לדבר. ייתכן שבאתי ממשפחה "סוציאל-פשיסטית" (כך כינה אורי את המפא"יניקים) אבל תמיד הקשבתי לסיפוריו, גם למופרכים ביותר, ואפילו התייחסתי בכובד ראש לתיאוריות הפוליטיות שלו, שהיו מגובות בהמון מליצות שאותן לקח מהיומון הקומוניסטי "קול העם". הפעם דיבר דווקא על אמא שלו, שבשכונה קראו לה "השחפנית". גם שִׁפעת שׂערה הבלונדיני ועיניה הכחולות לא הסתירו את העובדה שהיא הייתה ברגל אחת בקבר, ובשנה האחרונה כחשה מאוד והעור הדק שנמתח על פניה בקושי הסתיר את עצמות הלחיים. בביקור היחיד שלי בביתם היא הגישה לי תה מצוין, אבל החיוך שלה היה רפה ועצוב. הדירה הקטנה בנחלת אחים הייתה כמעט ריקה, ורק כרזה של פאבלו פיקאסו על ההפצצה הפשיסטית בגרניקה (ספרד), עיטרה את הקיר המקולף למחצה. פיקאסו סולק אז מהמפלגה הקומוניסטית בשל סטיות עלומות, שרק יודעי ח"ן היו מסוגלים להבין אותן, אבל אִמו של אורי לא ויתרה על הכרזה. אורי אמר לי שהיא תמות בקרוב מאוד, ושהוא יישאר לבד. אביו, שאיבד שתי רגליים במלחמת השחרור, כבר נפטר בייסורים גדולים ואורי חשש מאוד שייקחו אותו לקיבוץ, או למשפחה אומנת. ההורים שלו רצו להשתתף במלחמת האזרחים בספרד אבל איכשהו נקלעו לעירנו, אחרי כמה שנים בצרפת. "אבא שלי נפצע למען הדגל הכחול-לבן, אבל תמיד האמין רק בדגל האדום", אמר אורי.

ישבתי איתו על המדרגות, הסתכלתי בעוברים והשבים שאת חלקם הכרתי, וחשבתי שאני בעצם בר מזל. ההורים שלי צעירים ובריאים, הייתי שלם עם החינוך שקיבלתי והאמנתי שמפא"י תכונן את "הסוציאליזם בימינו", כפי שהבטיחה שׂרת העבודה גולדה מאיר. הניכור של אורי היה קצת אקזוטי בעיניי, אבל גם זר לגמרי להווייתי במרכז עירנו: הייתי ירושלמי אדום שגר ברחוב המלך ג'ורג' וחוגג את האחד במאי ואת יום העצמאות עם דגלי העם והמעמד. סיפרתי לאורי על ביקורי במושבה רחובות עם אבי והאחים שלי. אבא נאם באסיפת חברים באולם קולנוע מרכזי במושבה בנושא "תשובתנו למפ"ם ולמק"י", ועד מהרה נסך בנו הנאום שעמום. חצינו את הכביש וצפינו במשחק כדוריד של הפועל רחובות. הרחובותים לבשו מדים אדומים וזה הספיק לנו כדי להריע להם. אבא קצת נעלב מהנטישה שלנו, על אף שלא היה לה אופי מחאתי-אידיאולוגי. אבל אורי כעס מאוד על אבי ואמר שרק עריק מהמאבק המעמדי יכול לדבר על הקומוניזם בסגנון כזה.

אחר כך נפרדתי מאורי, ואיחלתי לו "חג שמח" לרגל הפסח המתקרב, אבל אורי לא ענה. הוא תיעב את כל החגים ואת פסח במיוחד, ואהב מאוד לצטט את החלקים בהגדה של פסח ששפעו הערצה בלתי מבוקרת כלפי אלוהים ואיבה כלפי הגויים. הפנמתי את הדברים ביותר משמץ של הומור. הגרסה של המחנכת שלנו שושנה בן-ארי, שההגדה מתארת תהליך של מלחמת מעמדות ושיש בה בשׂורה של שחרור מעבדוּת שרירותית, שכנעה אותי יותר. עליתי לרחוב מצפה, הבאתי כמה מצרכים לסבתא שלי נעימת ההליכות, ושוחחתי איתה בערבית. סיפרתי לה על אורי אבל היא לא התרגשה מדעותיו של הנער. הוא מסכן, יתום, אמא שלו מאוד חולה ומי יודע מה יעלה בגורלו בעתיד.

חזרתי הביתה קצת מזועזע. אמא שלי ידעה הכול על אורי ועל אִמו, כיוון שלפני זמן מה דיברו עליה בישיבה של ארגון אמהות עובדות והחליטו לעזור לה "על אף שהייתה קומוניסטית". בליל הסדר בחר אבי שלא להביע הזדהות יתרה עם גורלם של אחינו הקדמונים שהיו עבדים במצרים. הוא חזר, כמו בכל שנה, על הבדיחה הקבועה שלו אודות היהודים ש"שוועתם עלתה השמיימה" כיוון שנאלצו לעבוד עבודה פיזית. הגישה הקלוויניסטית הזו לגבי ערכה הבּוֹנה של העבודה, לעומת הקנאה המעמדית שאפיינה את המרקסיסטים, לא הייתה מקרית.

בערב חג השבועות אורי כבר איבד את אִמו "השחפנית" ובהלוויה השתתפו פחות מעשרים אבלים. אורי לא בכה, אבל התבונן בי כמעט בחיבה. כמה חברים קומוניסטים של המשפחה שרו את "האינטרנציונל" ליד הקבר. השיר הזה היה שגור גם על פינו, כמובן, ושרתי יחד עם אורי, שגם אז לא הִזִיל דמעה. רק אפו נטף קצת, אבל גם בזה לא היה שום דבר חדש. זה היה הפסח האחרון של אורי בעירנו. עד הקיץ הוא פשוט נעלם מהנוף, התאדה אי-שם ורק לקראת סוף הצבא פגשתי מישהו שהכיר אותו מהקיבוץ בצפון הארץ. אורי נחשב בקיבוץ לעילוי, אבל תמיד שמר על ארשת פנים עצובה קצת, ולא דיבר על עצמו. מקץ שנים נודע לי שהוא הצטרף לדוד שלו שהתגלגל איכשהו לבלגיה, ונפטר בבריסל ממחלה קשה. בפעם האחרונה שביקרתי בבית הקברות פקדתי גם את קברה של אִמו, ומצאתי על המצבה זר קלוש ונבול של ורדים אדומים. זה היה הסימן האחרון שהעיד על עצם העובדה שהמשפחה של אורי חיה אי-פעם בקרבנו. ממש כמו עלה שנתלש ברוח העזה היא פשוט נעלמה ואיננה.

  • פורסם בכל העיר, 22 מרץ 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    תודות לחיים על ספור רגיש, שמשאיר כל כך הרבה סימני שאלה.

  2. חיים רויטגרונד הגיב:

    עוד. בבקשה.

  3. יולו הגיב:

    הסיפור העצוב הזה מוכיח רק את הפתטיות וביזבוז האנרגיה שבלהיות עבד של אידאה,תורה או כל מתכון לחיים שמימים ו"צודקים"
    60שנה אחורה אני אפילו מדמיין את התסריט של העלילה בשחור לבן ,משהו עגמומי

    אני תמיד משאיר במחשבותי פינה להיפכה מיסתברא
    אני לא מרשה לעצמי להיות כזה דוגמטי ובטוח בעצמי כמו הרבה אנשים בתקופה ההיא

    חג שמח

  4. איתן. הגיב:

    סיפור מרגש על אנשים פשוטי עם המהלכים בשוליים , אך עולם של אידאלים של צדק סוציאלי יוקד בהם.
    כואבת העטבדה , שהאש הזו כבתה במידת רבה,, וזאת כאשר השולים התרחבו וגדלה ההצטופפות בתוכן. של אנשים , שנמנעת מהם הדרך לצאת מתחומי השוליים הצרים והחונקים

הגיבו ליולו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים