הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 באפריל, 2013 25 תגובות

מלאות 130 שנה למותו של קרל מרקס הוא מועד מתאים לבדיקת מצבו של המרקסיזם בישראל. אין להכביר מילים על השפעת התיאוריה המרקסיסטית כבר למעלה מ-160 שנה על כל העולם. ובישראל? באמצעות ארבע הערות ננסה להשיב לשאלה "מרקסיזם בישראל, איכה?", בתקווה שניתן גם להסיק כמה מסקנות לגבי עתידו. זה, כמובן, סיכום ארעי ופולמוסי. אני מקווה באמצעותו לעורר את הדיון בקרב קוראי "זו הדרך" וכותביו.

karl_marx_graffiti

לבחינת המרקסיזם בישראל שתי פנים: כפרקטיקה פוליטית וכעשייה וכחשיבה תיאורטית. קל למדי לסכם את הנקודה הראשונה. בישראל ישנה כעת רק מפלגה אחת המגדירה את עצמה מרקסיסטית והמנסה לפעול על פי עקרונותיו: המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). עד לשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, ניסו מפלגות שונות לשלב בין ציונות לבין מרקסיזם. הניסיון לא צלח, וגלגוליהן של מפלגות אלו נותרו מפלגות ציוניות, בעלות השקפות פחות או יותר מתקדמות. גם בקרב הציבור הערבי בישראל, רק מק"י היא שמגדירה את עצמה מרקסיסטית, מול זרמים לאומניים וזרמים של האסלאם הפוליטי.

אך מצבו של המרקסיזם בישראל כחשיבה תיאורטית או ביקורתית הוא מורכב יותר. מעבר ליבול הרעיוני הדל של מק"י (ועל כך בהמשך), ישנם חוגים רחבים יחסית אשר הושפעו או מושפעים מהמרקסיזם, בייחוד במוסדות להשכלה גבוהה.

הצלחת הפרסום המחודש של הכרך הראשון של ה"קפיטל" (ר' עמוד 11 בגיליון "זו הדרך" האחרון) או המהדורות הרבות, שאזלו כולן, של שני ספרים שפורסמו בידי "הוועד הישראלי לציון 150 שנה למניפסט הקומוניסטי": "המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן" (הקיבוץ המאוחד, 1998) ו"בחזרה אל מרקס – אסופת מאמרים" (הקיבוץ המאוחד, 2001), שניהם בעריכת פרופ' בנימין כהן המנוח – מעידים על העניין הרב במרקסיזם.

קיים הבדל גדול בין המהדורה החדשה של ה"קפיטל", שאינה אלא שכפול של המהדורה הקודמת של שנות ה-50 הכתובה בעברית מסורבלת שאינה כבר בשימוש, לבין פרסומי "ועד המניפסט", שמאחוריו עמדו פעילים פוליטיים ואנשי אקדמיה. אנשי "ועד המניפסט" דאגו ב-1998 לתרגום מחדש של המניפסט, ויחד עמו פורסמו מאמרים שנכתבו בסוף שנות ה-90. ביניהם הקדמה של ההיסטוריון הבריטי הנודע אריק הובסבאום, שנפטר אשתקד, אשר נכתבה במיוחד עבור המהדורה העברית. הספר השני הוא אסופה ובה מאמרים רבים העוסקים בחברה, בכלכלה, בעובדים, בפמיניזם, בגלובליזציה ועוד.

על ברכי המרקסיזם "המערבי"

כאמור, באקדמיה הישראלית יש למרקסיזם השפעה מסוימת, ואף מתגברת. אך לרוב מדובר במרקסיזם המתרחק מעיסוק בפוליטיקה ובמציאות המעמדית, ואף מנותק מהמאבק המעמדי. זהו "מרקסיזם מערבי" על פי הגדרתו של המרקסיסט הבריטי פרי אנדרסון, לו שותפים, בין היתר, ג'ורג' לוקאץ', תאודור אדורנו, אנטוניו גראמשי, וולטר בנימין, הרברט מרקוזה, לואי אלתוסר ואסכולת פרנקפורט. זו גישה העוסקת בהיבטים הפילוסופיים של המרקסיזם, אך מרחיקה אותו מהמאבק המעמדי, מהביקורת על הכלכלה הקפיטליסטית ובייחוד מהפוליטיקה. זאת, לעומת ה"מרקסיזם המזרחי" (אם להמשיך בהבחנה של אנדרסון), או המרקסיזם הקלאסי: קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, רוזה לוקסמבורג ואנטוניו גראמשי. כן, אין כאן טעות: שמו של גראמשי מופיע בשתי הרשימות. גראמשי הפך לדמת ידועה באקדמיה (בארה"ב, באירופה וגם בישראל), אבל מדובר בגרסה "ניאו-מרקסיסטית" של גראמשי ומחשבתו.

גראמשי, אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אשר שילם בחייו על דבקותו במאבק נגד הפאשיזם, הפך באקדמיה המערבית וגם באקדמיה הישראלית ל-"פילוסוף ניאו-מרקסיסטי". לרוב, הופשטו כתבי גראמשי מתוכנם המעמדי והמהפכני, ונותרו מהם מספר מושגי יסוד, כגון "הגמוניה".

ל"מרקסיזם מן הדרום" כלל לא נמצא מקום באקדמיה הישראלית. מאו-טסה-טונג הסיני, ארנסטו "צ'ה" גווארה הארגנטינאי-קובני, וולטר רודני האפריקאי, הכלכלן המצרי סמיר אמין, וחוסה קרלוס מריאטגי הפרואני – כולם נעדרים מהמרקסיזם האקדמי המקומי. הרי הם מ-"הדרום", לא כן? למרבה הצער, אפילו להוגי דעות מרקסיסטיים מערביים בני-זמננו, דוגמת הסוציולוג עמנואל ולרשטיין או הגיאוגרף דייוויד הארווי, אין מקום באקדמיה. הרי הם שוללים את הקפיטליזם מן היסוד…

אקדמיה של קונצנזוס קפיטליסטי

האקדמיה – המקום בו בארצות רבות בעולם נולדות קבוצות, תנועות וזרמים המאתגרים את הסדר החברתי הקיים – היא בישראל מוסד שמרני וקולוניאלי. כמו המדינה, גם האקדמיה חולמת להיות "חלק מאמריקה", אפילו כשהיא מתעוררת במזרח-התיכון, במציאות הסבוכה של פריפריה קפיטליסטית. נכון, ההגמוניה הציונית במדעי הרוח והחברה אינה חזקה כפי שהייתה בשלושה העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-70 פוטר, למשל, ד"ר שלמה סבירסקי מאוניברסיטת חיפה, בגלל ש"העז" לאתגר את הסוציולוגיה הציונית ולהשתמש במונחים מעמדיים, בעלי זיקה לשאלות העדתיות והלאומיות, בעת שניתח את המבנה החברתי של ישראל.

מאז קמו "היסטוריונים חדשים" ו"סוציולוגים חדשים", וכמעט בכל תחום קיימת תסיסה רעיונית מורגשת. לאחרונה, איים הממסד הישראלי לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, בטענה שהפכה "מטרד" ו-"מבריחת תרומות". אבל חרף האתגרים והשינויים, האקדמיה בישראל נשענת על קונצנזוס פרו-קפיטליסטי נרחב. לא כאן המקום להסביר כיצד השליטה של בעלי ההון הזרים והמקומיים במנגנוני ניהול האוניברסיטאות יוצרת קונצנזוס זה – אבל הוא קיים.

כאוניברסיטאות קולוניאליות, גם התיאוריות הביקורתיות הרווחות בהן הן בעצם יבוא מארה"ב. לפעמים הסחורה מגיעה באיחור ואפילו פגומה, אבל היא תוצרת אמריקה. כך, בעשורים האחרונים, חלפו בשמי האקדמיה (כמה מהן ללא שוב) תיאוריות הזהות, הרב-תרבותיות והפוסט-קולוניאליות. זו האחרונה עדיין מהדהדת, ויש לה אף ביטוי פוליטי אצל אחד ממרכיבי חד"ש – אצל תנועת "התחברות-תראבוט". כל התיאוריות האלה תרמו תרומה נכבדה ל"שיח הביקורתי", אבל באותו הזמן – הסתבר שהן שימושיות גם על מנת לשמר את הסדר החברתי הקיים.

כלכלה, אקדמיה וביקורת

קרל מרקס ניתח ביסודיות את הקפיטליזם, התפתחותו ומשבריו, והגיע למסקנות מהפכניות על אודות החברה בת זמנו ועל תפקידם של המעמדות בה. מרקס, גם לפי מתנגדיו הרבים, תרם תרומה מרכזית להבנת הכלכלה המודרנית. אבל מרקס אינו נלמד כלל בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. הקפיטליזם הניאו-ליברלי, מבית מדרשם של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו, שולט מזה עשרות שנים בלימודי הכלכלה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

הסוציולוג תום פסח בדק את החיברות (הסוציאליזציה) של הסטודנטים לכלכלה במהלך לימודיהם. על פי ממצאיו, תהליך הסוציאליזציה מתרחש באפקטיביות רבה, משום שעיקר הלימוד הוא אופן שימוש פרקטי במשוואות, אשר מקפלות בתוכן את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית. בתחילת הלימודים, התיאוריה מוסברת ומצורף לה נרטיב סיפורי מסוים. אך ככל שהלימודים מתקדמים, מתקצרים הנרטיבים, כך שאפשר להציגם במהירות.

כדי לסיים תואר בכלכלה, הדגיש פסח, מוכרחים להטמיע את המושגים הנלמדים. במבחנים נשאלים הסטודנטים על שימוש במושגים כלכליים (דוגמת "תפוקה שולית פוחתת") גם בנושאים שאינם קשורים בכלכלה (לדוגמא, היכולת של סטודנט ללמוד למבחן). כך לומדים הסטודנטים להסתכל על העולם ב"משקפיים כלכליים". מכאן, שכדי להצליח במבחנים של החוג לכלכלה, על הסטודנט להטמיע דרך חשיבה מסוימת, שמאחוריה נמצאת תפיסת עולם. אם הסטודנט יפרש את המושגים בדרך אחרת, החורגת מהפרשנות הסטנדרטית, אזי תשובתו תיפסל והוא ייכשל במבחן. בלימודי הכלכלה לא נהוג להנגיד בין התיאוריות הכלכליות השונות. כמו כן, לרוב אין נלמדים בחוגים לכלכלה קורסים בהיסטוריה כלכלית, אשר בה שמור למרקס מקום מרכזי. והנה, בשנים האחרונות אפילו בחוגים לכלכלה נפל דבר. המשבר הקפיטליסטי העולמי, שהחל ב-2008, חולל טלטלה עמוקה בתפיסות הניאו-ליברליות, וחידש את העניין במרקסיזם ובתיאוריות ביקורתיות נוספות. סטודנטים לכלכלה באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב וירושלים הקימו בשנים האחרונות קבוצות לימוד, כדי להבין את הביקורת על הקפיטליזם. הם ניסו ללמוד בעצמם את מה שמוריהם (אשר חלקם יושבים במועצות מנהלים של תאגידים קפיטליסטיים) אינם מסבירים להם במהלך הלימודים הפורמליים.

על מנת להבין איך דורות של כלכלנים גדלו על ברכי "המחשבה האחידה הקפיטליסטית" (כפי שהגדיר זאת העיתונאי הספרדי-הצרפתי איגנסיו רמונה), הוקמה בנובמבר 2009, בשיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים ומכון ון ליר, קבוצת מחקר שעסקה בלימודי הכלכלה בישראל, ובה לקחו חלק אנשי סגל ההוראה וסטודנטים. במבוא לדו"ח הסופי שפורסם אשתקד, נכתב: "בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נשמעה קריאה מחודשת של לימודי הכלכלה, והיא גברה עם פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב-2008". אך מעיון במסקנות הקבוצה עולה, כי המלצותיה הן פושרות למדי: "היכרות עם התפתחות המחשבה הכלכלית וביקורת הכלכלה", "היכרות עם כלכלת ישראל" (!), "היכרות עם המחקר הכלכלי" ו"הכשרה והכנה לשוק העבודה". מיותר לציין, שהמילה 'קפיטליזם' לא מופיעה ב-60 העמודים של הדו"ח.

הקרע בין תיאוריה ביקורתית לבין מעמד העובדים

אחת החולשות המרכזיות של המרקסיזם האקדמי בישראל היא ניתוקו המוחלט ממעמד העובדים. ראשי ההסתדרות לדורותיהם, מדוד בן-גוריון ועד עופר עיני, סלדו וסולדים סלידה עמוקה מהביקורת החברתית שמציגה האקדמיה, ובייחוד מרעיונות המרקסיזם. בעבר, ההסתדרות תמכה אומנם חומרית בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. אך מזה כמה שנים, בתירוץ של "סיבות תקציביות" – היא ניתקה את קשריה עמו.

ייתכן שזה מוגזם לדרוש מראשי ההסתדרות לקדם את הקשר בין תיאוריות ביקורתיות לבין עולם העבודה. הרי משך כל שנות קיומה, גילו ראשיה נחישות בניסיונם להחליש את מעמד העובדים מול ההון. אבל זה בדיוק תפקידה של המפלגה הקומוניסטית. להערכתי, מק"י אינה ממלאת את תפקידה זה כראוי, למרות הניתוחים החשובים, שהתפרסמו בספרי ועידותיה.

נדמה שלאחר התפוררות ברית המועצות, מק"י איבדה את הפלס הרעיוני (הבעייתי למדי), ומאז אינה מצליחה להתגבר על הפער שנוצר בינה לבין הבנת החברה הישראלית והשינויים שחלו בה בשלושה העשורים האחרונים. היא גם לא הצליחה להתגבר על החולשה שבהקניית המרקסיזם החדש והמתחדש. מק"י סגרה את ביטאוניה הרעיוניים בעברית ובערבית, ואף מזניחה, כקולקטיב, את העיסוק האידיאולוגי ואת החינוך הרעיוני-מעמדי.

תנאי הכרחי להתחדשות המרקסיזם הישראלי, להוצאתו מהקיפאון האקדמי ולהפיכתו לחלופה בעלת עוצמה מהפכנית עבור מיליוני העובדים היהודים והערבים בישראל, קורבנות הקפיטליזם, הכיבוש, האפליה והניצול, הוא להפוך את מק"י לקולקטיב לומד, חוקר ופועל על פי עקרונות המרקסיזם.

  • המאמר פורסם לראשונה בגיליון האחרון של "זו הדרך" שהוקדש לציון 130 שנה למותו של קרל מרקס.
תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    המרקסיזם החל לדעוך כאשר המפלגות המתיימרות להיות מרקסיסטיות זנחו את המסקנה העיקרית הנובעת מהגותו של מרקס, הצורך להחליף את אופן הייצור הקפיטליסטי באופן ייצור סוציאליסטי ושמו את כל יהבם על מאבקים פנים-קפיטליסטים כגון "שכר הוגן" או "זכויות להגדרה עצמית" – מאבקים בעלי חשיבות משנית בלבד – ואמונה במנגנוני המדינה הבורגנית לוסת את הקפיטליזם, בלבד שהמדינה תנוהל על-ידי ביורוקרטים דמגוגים נוסח צ'אבס, אמונה שעומדת כמובן בסתירה לכל מה שכתב מרקס.

    דוידי רומז על הבעיה: אותן מפלגות עוצבו במידה רבה במהלך שנות הבום הקפיטליסטי הגדול של לאחר מלחמת העולם. ראו כי טוב הקפיטליזם ושבתו מכל מלאכה.

  2. ע.ג. הגיב:

    לתיאוריה המרכסיסטית היתה ויש השפעה עצומה לא רק על הכלכלה בעולם אלא גם ובעיקר על חייהם של מאות מיליונים. בעבר ההשפעה היתה דרמטית בעיקר במה שקראו הגוש המזרחי וטוב שהשפעה זו עברה מהעולם שכן זו היתה השפעה רעה בלבד. התשובה לשאלה מדוע השיטה המרכסיסטית אינה מקובלת יותר בשום מקום בעולם פשוטה – משום שהשיטה הזו נכשלה בכל מקום בו ניסו לישם אותה. לא רק שנכשלה אלא בד"כ המיטה אסון על העמים שמנהיגיהם ניסו לישם אותה.

    • נעם בן ראובן הגיב:

      לעומת זאת הקפיטליזם מצליח בכל מקום מערב הסעודית ועד פרו.
      כל העולם פורח ללא מחסור.
      עם הקפיטליזם הגענו לסוף ההיסטוריה אמר פוקושימה לפני כמה שנים –
      ע.ג תתבסם בקפיטליזם.
      אנחנו שואפים ליותר!

      • אל תקחו אותי לגואגל הגיב:

        הקטפליזם ניצח וימשיך לנצח גם אם למרקסיסיטים כמוכם קשה להשלים את עבודות החיים.
        כל המדינות שבהם יש הכי הרבבה עוני, רעב, ופערים חברתיים הם מדינות "אנטי אימפרילסטיות" .

  3. ואיפה סטאלין ברשימת הקדושים של 'המארקסיזם המזרחי'? הגיב:

    האם סטאלין, חברו-לנשק וממשיכו הגאוני של ו.אי.לנין, שפיתח את התיאוריה והפרקטיקה של המארקסיזם בתקופת שקיעת הקפיטליזם ובניין הסוציאליזם והקומוניזם בבריה"מ ובארצות הדמוקרטיה העממית, לא שייך לחבורה? אז מה אם הוא חיסל 3-6 מיליון קונטר-מהפכנים, כמו שמסביר שמואל אמיר במאמרו המרתק על 'הקרב על הזיכרון' של סטאלין, הינה בסמוך…? ולנין לא חיסל? ומאו? חיבוריו של סטאלין על בעיות הלניניזם, על השאלה הלאומית ועל המארקסיזם ושאלות מדע הלשון האירו את דרכם של מיליוני קומוניסטים, ביניהם אלפי קומוניסטים בפילסטין במאבקם הממושך נגד האימפריאליזם והציונות.

    ואיפה טרוצקי, חברו-לנשק של לנין ומקים-שותף של בריה"מ והצבא האדום בגלריה של גדולי המארקסיזם? לא מגיע לו – ליוצר 'המהפכה המתמדת', 'להגנת המארקסיזם' – וכמובן 'המהפכה הנבגדת' לעמוד בשורה אחת עם גראמשי, המופיע ישר בשתי גלריות? אז דוידי פעם חובר לאויבי סטאלין כדי להעלימו ופעם לאויבי טרוצקי, להעלימו גם כן? ככה כותבים היום 'היסטוריה' קומוניסטית? מסלקים מהדרך את מי שמפריע לתמונה הזוהרת והבהירה? כמו שכתבו 'היסטוריה' אצל סטאלין?

  4. בצדק כותב דוידי על הניתוק בין המארקסיסטים בישראל להמוני הפועלים הגיב:

    אבל הוא שכח לכתוב על הניתוק של המוני העמלים מהמארקסיזם ומהמארקסיסטים.

    כי בניגוד לדוידי המוני הפועלים בישראל ובייתר העולם יודעים מה קרה לפועלים תחת שלטון המארקסיסטים מכל הגוונים והכיוונים. הם שמעו על הגולאגים, על כיתות היורים, על המשטרה החשאית, על הרעב, על העבדות בקומוניזם, והם אומרים: לא, תודה. זה לא מה שאנחנו רוצים ואלה לא האנשים שאנחנו רוצים שינהיגו אותנו.

    לכן גם דוידי לא כותב לפועלים ריאליים הקמים לעבודת יומם, שאף אחד מהם לא קורא אותו ואת 'זו הדרך', אלא לחברי המפלגה הקומוניסטית ולכמה צעירים זעיר-בורגנים ומבולבלים בעיקר באקדמיה, שמחפשים את דרכם בחיים והולכים לעיתים שולל אחרי כל מיני סיפורים ומעשיות, עד שהם נתקלים בחיים הריאליים ורובם מתפכחים בשלב כזה או אחר.

  5. אנג'לו איידן הגיב:

    אילו לא נפל עלי אירוע בריאותי כל כך גרוע, אולי הניתוח שהתחלתי בבלוג שלי על שאלת עתיד פוליטי של מרקסיזם בישראל עמד לקראת השלמתו. השלמה כזאת היא בדיוק מתפקידה של האינטליגנציה הפרולטרית, ולא של דיסלקטי אחד כמוני. אבל, כידוע, רוב האינטליגנציה, גם זו הפרולטרית, צומחת באקדמיה בורגנית ברץ קפיטליסטית. ההבדלים בין האקדמיה הזאת לבין האקדמיה בארץ סוציאליסטית יכולים להצטמצם עד ללא היכר. זאת תודות גם לאינדיבידואליזם (פרטנות) ולנתיבי תפיסת מקום בסגל הבחיר (קרייריזם אקדמי), אבל לא רק: מכך ניווכח בהמשך בדיקתנו – סביב 'בנייה מחדש של מבנה כלכלי' (פרסטרויקה) באיחוד הסובייטי. עקב כך, בלתי נמנעות הן ההשפעות האקדמיות הבורגניות בתוך שורותיה של מפלגה פרולטרית. בישראל, הדבר בולט באופן מיוחד מפני מתן סדר עדיפות (משתנה בהכרח) לשאלות חשובות השונות (בהכרח, על-פי התבלטותן הרגעית): שאלות לאומיות, כלכליות, של מלחמה, של כיבוש, של דיכוי, של זכויות ועוד.
    וזה כאשר למרקסיסט ידוע כי כל השאלות האלה הן קשורות כלכלית-חברתית קשר של מדיניות, של מסגרת אידיאולוגית מדינית (בהכרח, מעמדית).
    לסיכום: אשנה את השלמת הניתוח בבלוג שלי בכך שהתחלתה תענה למשאלתו של החבר אפרים דוידי "לעורר את הדיון". ברור שלא נוכל להסתפק בכך עד אשר נסכם את הויכוח על כל מרכיביה.

    • נילי הגיב:

      רפואה שלמה!

      • צפור בודד הגיב:

        אחולי בריאות גם ממני

      • אנג'לו איידן הגיב:

        תודה על האיחולים, אבל צריך לדעת שאין בהם תפיסה במציאות של הרפואה הציבורית בארץ: כל עוד לא יהיו לי כספים בכמויות, מתרבים הרופאים שנשארים מסוכנים ביחס אלינו ומועילים ביחס למבוססים כלכלית.

        • נילי הגיב:

          נכון שלרפואה הציבורית בארץ יש בעיות קשות. אבל יש בכל זאת כמה רופאים שהם גם בני אדם. אני מקווה מאוד שרופא כזה מטפל בך.

  6. צדוק התקוה הגיב:

    האם בסין הקומניסטית יש כלכלה מרקסיסטית לי לא נראה [אולי בתאוריה זה יה מצליח במציאות לא נראה לי]בסין. בעשור האחרון החל בתוך סין תהליך אורבניזציה (עיור) קיצוני ששינה את פני המדינה ודחף אותה קדימה להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. מתברר שה-CDB היה הארכיטקט שיצר את התנופה לתהליך המהיר הזה. [הבנק לפיתוח סין (CDB]

    האו צ'ינג-גואנג, חקלאי בכפר נידח בפרובינציית שאן-דונג, זוכר את זה היטב. הוא עלה על גג ביתו והשליך בקבוק תבערה לעבר כנופיה של 50 איש שהתקבצה מחוץ לביתו, תוך ידיעה ברורה שלא יצליח לעכב אותם עוד הרבה. מתחת לרגליו עמד מה שנשאר מביתו – מתחם בן 639 שנה שהיה שייך לאבות אבותיו, אותו ניסתה הכנופיה להרוס.

    הכנופיה ריסקה את הדלתות והחלונות בגרזנים ובאלות. "הם ניהלו משמרות של 24 שעות מסביב לבית", סיפר האו ל"אפוק טיימס" כשתיאר את המצור: "הם זרקו לעברנו אבנים, זיקוקי דינור ובקבוקי תבערה, ושרפו חלק מהמתחם". ההתקפה הסתיימה לבסוף כשהכנופיה ירתה אש חיה לעבר המשפחה ופצעה שניים מהם. "לפני שהרסו את הבית הם שדדו אותו", הוסיף.בעשור האחרון עשרות מיליוני חקלאים סינים פונו מאדמתם

    • דמוקרט הגיב:

      סין התחילה לפרוח רק כאשר השתחררה באופן מוחלט – גם אם לא באופן מוצהר – ממאו טסה טונג וממשנתו המרקסיסטית. סין היא היום מדינה קפיטלסטית פר-אקסלנס ושוק היעד הראשי של מכוניות יוקרה ומוצרי מותרות. מאו אכן מתהפך בקברו.
      בעצם גדול המרקסיסטים ומבין הבודדים שניסו לאמץ את רעיונות מרקס באופן מלא הוא לא אחר מאשר ידידינו ההומניסט הדמוקרט פול פוט בקמבודיה של החמר רוז. זה פניו של מרקסיזם אמיתי.

      • יולו הגיב:

        גם ישראל שלנו התחילה להחלץ מציפורני המנגנון המפלגתי ולאט לאט להתרומם כלכלית
        חופש הפרט התרחב ,ויכולת להתקבל לעבודה בלי להציג פנקס אדום.
        בעצם הניתוח ההיסטורי של מר דוידי ממש הזוי….ברמה של ארכיאולוגיה אלו היו ימים רעים לאנושות ולאזרחים הכבושים בארצות האומללות הללו

      • צדוק התקוה הגיב:

        מרכסיזים קומנזים אלה סיסמאות יפות במציאות בני אדם לעולם לא יהיו שווים יש עשיר יש עני יש טיפש יש חכם יש לבן ויש שחור אולי בגן העדן יש שוויון כל אותם משטרים היו בסופו של דבר משטרים דקטטורים ברית המועצות מזרח גרמניה מזרח אירפה קובה סין כולם נפלו ונהפכו למדינות קפיטליסטיות אני נזכר כאשר אלפים ברחו מגן העדן הסוציליסטית של הדמוקרטיה המזרח גרמנית למערב אם המשטרים היו מוצלחים מי בורח מגן עדן למערב קפיטלסטי חזרי?

      • לפיד הגיב:

        פול פוט זה לא זה שרצח חצי מעמו?

  7. דמוקרט בריבוע הגיב:

    המארכסיזם בישראל הוא בלבד! היכולת של כמה אנשים כאן באתר זה ממש (מן האקדמיה…כן כן) לספר ולהפליג בשבחם של גדולי הדור ולראות בכך תיקונו של עולם. ע"ע דוידי, קמינר ומשגב

  8. עופר הגיב:

    דוידי מפריז בתפקידה של חדש-מקי בשמאל הישראלי. ראשית, מצע חד״ש הוא פחות רדיקלי ממה שהסוציאל דמוקרטים בדבריה כבר השיגו. שנית, וחשוב מכך, מרצ והעבודה הן סוציאל דמוקרטיות, כלומר תומכות בסוגים מסויימים של מרקסיזם, אם גם הדרגתי מאוד.

  9. עופר הגיב:

    התכוונתי בשבדיה ולא בדבריה

  10. חררדו לייבנר הגיב:

    פוסט-קולוניאליות? תראבוט? הצחקת אותנו. אל תדביק לנו טיעונים מלאכותיים ופלצניים.

    • אסתר. הגיב:

      חבל שבשמאל לא ניתן לנהל ויכוח מכובד .
      חבל שחררדו בוחר להגיב בנימה של לעג וזלזול ובוחר להשתמש בביטוי המזלזל "טיעונים . . . פלצניים" לעבר הטיעונים שמעלה הכותב.
      מצער, שבשמאל יש מי שבוחר בדרך לא יאה לויכוח ולליבון בעיות.
      כך גם נראים מרכיבי השמאל בהפגנות, במקום שיחפשו את הדרך המשותפת .

      • נגה הגיב:

        לצערי, ככה נראה השמאל.
        שמאל שאינו מסוגל לערוך ויכוח המכבד גם דעה אחרת.
        הפיצול הוא גזרה של סגנון ויכוח מתלהם.
        כמה חבל שאחד נוטל לעצמו את הסכות לכנות את השני פלצן. כי הביע דעה אחרת .
        במקום למצוא את המאחד ולבנות שמאל מרקסיסטי, נהנים מרכיבי השמאל לנגח האחד את זולתו, כל נגיחה היא בבחינת מסמר בארון , שאסור שהוא יהיה ארון מתים.
        אנא, עשו הכל והשתמשו בלשון מכבדת זה את דעתו של האחר.

        • ישראל לוין הגיב:

          השמאל כנראה לא יתרפא מהמחלה של ויכוח תוך כדי הטחת עלבונות וגידופים זה לכתובתו של זה. צורת התגובה של חררדו היא פשוט חרפה.

  11. צפור בודד הגיב:

    ל(אבדה) תקווה:
    תאר לך שאני עוור, תאר לך שאתה מנצל אותי באופן מחפיר, תאר לך שאני מנסה להתחמק מאחיזתך ותאר לעצמך שאתה שם מכשולים לפני, עד אשר אני כושל מלא פני על הקרקע חסר אונים ומדמם.
    תאר לך שלמתענינים אתה מספר "שאנני מסוגל לדאוג לעצמי וגם לא כל כך שפוי" וכל מה שאתה עושה הם "נסיונות לשקמני". וכאשר כולם רואים שחזרתי להיות כבול לשלשלאותך וגם ילדי משמשים עבורך כשפחות מין, אתה מתיז לכל עבר: "תראו בעצמכם איזה זבל של משפחה ובכלל, ללא עזרתך ההומנית והנאורה לא היינו שורדים כלל"…
    אני מקווה שתארת, שהרי מדובר כאן במשל.
    בתקווה (שלא אצונזר).

  12. למה שילוה מרקסיסטי-ציוני לא אפשרי? הגיב:

    שילוב הוא אפשרי.
    וגם אילן גילאון חבר הכנסת מטעם מר"צ מגדיר את עצמו מרקסיסט.

הגיבו לאסתר.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים