הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במרץ, 2013 7 תגובות

"אני אזכור מהביקור הנשיאותי", אמר לי חבר שפגשתי בשבת ברחוב רמב"ן, אחרי שנפטרנו מהשיירות הארוכות ומייללות הצופרים, "בעיקר את המליצות, את התחושה של מצור במרכז העיר ואת ההצהרות צפויות של האורחים ושל המארחים. מה יֵיצא מזה? לא הרבה, לדעתי". האישי נראה מותש. הוא כבר די מבוגר, ושונא מאוד שמֵפֵרִים את שגרת חייו. זוהי תסמונת מוכרת. ככל שחולפות השנים כך אנחנו דבקים יותר בשגרה וחוששים משינויים.

obama-israelאובמה בישראל ילדים דגלים (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

שיפורים גדולים לא יחולו באזור, אחרי שהנשיא חזר פחות או יותר מרוצה לוושינגטון. הסיכויים מראש היו קטנים: כאשר הנשיא מְרַצֶּה את בנימין נתניהו ואת הימין בישראל (כך אמנם עשה) זה מקומֵם את הערבים, מתסכל את הפלסטינים ומעצים את הניכור של האירופים מהאזור; אבל אם היה מתעמת עם נתניהו הייתה נוצרת אולי קצת מבוכה מועילה ובונה, אבל היא לא הייתה פוטרת את ראש הממשלה מההתנגדות בחזית הפנימית שלו לכל שינוי הכרוך בוויתורים. לכן המבוי הסתום הוא תופעת קבע ואילו הסימנים האופטימיים שכולם מפזרים בעִתות כאלה הם זמניים.

כך בדיוק חשנו גם בשנת 1993, בתקופת האורגיה הגדולה של אוסלו. במחנה השלום הציוני שרתה שמחה ואילו אנחנו נחשבנו לעוכרי השלווה. היה קשה להתגבר על הפיתוי להצטרף לחגיגה. אחרי הכול, פעילי השלום העקביים עוד מימי המועצה לשלום ישראל פלסטין, חד"ש וגופים אחרים שפעלו למען הידברות שוויונית בין הישראלים לפלסטינים, קיבלו מחמאות גם בתקשורת הממסדית. אבל השאיפה לבחון את המצב לפי אמות מידה רעיוניות ושכלתניות גברה כבר אז על האופוריה. ידענו ששום גימיקים לא ישנו את התמונה: לא יהיה שלום אלא אם כן נקים כוח אמיתי שיתעמת עם המתנחלים ויפנה לא רק מאהלים אלא גם את אריאל וקריית ארבע. מאז אוסלו המצב רק החמיר. מנהיגי מחנה השלום שהתמסרו לאוסלו בכל מאודם הזניחו כמעט לחלוטין את הזירה הפוליטית הפנימית. המתנחלים עקבו במרירות אחרי החגיגות, אבל בינתיים עסקו בשלהם. אולי יוסי ביילין התרגש מפגישותיו התכופות עם מנהיגי פת"ח וחלם שהם יקבלו את אבו-דיס כבירת המדינה הפלסטינית; אבל הוא לא טרח ליצור מציאות חדשה בשטח, ואפילו רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 לא הניע את שמעון פרס וביילין לפעולה תקיפה, כמו פינוי מתנחלי חברון שהיה אז אפשרי. אנשי אוסלו אפשרו למתנחלים להשתולל וליצור עובדות מוצקות בשטח שגם בשמאל חושבים שהן בלתי הפיכות. אהוד ברק מימן ותיחזק אותם חרף הצהרותיו, שבאו לסבר את אוזניהם של האמריקאים.

לכן לא ניתן להתגבר על המכשולים, עם ברק אובמה או בלעדיו, ולכונן משא ומתן רציני עם הפלסטינים. התקווה של חלק מהבורגנות הישראלית שאובמה ינסה לעקוף את הממשלה ולדבר ישירות עם העם עדיין קיימת, גם אחרי הביקור והנאום הסופר-ציוני מול הסטודנטים בבנייני האומה. אבל מוטב שכולנו נתייצב נוכח המציאות בקור רוח ונסיק מסקנות רציונאליות. מאז שחלום שתי המדינות סוכל על ידי הימין והמרכז הלאומני נותרו רק שתי חלופות, שיהיה עלינו לבחור ביניהן: מדינת אפרטהייד מוחרמת בכל העולם או מדינה דמוקרטית אחת, מדינת כל אזרחיה, לשני העמים החיים כאן. אובמה הוא לא רלבנטי לחזון הזה, וייתכן שארצות הברית ושאר העולם יניחו אותנו לגורלנו לפחות לזמן מה. הנשיא שמע בארשת פנים קפואה את דברי נשיא הרשות הפלסטינית אבו-מאזן על חזרה לקווי 1967 והפסקת ההתנחלויות. אין לו רצון או יכולת לסייע לרשות בנושא המדיני אלא רק לחזק אותה ביטחונית מול המחאה הגוברת בשטחים. גינוי רפה של "ההתנחלויות החדשות" לא העלה ולא הוריד. רק הציניות והמרירות בקרב הצד הפלסטיני התחזקו.

כמה תובנות ממסיבת העיתונאים המשותפת ביום רביעי בערב כבר חלחלו לציבור הרחב, חרף מעטה הסודיות על השיחות המתנהלות בחדרי חדרים. ישראל הצליחה להתחמק משאלות על נשק ההרתעה הגרעיני שלה עצמה, ובכך ביססה מעין לגיטימציה בינלאומית דה-פאקטו למונופול שלה בנושא הזה. כבר אין "עמימות", אם נשאל מנשיא המדינה שמעון פרס את הביטוי החביב עליו, אבל מנהיגי המערב מעדיפים לא לעורר שדים מרבצם. כך התנחלה הדוקטרינה הגזענית המתירה ל"מדינות אחראיות" לפתח הרתעה גרעינית אבל אוסרת על מדינות "כּהוֹת" לעשות כן. תודעה כזו ניתן להשריש רק בכוח אימפריאלי ובסופו של חשבון לשרש רק בכוח עממי. גם אם זה יארך שנים אחדות, העולם לא יסכים שמדינה קטנה תאיים על מאות מיליונים. זו איננה (רק) קביעה מוסרית, אלא בעיקר כלי אמין כדי לאפשר לנו לחזות בעזרתו את העתיד הקרוב.

קשה להשתחרר מהתחושה שגם בנוכחות נשיא ארצות הברית לא בחל ראש הממשלה באיומים גלויים כלפי איראן. נתניהו נתפס בתודעה הבינלאומית כמחרחר מלחמה מובהק והמחמאות המאולצות שקיבל מאובמה לא ישנו את התדמית, שמזיקה מאוד לאינטרס של העם הישראלי. המחוות שעשה הנשיא בנושא הזיקה ההיסטורית לא הִטו את דעת הקהל כאן נגד הממשלה. תידרש עבודה מאומצת, ואולי גם הקמת גופים ארגוניים ומתוקצבים היטב, כדי לשנות את תוצאות הבחירות כאן בעוד כמה שנים, אבל גם גופי אופוזיציה יוניים עם זיקה ציונית חזקה לא יילחמו בהתנחלויות. לא ההצהרות אלא הבנייה בשטחים הכבושים יקבעו את העתיד כפי שכבר קבעו את ההווה. אולי כדאי להזכיר לקוראים שאורי אריאל הוא שר השיכון. למינוי המחפיר הזה אחראים גם יאיר לפיד וציפי לבני, בהצטרפותם הצפויה כל כך לממשלת הימין.

נשארנו אפוא עם המסר ל"דור הצעיר", אותה מסה אמורפית שיועצי הנשיא ניסו לעכל את מהותה לפני שבישרו לו שכדאי להשקיע בו למען העתיד. זהו הדור השמרני והימני ביותר שקיים, וממש קשה למצוא כמותו בארץ מפותחת כלשהי. אבל למצער בפגישה עימם גילה אובמה את הקלפים: יש לכם פוטנציאל ועתיד ורוד, אתם מתקדמים בכל השטחים ומצטיינים בטכנולוגיה מתוחכמת אבל השגשוג שלכם ושל צאצאיכם תלוי בשלום. הנשק שאנחנו מספקים לכם וזה שאתם מייצרים בעצמכם לא יגן על תושבי ישראל לנצח אם לא תמצאו פתרון הגיוני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדור של נתניהו כבר שרוי ברגעי הדמדומים שלו ורק אתם תוכלו לעבוד עם ארצות הברית האדירה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית.

כדי להעביר את המסר הזה בבמה כזו הגיע אובמה אלינו. אולי באמת יש בידינו להשפיע על עתידנו, אבל כל מי שמכיר את החברה הישראלית יודע, שהצעירים הישראלים שהריעו לאובמה אינם מסוגלים להתמודד עם המשימה ההיסטורית שהוטלה, בהבל פה רטורי, על כתפיהם הצנומות.

  • פורסם בכל העיר, 29 מרץ 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. אברהם הגיב:

    יש תקווה אדון ברעם.
    המסרים האופטימיים של הנשיא אובמה.
    בנאום הנשיא אובמה "התחלה חדשה" בקהיר: זכור לי משפט חשוב על הדמוקרטיה שהנשיא אובמה אמר בפני הסטודנטים בקהיר, "עליכם להציב את האינטרסים של העם שלכם ומהלכו התקין של התהליך הפוליטי מעל למפלגה שלכם. ללא מרכיבים אלה, בחירות לבדן אינן מקיימות דמוקרטיה אמתית". שנה אחרי הנאום גל המחאות בארצות ערב התחיל.
    בנאום הנשיא אובמה בבניין האומה: "המנהיגים שלכם לא יעשו שלום אם לא תדרשו זאת מהם", "כיבוש זו לא התשובה, פיתרון שתי המדינות הכרחי להישרדות ישראל", "ואתם לא… לבד".

  2. יעקב הגיב:

    "כך התנחלה הדוקטרינה הגזענית המתירה ל"מדינות אחראיות" לפתח הרתעה גרעינית אבל אוסרת על מדינות "כּהוֹת" לעשות כן."

    איזה קשקוש.
    מה הצבע של צפון קוריאה? מה הצבע של סין?
    מה ההבדל בין הצבע של הודו לזה של של פקיסטן?
    מה הקשר בין אחריות לגוון?
    מה יותר גזעני מהציטוט הזה, שקושר צבע וגזע לנושא שלא שייך?

    העיקר שזה כבר פוסם בכל העיר.

  3. בטטה הגיב:

    אז תכלס מה אתה מציע לעשות ? להמתין לאסון שאולי יתרחש בקדנציה שלנו או של ילדינו ?
    גרמניה ויפן הפכו לחדשות ושונות אחרי אסון מלחמת העולם השנייה,ואפילו שם עם העלמות הדור של האסון חוזרים לרוח הישנה והרעה .

  4. צדוק התקוה הגיב:

    אמר לי פעם איש שמאל הדור הצעיר בעולם הוא בשמאל כאן בישראל הוא ימני עניתי לו לעולם אין בעיות קיום[מלחמות] כאן לצערנו אנחנו חיים באזור עויין אתה צודק אמר לי והוסיף וחבל

  5. דמוקרט בריבוע הגיב:

    בדוק את תזת האיום הגרעיני תחילה על צפון קוריאה. דומה כי מאז התקשטה המדינה ה"כהה" בנשק גרעיני רק תכפו איומיה ואני בטוח שקים ג'ונג איל לא מכיר את אלי וולאלאך (הטוב הרע והמכוער). ובכן בהגדרתה כחלק מציר הרשע יחד עם אירן סוריה עירק ז"ל ביקש אז האימפריאליזם האמריני כהגדרתך את רעתה של המדינה הזאת. אבל איומי המלחמה במזרח הרחוק דומה שנשמע מהם בקרוב גם מהאיראנים ולא רק מבנימין נתניהו. הדור הישראלי הצעיר מר משגב לא יחשוב פעמיים על מדינה דו לאומית – הוא יהגר מפה בהמוניו ודרכון אירופאי בכיס (כמו אצל בנותיי כבר שנים) הם תעודת הביטוח שלנו לצערנו

    • דני הגיב:

      ולאן בדיוק יהגר בהמוניו? אל צרפת הדו-לאומית? שמא אל גרמניה הדו-לאומית? או אולי לבריטניה התלת-לאומית ?! אם יחליט לחזור למזרח האירופה הלבנה, אז באמת יזכה לחיות בתוך בורגנות אשכנזית (הגם שנטולת מנעמים), ואז באמת ייסגר המעגל.

    • יולו הגיב:

      דמוקרט בריבוע טועה בריבוע
      אין מנהיג סוציאליסט שלא טמן ידו במנעמי התוצרת הקפיטליסטית הבזויה
      אין מנהיג סוציליסטי שלא עלה על שולחנו קביאר משובח
      ואין מנהיג סוציליסטי שלא ראה את המערבונים של קלינט איסטווד

הגיבו לדמוקרט בריבוע

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים