הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 באפריל, 2013 21 תגובות

"קיימים חילוקי דעות בשמאל באשר להערכת המצב בסוריה". במילים אלה נפתח מאמרו של קלמן אלטמן שפורסם באתר זה, הגדה השמאלית, לפני מספר ימים. ואכן קיימים חילוקי דעות בשמאל באשר למלחמת האזרחים העקובה מדם המתחוללת מזה שנתיים בסוריה. לדברי אלטמן "השמאל הליבראלי רואה את המרד המזויין כהתקוממות העם נגד משטר הרודנות של בשאר אל-אסד – ועל כן יש לקבל אותה בברכה, תוך כדי הסתייגות אמנם מהתערבות הזרים המספקים נשק לג'יהאדיסטים ואנשי אל-קאעדה שמנסים לקחת טרמפ על התקוממות העממית".

SYRIA-RAZהפגנה בסוריה, 2011

ועוד כתב אלטמן שלעומת הליברלים שבשמאל, "השמאל המרקסיסטי שואל תחילה 'מהו תפקיד האימפריאליזם במהלך הזה? מה הם האינטרסים והמטרות האסטרטגיות שלו?' עוד ב-1919 הציע מנהיג מהפכה אוקטובר ולדימיר לנין עזרה למלך אפגניסטן במלחמתו נגד הכוחות הבריטים שפלשו לארצו. בספרות המרקסיסטית מבהירים שהמאבק של המלך, שבוודאי דיכא את עמו, נגד כוחות ממשלת הלייבור הסוציאליסטי הבריטי, היה מאבק אנטי-אימפריאליסטי ולכן היה נכון לתמוך בו". עמדות דומות באו לידי ביטוי במאמרים נוספים שפרסם, אף הם ב"גדה השמאלית", ראובן קמינר.

כמי שרואה את עצמו חלק מאותו שמאל מרקסיסטי, אני סבור שאלטמן וקמינר אינם מייצגים את השמאל המרקסיסטי – אלא את השמאל הדוגמטי. זו חשיבה המבוססת על שורה של אמנות ולאו דווקא על הניתוח המעמדי שביסוד המרקסיזם. ומכיוון שמדובר על אמונה ולאו דווקא על ניתוח מרקסיסטי יש צורך לגייס את מנהיג מהפכת אוקטובר, ולדימיר איליץ' לנין, שנפטר לפני 89 שנה, כדי להצדיק עמדות שאין להן קשר למרקסיזם. וזאת על יסוד האמונה שלנין לא טעה מעולם, הניסיון למצוא קווים מקבילים בין הפלישה הבריטית לאפגניסטן ב-1919 למלחמת האזרחים בסוריה ב-2012 ו-2013; וההנחה הסמויה שרוסיה האימפריאליסטית דהיום היא לא יותר מהמשכה של ברה"מ דאז.

אין כאן המקום להרחיב את הכתיבה על מצבה של אפגניסטן ב-1919 ומדוע (בצדק, יש להדגיש) לנין הציע אז את עזרת ברה"מ שזה עתה קמה. אבל יש להתעכב על תפקידה של רוסיה. זאת, לאחר שברור לכל איש ואשת שמאל עקבי שהאינטרסים של ארה"ב, המעצמה האימפריאליסטית הגדולה בעולם (אך לא היחידה!), יחד עם גרורותיה באירופה המערבית ובמזה"ת, ניצבים לצידם של המורדים. העמדה הרוסית איננה תולדה של רצון לתמוך במשטר אנטי-אימפריאליסטי, בדמותו של בית המלוכה של משפחת אסד, אלא לקדם את האינטרסים שלה עצמה. זאת, במדינה בה מצוי נמל צבאי רוסי גדול בטארטוס, בדומה לבסיס האמריקאי ולכלא הצבאי הידוע לשמצה שבמחוז גואנטנמו שבשטחה של קובה.

הניתוח של המרקסיסטים בישראל

בישראל ישנה רק מפלגה אחת הפועלת על פי אידיאולוגיה המרקסיסטית: המפלגה הקומוניסטית (מק"י). כך שעל מנת לנסות ולהתמודד עם השאלה "מה בדיוק חושב השמאל המרקסיסטי בישראל על הנעשה בסוריה?" מן ההכרח להתייחס, התייחסות לעומק, לעמדותיה. במק"י נערכו דיונים רבים סביב "השאלה הסורית" והדיונים לא פסקו. בין היתר כי במהלך השנתיים האחרונות חלו התפתחויות פוליטיות, צבאיות ואף אסטרטגיות, ברמות המקומית, האזורית והבינלאומיות ובמרכזם מלחמת האזרחים בסוריה. זהו נושא טעון וזהו גם נושא חשוב ואין לשכוח שמעשי הטבע המבצעים כל הצדדים לא פוסקים לרגע.

אך חרף הדיונים, ההדגשים וחילוקי הדעות, ישנן גם החלטות. מק"י קיימה את ועידתה בדיוק לפני שנה ושאלות ה"אביב הערבי" והמצב בסוריה היו לחלק מהדיונים ומהחלטותיה. להלן ציטוטים נרחבים מתוך הדו"ח שהגיש הוועד המרכזי היוצא ושאושר במהלך דיוני הוועידה, בכל הנוגע לסוריה. הדו"ח כמובן, עוסק במגוון רב של נושאים, ממצבם של העובדים, הנשים והערבים בישראל ועד למשבר הקפיטליסטי הנמשך זה יותר מחמש שנים. להלן מספר ציטוטים מתוך המסמך שפורסם ברבים:

"ההתקוממות החברתית והדמוקרטית ההמונית בעולם הערבי, שהחלה בדצמבר 2010, היא אחת ההתפתחויות הכי חשובות, הכי ייחודיות והכי משמעותיות בקרב העמים הערביים בעשורים האחרונים.

"לאחר עשורים של השלמה עם משטרי הדיכוי, ההשפלה הלאומית והתלות בתוכניות האימפריאליזם באזור; עשורים במהלכם הועמדה הכלכלה המקומית לשירות התאגידים הבינלאומיים – שוב הנחילו העמים במצרים ובתוניס לאנושות ציביליזציה חדשה. זו ציביליזציה של מאבק עממי, ששבר את חומות הפחד ועמד איתן מול העריצות ומנגנוני הדיכוי הפנימי, שנופחו במימדים דמיוניים. בכך החזירה ההתקוממות העממית העצומה במצרים ובתוניס  לעמים את הביטחון בעצמם ואת התביעה להכיר במעמדם כריבון וכמקור הלגיטימיות והסמכות  של כל שלטון. במובן זה, התקוממויות אלה היו מהפכניות, על אף העובדה שהמאבק הזה עדיין בעיצומו וטרם הוכרע.

"ההתקוממויות בעולם הערבי, אשר קיבלו את הכינוי 'האביב הערבי' בהשראת 'אביב העמים' (אירופה 1848), סימנו תחילתו של עידן חדש ומסובך, שהתחיל בתוניס ובמצרים וממשיך להתרחש בצורות שונות בכמחצית מהמדינות הערביות האחרות, והוא רחוק מסיומו. רבים הספידו את העמים הערביים ואת האפשרות, שעמים אלה יהפכו גורם חשוב מול משטרי הדיכוי ומנגנוני השליטה הביטחוניים, הנתמכים בידי האימפריאליזם האמריקאי והאירופי זה עשורים.  והנה, עמים אלה חזרו וגילו את עצמם ואת כוחם, והטילו את מלוא כובד משקלם במערכה לעיצוב פני החברה והמדינה. בכך הם תרמו לשינוי השיח החברתי והפוליטי ומיצבו עצמם כשותף בכיר בעיצוב פני האזור כולו. העמים המתקוממים הוכיחו, שמשטרי העריצות, המשרתים את האינטרסים של האימפריאליזם, ומנגנוני הדיכוי שלהם, יכולים להתעלם מרצון העם ולרמוס במשך שנים את חירויותיו הדמוקרטיות, אך אי-אפשר לעד להעלים את העמים, לסלף את רצונם ולהפחידם. ההתקוממויות העממיות במדינות הערביות הציבו אתגר אמיתי מול מנגנוני הדיכוי והביטחון הפנימי המנופחים של המשטרים העריצים… להתקוממות של העמים הערביים ישנם שורשים חברתיים-מעמדיים ופוליטיים עמוקים. קיים קשר הדוק בין המשבר הקפיטליסטי העולמי, כשלון הניאו-ליברליזם  והתבדות נבואות הכזב בדבר 'סוף ההיסטוריה', לבין ההתקוממות בעולם הערבי. הניאו-ליברליזם הוא הסיבה האמיתית להעמקת העוני, לאבטלה הרחבה, לדיכוי ולשחיתות במדינות הערביות. המשטר הקפיטליסטי המקומי, התלוי בתאגידים הבינלאומיים, הפך מדינות כמו מצרים ותוניס לגן עדן להון ולמשקיעים הזרים, ולגיהינום לעובדים ולכלל השכבות העממיות הרחבות, לרבות למעמד הביניים. אחת התופעות הבולטות בהתפרצות המהפכנית בעולם הערבי היא השוליות, ולפעמים ההיעדרות, של המפלגות והכוחות הפוליטיים המסורתיים מהנהגת ההתקוממות ומהובלתה. מפלגות השמאל ומפלגות הימין האסלאמיות, אשר נעדרו בשלבים הראשונים, ניסו בשלב מאוחר יותר להתחבר למפגינים בכיכרות".

עד כאן הניתוח העקרוני על הרקע המעמדי להתקוממויות בארצות ערב ובהן סוריה.

עם העמים נגד האימפריאליזם

באשר לתפקידו של האימפריאליזם באזור סבורה מק"י (ההדגשים במקור, א. ד.) ש"נקודת המוצא הבלתי מהוססת שלנו תמיד הייתה: עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם, ולא עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים. בתגובה להתקוממות הערבית,  עדכנו את הקריאה: 'עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם ונגד משטרי הדיכוי והתלות'. זו משוואה מורכבת יותר, אך אין תשובות קלות למצבים מורכבים. גם כאשר התגלע הוויכוח סביב הקשרים בעולם הערבי, מפלגתנו סיכמה שהמפלגה ונציגיה אמורים לקיים קשרים בעולם הערבי עם העמים הערביים והכוחות המתקדמים והאנטי-אימפריאליסטיים בתוכם, ולא עם נציגיו וסמליו של משטרי הדיכוי, המשרתים את ארה"ב ואת תוכניותיה התוקפניות באזור. אין לנו קשרי ידידות עם המשטרים ולא אמורים להיות, אך אנו אמורים לחזק קשרינו עם כוחות עממיים ומתקדמים, שלא פעם הם קורבנות השלטון. קראנו נכון את התכנים המהפכניים של ההתקוממות של העם במצרים ובתוניס תחילה ובשאר מדינות ערביות בהמשך. קבענו, כי התפתחות הראויה לתמיכתנו מבוססת על שני יסודות : מאבק נגד משטר העושק הניצול והדיכוי מצד אחד, ומאבק נגד התלות בארה"ב ונגד התוכניות  האימפריאליסטיות התוקפניות באזור, מצד שני. על אף האווירה הסוחפת של ההתקוממות העממית במדינות הערביות, לא דומה מה שקרה במצרים ובתוניסיה למה שקרה וקורה בלוב, בסוריה, בתימן ובבחריין. כאשר משתנים השחקנים המרכזיים בהתקוממויות, משתנה האופי שלהן.

"אנו נדרשים לשאלה: באיזה תנאים מקבלת ההתקוממות מאפיינים מתקדמים, ובאיזה תנאים היא מקבלת מאפיינים אנטי-מהפכניים ואפילו אנטי-פטריוטיים? בידיעה, שמדובר בהתפתחויות הרות גורל באזור רגיש ובתנאים של המשבר הקפיטליסטי העולמי, תשובתנו לשאלות הנ"ל מתבססת על ניתוח האינטרסים הגדולים, העומדים מאחורי התמיכה בשחקנים השונים או ההתנגדות להם, ועל אבחון הניסיונות להסיט את ההתקוממות העממית מדרכה ולכופף אותה, במטרה לייצר מחדש את המשטר והסדר החברתי והפוליטי הקיימים, שהעמים יצאו להפילם. בכל אחת מהמדינות הערביות, שבהן מתחוללים מאבקים פנימיים, קיימים כוחות דמוקרטיים ומתקדמים, המחברים בין המאבק נגד משטר הדיכוי לבין המאבק למען שחרור מהתלות בארה"ב.  אך בו-בזמן, פועלים ביתר שאת גם כוחות מקומיים ועולמיים, במטרה לבלום את השינויים הדמוקרטיים והחברתיים ולשמר את המשטר הישן. כוחות אלה דואגים לפריסה מחדש של כוחות האימפריאליזם, בהסתמך על בריתות חדשות, שבמרכזן – שיתוף הפעולה בין האימפריאליזם בהנהגת ארה"ב, תנועות האחים המוסלמים והממסדים הצבאיים. זו שאלת מפתח בהבנת ההתרחשויות ובקביעת עמדתנו ביחס להתקוממויות".

עמדת מק"י על הנעשה בסוריה

ומה לגבי סוריה? למק"י עמדה חד-משמעית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות הוועידה: "נמשיך לתמוך במאבק הצודק נגד משטרי הדיכוי, נגד הטיפול הביטחוני בכל סממן של אופוזיציה וביקורת על השלטון, נגד הרדיפות הפוליטיות, נגד דיכוי חופש הביטוי והמחאה, נגד שפיכות הדמים והרג אזרחים, נגד הורשת השלטון, ובעד הזכות להחלפת השלטון בבחירות דמוקרטיות והזכות לנהל מאבק אזרחי. זה מאבק צודק, שאנו מצדדים בו, לרבות במדינות כמו סוריה ולוב, שגם בעבר ביקרנו את הדיכוי והשחיתות שדבקו במשטריהן (הפעם, ההדגשים ניתנו על ידי הכותב). ביקרנו לא פעם, בחריפות את יחסם לעניין הפלסטיני ולהנהגתו. אולם יש להבחין בין מאבק מתקדם זה לבין אותם חלקים באופוזיציה, המתחברים לכוחות נאט"ו ותלויים במזימות האסטרטגיות המסוכנות של האימפריאליזם האמריקאי, החותר לממש את תוכניותיו ל'מזרח תיכון חדש'. ניתוחנו את המצב הינו מורכב אבל עקרוני וברור. אנחנו דוחים על הסף את ההשמצות האנטי-קומוניסטיות בעניין עמדת המפלגה לגבי המצב המדמם בסוריה. עמדתנו חד-משמעית  בגנות  ההרג,  הדיכוי  ורדיפת   מפגינים, אשר  נאבקים  למען  החופש,  הדמוקרטיה  החיים בכבוד והצדק  החברתי. הדרישות העממיות הן דרישות לגיטימיות וצודקות".

יצוין שעמדה זו אינה חדשה. במושב ה-14 של הוועד המרכזי של מק"י, שהתקיים בראשית יולי 2011, חזרה ההנהגה הקומוניסטית והביעה  את  "עמדתו  החד-משמעית  בגנות  ההרג,  הדיכוי  ורדיפת  המוני  העם  בסוריה, אשר  נאבקים  למען  החופש,  הדמוקרטיה  והצדק  החברתי. הדרישות העממיות הן דרישות לגיטימיות וצודקות". הוועד המרכזי הדגיש, כי מק"י  היא "לצד  תנועה  עממית,  אשר  נאבקת  למען דמוקרטיה,  צדק  חברתי  וחירויות  האזרח,  ואשר  דוחה  כל התערבות  זרה  בעניין  הסורי  ואת  התלות  באימפריאליזם, ונאבקת נגד הכיבוש הישראלי".

ועוד: במושב ה-16 של הוועד המרכזי, שנערך בינואר 2012, התריעה מק"י מפני "מלחמת האזרחים המתפשטת ומפני האסון שתמיט התערבות צבאית אימפריאליסטית בסוריה, ישירה או בלתי-ישירה.,הוועד המרכזי הוקיע את הירתמותן של הליגה הערבית ושל תורכיה לעגלתם של הממשל האמריקאי, של נאט"ו ושל ממשלת ישראל, במטרה לאלץ את סוריה להיות תחת הגמוניה אמריקאית ומערבית. העמים לא ישכחו, כי מדיניות ארה"ב וברית נאט"ו בעיראק גבתה כמיליון וחצי קורבנות מבני העם העיראקי במהלך שנות הכיבוש האמריקאי הנפשע. המעורבות האמריקאית לוותה במרחץ דמים באפגניסטן ובלוב, וזרעה הרס בסומאליה, בסודאן, במאוריטניה, ולפני כן ביוגוסלביה. כוחות אופוזיציה, המסתמכים על שיתוף פעולה מהסוג הזה, פועלים נגד עמיהם… האימפריאליזם תמך ותומך במשטרי הדיכוי האיומים ביותר בעולם ובמזרח התיכון. הוא חותר להפלת המשטר בסוריה לא בגלל הדיכוי הפנימי, אלא כדי להפוך את סוריה למשענת נוספת שלו באזור".

בהתייחסו למצב הפנימי בסוריה, קבע הוועד המרכזי במושבו ה-16: "אנו תומכים בדרישות הלגיטימיות של בני העם הסורי, הנאבקים נגד הדיכוי וסתימת הפיות ולמען חירויות דמוקרטיות וקידמה חברתית, והמתנגדים להתערבות זרה בענייניה הפנימיים של מולדתם. את המטרות האלה מבטאים חלקים משמעותיים ביותר באופוזיציה הפטריוטית ובקרב פעילי התנועה העממית בסוריה. לעומתם, יש חוגים באופוזיציה הסורית, שרוב הנהגתם נמצאת מחוץ לסוריה, אשר משרתים אינטרסים זרים וקוראים להתערבות זרה בענייני ארצם. חוגים אלה מנהלים מערכה מזוינת בתמיכת תורכיה ובמימון מדינות הנפט, ובתמיכת המערב, משתמשים בסיסמאות פלגניות, ודוחים כל יוזמה לניהול דיאלוג, שיחסוך בחיי אדם".

הוועד המרכזי הדגיש, כי "נוכח הדם שנשפך בסוריה, האינטרס של העם הסורי הוא, שהמשטר הקיים יפסיק את הדיכוי של המחאה העממית הלגיטימית ושל חופש הביטוי, את הירי באזרחים, ואת השימוש בתשובות כוחניות-צבאיות לשאלות חברתיות ופוליטיות פנימיות. כדי לממש בסוריה שינויים דמוקרטיים, אותם הבטיח המשטר, תוך קביעת לוחות זמנים למימושם, נחוץ דיאלוג פנימי ולא מאבק אלים. הפסקה מיידית של שפיכות הדמים ודמוקרטיזציה הם הערובה לשמירת אחדותה הלאומית והטריטוריאלית של סוריה ולסיפוק זכויותיהם של בני העם בסוריה, ולהגנה עליה מפני התערבות מבחוץ". כמו כן, הביעה מק"י את תמיכתו בהצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, שנערך בדצמבר 2011 באתונה, וראה בה בסיס משותף למערכה למען השלום, הדמוקרטיה וזכויות העובדים והעמים. מק"י גם לא שכחה להזכיר, במסגרת החלטות הוועידה ה-26, שיעדיה הפוליטיים בישראל הם סיום הכיבוש של רמת הגולן והחזרתה לריבונות סוריה; סיום הכיבוש של השטחים הפלסטיניים והלבנוניים; וכינונו של שלום צודק ישראלי-ערבי בכלל, ושל שלום ישראלי-פלסטיני בפרט.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. מי מייצג את 'מק"י האמיתית', מוחמד נפאע או אפרים דוידי? הגיב:

    נפאע במאמרו באל-איתיחאד "אנחנו מפלגה מהפכנית ולא אגודת צדקה" כותב: "על עמדות היסוד של מפלגתנו הקומוניסטית בנושא הסורי, נקטו מספר חברים מתוך המפלגה, בפעם הראשונה, בעמדת אופוזיציונית לחלוטין לתנועה הקומוניסטית כולה, דבר מטריד ומקומם…מדובר בנושא בסיסי ביותר…
    עמדת המפלגות הקומוניסטית לגבי המצב בסוריה נסמכת על המניפסט הקומוניסטי, ולא על סיפורי אלף לילה ולילה. המהות של המניפסט הקומוניסטי היא המאבק נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם, ותפקידה של המפלגה המהפכנית. הבה נשוב וניזכר, כי המילה "מהפכנית" פירושה שינוי המשטר מיסודו, בשיטות ובאמצעים מהפכניים. את השינוי הזה אי אפשר לעשות תוך השענות על חופש הביטוי בלבד…כיום, כאשר אנו רואים כיצד משטרים דיקטטוריים וכוחות פוליטיים עומדים מול ארה"ב ללא תמיכה בינ"ל כמו שהיתה להם בעבר, האין זו גבורה? למרות שהם משטרים דיקטטוריים, האם לא מתבקש מאתנו להפגין סולידריות אתם נגד הפלישה, הכיבוש והאיום בהתערבות?! האם טעתה מפלגתנו הקומוניסטית כאשר טענה שמטרת, או אחת ממטרות מלחמת יוני התוקפנית (1967) היתה לחסל את המשטרים המצרי והסורי העוינים לאימפריאליזם?!"

    • צפור בודד הגיב:

      עוד פרה קדושה שכדאי להתקיף: "המלחמה באימפריליזם"!
      הקומוניזם בנוי על "מלחמה בבורגנות": כלומר, מאבק באצולת הממון. באותה ערימה מצומצמת של טייקוני הון ותאגידי ענק שבוחשת אף מאחורי הפוליטיקות המזוינות (תרתי משמע).
      אם האינטרנציונל מדבר על עולמיות ואם באינטרנציונל הקומוניסטי יש דמוקרטיה (זהו תנאי הכרחי), אזי ברור שאין טעם לבזבז זמן על מלחמה כנגד תוצר שהוא דמוקרטי בעליל (האימפריליזם אף מתהדר ב"דמוקרטיה" שלו) אלא כנגד מיצריו מכווניו (הבורגנות). כלומר אין טעם במאבקי המונים חסרי כוח כנגד מפלצות צבאיות טכנולוגיות אימפריליסטיות. אף אין טעם לקוות שמפלצת אחת תשמיד רעותה ולבטח שאין טעם להפוך ארגון קומוניסטי למפלצת. המאבק חיב להיות כזה שיערער את אחיזת הבורגנות במעמד הפועלים, זו המטרה. ואת זאת ניתן להשיג רק בדרכים דמוקרטיות.

    • לפיד הגיב:

      המשפט האחרון הוא שקר גס. אני זוכר את נאומיו של נאצר על השמדת ישראל.

  2. מי מייצג את 'מק"י האמיתית', מוחמד נפאע או אפרים דוידי? הגיב:

    המשך:

    "האם היתה מפלגת הבעת' בזמנים ההם יותר דמוקרטית ממה שהיא היום?! באותה תקופה המפלגה הקומוניסטית הסורית היתה חשאית, ופעלה בתנאים קשים יותר מהתנאים הנוכחיים.
    האם מה שאפיין את משטרו של עבד אל-נאצר היה היותו דמוקרטי, או התנגדותו לאימפריאליזם?! עבד אל-נאצר, המנהיג הלאומי הנצחי, פיזר את כל המפלגות, וביניהן המפלגה הקומוניסטית…
    עלינו לשאול: מה יותר גרוע, משטר דיקטטורי המתנגד לאימפריאליזם ומגן על עצמו מפניו, או משטר דמוקרטי למהדרין, אך קשור לאימפריאליזם?! שלא לדבר על משטר שהיה גם דיקטטורי וגם שותף לאימפריאליזם, כמו המשטר במדינות המפרץ?! ישנו מי שיגיד, האלטרנטיבה השלישית, האחרת. כאילו שאלטרנטיבה כזאת קיימת, ואנחנו דוחים אותה."

    וכו' וכו' וכו'. באותו המאמר (מסוף 2011) החייה נפאע גם את עלילת הרופאים מימי סטאלין: "לפני חמש שנים הודתה "קבוצת הרופאים הציונים" בברה"מ, כי היא אכן ניסתה להרעיל את סטלין."

    הינה כי כן, התמיכה בתלייני העמים באזור והחזרה לסטאליניזם צועדים במק"י שלובים יד ביד.

    • נילי הגיב:

      בקשר ל"הודאה לפני חמש שנים של 'קבוצת הרופאים הציונים' בניסיון להרעיל את סטלין." פרשת הרופאים המרעילים התרחשה בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה. הרופאים המואשמים היו רופאים בכירים ועתירי ניסיון, בני ארבעים וחמש-חמישים לפחות. כולם, חוץ מאלה שלפני חמש שנים היו לפחות בני מאה, כבר מתו מזמן. למה אף אחד באתר הזה לא מתייחס לסיפור הזה?

  3. ציטוטי החלטות ישנות -מול- אמיתות חדשות הגיב:

    השאלה שצריך להציג כאן היא "מי יותר דוגמטי? 'השמאל המרקסיסטי' או זה המצטט מלנין (שמת לפני 89 שנה). והאם ה"אופוזיציה" המורדת בשלטון בשאר אל-אסאד כולה "תנועה עממית, שנאבקת למען דמוקרטיה, צדק חברתי וחירויות האזרח, ואשר דוחה כל התערבות זרה בעניין הסורי ואת התלות באימפריאליזם, ונאבקת נגד הכיבוש הישראלי"? באמת השאלה (שאגב גם ארה"ב מתמודדת עימה, מפני שהיא למדה למה הביאה וגרמה תמיכתה בטליבאן ב-1983) האם "הג'יהאדיסטים ואל-קאעדה שמנסים לקחת טרמפ על התקוממות העממית" הם מרכיב טפל בקרב "המורדים" או שמא הם המרכיב העיקרי יחד עם ג'בחת אל-נוסרה? [2] בידיעה טריה מודיע האו"ם שבקשת המזכ"ל באן-קי-מון לאפשר למשקיפים להיכנס לסוריה כדי לבדוק את אחריות הצדדים לשימוש בנשק כימי נדחתה בידי המשטר. זה אומר שייתכן והאחריות לשימוש היתה בידי המשטר. אך ייתכן שהמשטר מפחד שייעשה שימוש תעמולתי בממצאים, וכזה כבר היה בבדיקות שנראו תמימות ונייטרליות. [3] ישראל הקימה והראתה לצופי (ערוץ 10) שהיא הקימה בי"ח שדה 'לשימושם הבלעדי של המורדים'. זה אומר דרשני. קראו גם guardian.co.uk/world/2013/apr/07/syria-golan-heights-security

  4. צפור בודד הגיב:

    עם כל הכבוד להכרזות בדבר החזרת שטחי הגולן לסורים (מה הקשר?), שלא לדבר על הדרישה הפתטית "ל"דיאלוג פנימי ולא למאבק פנימי" בסוריה (שלא מתקיים וכנראה גם לא יתקים בעתיד הנראה לעין), מק"י- חד"ש, מפספסת לדעתי את העיקר: דרישה מידית מישראל, משכנותיה ומשאר העולם לפעול מידית ולעזור לכל נפגעי הכיאוס בסוריה ובכל דרך הומנית שהיא: אם ע"י משלוחי מזון ואספקה חיונית, אם בעזרה רפואית ואם בהקמת מחנות מקלט ומחסה להמוני הפליטים בגבולות המדינות השכנות. למה להמתין עד שימת הדם הנקווה בסוריה תהפוך לאוקינוס?
    כלומר אם בארזי השמאל העיקבי נפלה השלהבת מה יגידו איזובי הביבי?

  5. ק.א. הגיב:

    3 עובדות (לא אמונות):
    -לכל עם שמורה הזכות להעיף את המשטר ש-ל-ו (כולל, למשל, גם לעם האמריקאי).
    -התעשייה האימפריאליסטית הקרימינלית אוהבת לנצל עובדה (נכונה) זו כדי להעיף
    את מי שבא לה, מתי שבא לה, ואגב כך לצפצף על כל העולם (תרתי משמע).
    -היא לא רק אוהבת את זה אלא זו המומחיות שלה (ושגם מוכרחה להיות).

    • דינו הגיב:

      3 עובדות (לא אמונות):
      -לכל עם שמורה הזכות להעיף את המשטר ש-ל-ו (כולל, למשל, גם לעם הסורי. העם האמריקאי משום מה לא ממש ממהר לעשות זאת. מעניין מדוע?).
      -התעשייה האימפריאליסטית הקרימינלית של איראן ורוסיה אוהבת לבטל עובדה (נכונה) זו כדי לשמר
      את מי שבא לה, מתי שבא לה, ואגב כך לצפצף על כל העולם (תרתי משמע).
      -היא לא רק אוהבת את זה אלא זו המומחיות שלה (ושגם מוכרחה להיות).

  6. קלמן אלטמן הגיב:

    חבר דוידי הנכבד,
    הציטטות הארוכות שהבאת מוועידת מק"י, ממושבי הוועד המרכזי של מק"י ומההצהרה של כינוס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בדצמבר 2011 באתונה, היו נכונות בזמן שהתקבלו. היו בהן תמיכה בהתקוממות העממית בסוריה נגד משטר הדיכוי של בשאר אל אסאד, למען שינויים דמוקרטיים בסוריה. אבל מה לעשות? כוחות אימפריאליסטיים והריאקציה הערבית לקחו בינתיים טרמפ על ההתקוממות, כפי שעשו קודם לכן בלוב, והזרימו 'מורדים' ג'יהאדיסטים, סלאפים ואנשי אל-קאעדה, בעיקר מלוב ועירק, לתוך סוריה על מנת להפיל את המשטר. נאט"ו (בעיקר ארה"ב, צרפת, בריטניה וטורקיה) סיפק נשק ואימונים צבאיים, ערב הסעודית וקטאר סיפקו את המימון הכספי. כוחות דתיים-פנאטיים אלה השתלטו כבר על חלק גדול של סוריה, ובאזורי הכיבוש שלהם השליטו משטר דתי קיצוני ואלים לפי חוקי השריעה. אם יצליחו להפיל את אסאד, לא יבוא במקומו משטר דמוקרטי, אלא משטר חשוך שבו חברות הנפט המערביות תממשנה את תכניותיהן באזור. במאבק ההישרדות הזה נגד ההתערבות הזרה יש לתמוך באסאד. המאבק על הדמוקרטיה לא עומד כרגע על סדר היום.
    מי שלא מבין את זה הוא דוגמטי ואנטי מרקסיסטי.

    • צפור בודד הגיב:

      למרות שדעתי כדעת החבר אלטמן בנושא המאבק הסוצ' כנגד כוחות הדת החשוכים, חשוב להזכיר שגם אסד הטובח בבני עמו, איננו בדיוק סוציאל דמוקרט. לכן, יש יותר מטעם לפגם בקביעת עמדות אקדמיות אנינות (גם אם תאמרנה בנחרצות) ממגדל שן כלשהו, המצדדות בצד זה או אחר, לנוכח מפלי הדם והסבל שנשפכים ברגע זה בסוריה. העם הסורי קו"ח אסד ו/או המורדים אינם זקוקים כעת לתמיכה רעיונית או לגושפנקה. מה שמתחיב ברגע זה, הינה דרישה חד משמעית להפסקת אש הדמים לאלתר וללא שום תנאים ואח"כ, הליכה מידית לבחירות דמוקרטיות בחסות בי"ל.
      אלו הן דרישות לגיטימיות וניתן לדרוש אותן לא רק משני הצדדים אלא ובעיקר מכל השותפים והתומכים (קרי אובמה ופוטין) הבוחשים מאחור בקלחת.
      אי לכך יש לצפות שמה שקרה ביגוסלביה קרוב לודאי שיקרה בצורה כזו או אחרת גם בסוריה. לצדדים המותשים ומוקזי הדם לא תשאר ברירה אחרת.
      השאלה היא האם ניתן להקדים מועד זה ולעצור את נהרות הדם שעוד עתיד להשפך.

  7. OBAMA-סוריה-APARTHEID-תאצ'ר הגיב:

    יהיו כמובן מי שיטענו ש"זה לא שייך". וכי מה הקשר בין תנחומי אובמה לרגל מותה של תאצ'ר, לעניין המאבק האלים בסוריה? – האם אין זה מוזר שנשיא שחור ראשון מכנה את תומכת האפרטהייד הגדולה -מרגרט תאצ'ר- "אחת מגדולי שוחרי החירות והשלום, וידידת אמת של אמריקה". הרי תאצ'ר הגדירה את הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) "ארגון טרור טיפוסי" ("a typical terrorist organisation") וסירבה להטיל סנקציות על משטר האפרטהייד.
    * איך אנו -בשמאל העקבי- נוכל לתת אמון באובמה שקרא לנתניהו "ידידי ביבי" ואמר "חיזקתי מחדש את הקשרים בין מדינותינו יחד עם ראש הממשלה נתניהו והנשיא פרס", והוסיף: ‫"‬כל עוד ארצות הברית קיימת – אתם לא לבד ah-tem lo lah-vahd"
    * איך נוכל לתת אמון בנשיא שלא הזכיר את המילה "התנחלויות" בנאומו, ב-21 במרץ בבניני האומה? * האם נאמין לאובמה שדרש שממשלת סוריה החדשה "תחתור לשלום עם מדינות אחרות". [קרי: ללא תנאי עם ישראל, כמובן]. איך נפרש את הבטחתו שאמריקה "תמשיך להתעקש על זכות העם הסורי להשתחרר מלפיתת הדיקטטור", בעודו נמנע מלהזכיר את מלכי סעודיה והאמירים של מדינות הנפט שהם דיקטטורים לא קטנים…

  8. ג'מאל עאשור הגיב:

    אלטמן ודוידי ואמיר בעצם הם לא תמכו ולא תומכים בהתקוממות נגד משטרו של אסד מהיום הראשון להתקוממות הלא אלימה ,כעת פשוט בגלל האנרכיה ומלחמת האזרחים בסוריה נעשו יותר אמיצים וגילו את פרצופם האמיתי שהם לא שונים מאסד עצמו והיו עושים אותו דבר אם היו נמצאים במקום אסד ,וכל הדיבור על העמדה המרקסיסטית או הליביראלית הכל בכדי להצדיק את אסד מתוך שנאה כביכול לאימפריאליזם . האם הם היום מגִנִים על המשטר או מגנים את המשטר ? באופן ברור הם מספקים לו תירוצים ומצדיקים אותו,כן .הם לוקים בתסמונת "אימפראיליזמפוביה " ולא משנה מי עומד נגד האימפריאליזם הם תמיד תומכים בו .

  9. ראובן קמינר הגיב:

    החלטות מק"י בעניין סוריה הן פשרה בין הקו של מזכ"ל מק"י, מוחמד נפאע שראה בהתקוממות חלק ממהלך אמריקאי למען הפלת אסד ובין הקו של דב חנין שהציג אותה התקוממות כהתקוממות עממית הזכאית לתמיכת של מק"' ושל השמאל.
    במאמרים שלי בנושא הסורי נמנעתי מלתקוף את מק"י שנקלעת למצב לא פשוט. למרות הפשרה בין עמדות די קוטביות יכולתי להצביע על היבטים חיוביים בהחלטות.
    אך פשרות שהן הגיונות בשלב מסויים של הדיון הופכות במשך הזמן לפשרות רקובות. מק"י עדיין מדברת בזכות המרד שהפך מזמן לפיאון במשחק האמריקאי. היחס החיובי של מק"י למרד שופך שמן על גלגלי ההתערבות. מק"י התעלמה מהנכונות מצדו של הממשל הסורי לנהל למו"מ בעוד המרד והאפוטרופוס שלו עמדו על חיסול אסד כתנאי לכל מו"מ. מק"י מטשטשת את העובדה שהצלחת המדר תהיה מכה לשלום, מכה שתעודד את התוקפנות האמריקאית-ישראלית נגד איראן.
    נמנעו מלסמן את הסתירות ואת ההטיות בהחלטות מק"י. חבל על הזמן. פרט לחברי דודי איש לא הציג אותן כעמדה מרקסיסטית רצינית או מעמיקה. בכל מקרה רצוי שמק"י תראה לנכון לעדכן את עמדתה בענין הסורי. נחכה בסבלנות.

    • דינו הגיב:

      האמירה לפיה הצלחת המרד תהיה מכה לשלום היא זריית חול בעיני הציבור, בעיקר כשמדובר באיראן.
      איראן, להזכירך, היא מדינת טרור העוסקת בדיכוי פנימי אינטנסיבי, בבחישה (אלימה) בענייניהן של מדינות שכנות (ע"ע תימן) ובטרור בינלאומי, בין היתר ע"י חיזבאללה.
      קישור שמה של מדינה כזו למושג "שלום" הוא צביעות, שכן התוקפנות שלה אינה טובה מ"התוקפנות האמריקאית-ישראלית".
      לגבי סוריה עצמה ו"פשרות רקובות":
      הממשל הסורי לא הראה נכונות אמיתית לנהל מו"מ, זהו שקר. ומבחינה מוסרית אין בכלל באפשרותו של אותו ממשל לנהל מו"מ לאחר פשעיו.
      אותו ממשל ובראשו בשאר אסד עברו כבר מזמן את הקו אשר מעבר לו – בית-המשפט הבינ"ל בהאג הוא המקום היחיד בו הם יכולים לשבת.
      לעולם לא אבין כיצד פשעים שכאלה עוברים בשתיקה ונסלחים ע"י מי שקוראים לעצמם אנשי שמאל.
      מישהו כבר אמר "פשרות רקובות"?

  10. רפי הגיב:

    פעם ראשונה שאני פה, אני קורא את המאמרים, והחוויה היא של להיות בארץ "לעולם לא"
    אתייחס רק לתגובה האחרונה של של ראובן קמינר,
    ראשית מה שמעניין אותו בתגובה – זה לא מה קורה בסוריה אלא העמדה של מק"י! "פשרות רקובות"

    אז אזכיר למר קמינר,
    בסוריה מתרחש מרחץ דמים נורא, בו משחקים יצרים אפלים, שנאות, קרבות דת (1500 שנה!), קרבות בין שבטים, חמולות, קבוצות, מסורות, תרבויות.

    ומה חשוב למחבר הנכבד לא להתבלבל ולקשור זאת לישראל! ומה הוא כותב:
    "מק"י מטשטשת את העבודה שהצלחת המרד תיהיה מכה לשלום, מכה שתעודד את התוקפנות האמריקאית ישראלית נגד אירן" – זה מה שחשוב לכותב?! זה מתחבר לעובדות החשובות של הרצח המתבצע שם עכשיו? לארועים שם? זה הנושא על סדר היום?

    אנשים נרצחים שם בלי קשר לישראל (אולי למגינת ליבו של הכותב?!),

    והכותב הנכבד עסוק בתיאוריה קונספירציה דמיונית ותלושה מהמציאות והכנסת עצמו (ישראל) בכח למה שלא שייך בעליל – והשאלה שלי היא למה? ומה אני יכול ללמוד מכך על הכותב, עמדתו, ערכיו, יושרו, תפיסת המציאות שלו?

    ללא הכנסת הפרופורציות והמציאות – האם כל הדיון לא הופך להזיה.

  11. דן הגיב:

    דבר אחד טוב יצא מהמלחמה בסוריה. והוא הפילוג במחנה המרכססיטי. שיתבשלו במיץ של עצמם.. אני מקוה שלא תפסלו תגובה זאת.

  12. לרפי הגיב:

    [1] אתר "הגדה השמאלית" הוא גם פורום לדיונים על עמדות השמאל בנושאים חשובים. לכן אין פלא שמה שמעניין אותנו – זה (גם) העמדה של מק"י וחד"ש!
    [2] אילולא היו תושבי האיזור נתונים למתקפות האימפריאליזם האמריקאי, ואם ישראל לא היתה ממלאת (ברצון — תמורת חופן נשק ודולרים) את התפקיד של חוד החנית היינקי ששומר על האינטרסים של חברות הנפט ומשטרי המלכים המפגרים בסעודיה, והאמירים ב"נסיכויות הנפט" במפרץ, היה כאן מזמן שורר שלום. אז גם האינטרס היינקי בהפיכת סוריה לאחת מאותם המדינות המפגרות שמצויות ב"סל הביצים" של ארה"ב היה נעלם.
    [3] אין כאן שאלה של יושרם של הכותבים. השאלה היא האם אתה מספיק סבלן, ומנסה להתנער משטיפת המוח שלה אתה נתון יום-יום כדי להיכנס לעומק הדברים.
    [4] לעצם השאלה על שפיכת הדמים בסוריה. לקורא זה כלל לא ברור (ואני אומר זאת בזהירות ואנדרסטייטמנט) מי האשם הרציני ו"הכבד" בשפיכות הדמים. יש רבים שטוענים שלגורמים איסלמיסטיים ב"אופוזיציה" ול"חזית אל-נוסרא" (הקרובה לאל-קעידה) חלק נכבד בה.
    [5] מנקודת הראות שלנו נראה חשוב שקיום ישראל יתבסס על שלום צודק, יציב ובר-קיימא.

  13. ע.ג. הגיב:

    פשוט משעשע לקרוא את המאמר ואת התגובות. הקומוניסטים האומללים צריכים לבחור בין נבלה לטרפה ופשוט יוצאים מדעתם כי שמש העמים כבר איננו כדי להגיד להם מה לחשוב. לא הצלחתי להבין (בתור קפיטליסט ראקציונר קשה לי להבין) מדוע לא להגיד את המובן מאליו – אסד הוא דיקטטור שצריך ללכת אבל אם סוריה תפול לידי האחים המוסלמים או משטר דומה ימשיך לשלוט שם משטר חשוך ויהיה צורך להמשיך לתמוך בעם הסורי כדי שישתחרר מעול המשעבד החדש ולצורך כך ראוי לחבור אפילו לשטן הקטן ולשטן הגדול כי הם היחידים היום בעולם שמסוגלים (ומוכנים) לעשות את העבודה כלומר לסייע לעמים תחת דיקטטורה לשנות את המשטר. אמנם הם ישליטו שם משטר דמוקרטי נאלח אבל זה טוב יותר ממשטר דיקטטורי משפחתי או מוסלמי.

    • צפור בודד הגיב:

      כן אבל אם נמשיך במסלול שלך:
      "שיחרור מעול המשעבד החדש", מוביל אותנו הישר לסוציאל דמוקרטיה, ההכרחית בעליל לתקומתם של עמים עשוקים ולשחרורם.
      וכי מה תרצה: שלטון כנופיות הון במסווה דמוקרטי?…הרי כנגד כך הם מתמרדים ברגע זה ממש (בעזרת כוחות הדת החשוכים).
      אך אתה הרי מציג עצמך כ"קפיטליסט ריאקציונר"….
      אז תחליט כבר עם מי אתה…המתח הורג אותנו.

  14. צדוק התקוה הגיב:

    אולי יש חליוקי דעות בשמאל אבל בסוריה אסאד כבר משתמש בנשק כימי נגד אוכלוסיה אזרחית והעולם שותק ? אוי לנו אם כך מתנהל העולם עכשיו חיבים להבין מדוע ישראל חזקה צבאית צריכה להיות בגונגל של המזרח התיכון ולא לחיות על הבטחות נשיא ארצות הברית ברק אובמה אמר בביקורו בישראל כי ראיות לשימוש בנשק כימי נגד המורדים בסוריה "ישנו את כללי המשחק". שר ההגנה שלו, צ'אק הייגל, חזר על דבריו של אובמה רק אתמול בפגישתו עם שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון. כעת, לאחר האישור הישראלי לפיו נשיא סוריה בשאר אסד עושה שימוש בנשק כימי נגד המורדים, עיני העולם נשואות לוושינגטון, ………………….

הגיבו למי מייצג את 'מק"י האמיתית', מוחמד נפאע או אפרים דוידי?

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים