הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באפריל, 2013 5 תגובות

מבט ירושלמי על מותם של משה קרנצדורף ואמנון דנקנר

במהלך החודש הזה איבד הרחוב שלנו, המלך ג'ורג', שתי דמויות גדולות מהחיים שליוו אותנו מאז ילדותנו. הקצב הישיש משה קרנצדורף מהבית מספר 32, דקה הליכה מחנותו המיתולוגית ברחוב בארי שנסגרה כבר מזמן; העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, שגדל בבית מר-חיים, מעל קפה "טעמון". קרנצדורף המשיך להתגורר בעירנו גם אחרי שסגר את החנות. האיש גבה הקומה ותאב החיים היה בעל עסק ולא עובד שכיר ובכל זאת נשאר מפא"יניק כל ימי חייו, גם אחרי שתנועת העבודה על מפעליה התרבותיים והכלכליים כמעט נעלמה מהנוף העירוני שלנו. הוא השתייך לקבוצה מובהקת של אנשים, שנהגו להסתובב במרכז העיר בתקופות שלום וגם בעיתות חירום במין טבעיות שגבלה באדנות. גם אם חלו שינויים דמוגרפיים (ובהכרח גם פוליטיים בעיר) קרנצדורף התעקש על זהותו האורגנית כחבר בקהילה האמורפית של החילונים האשכנזים בעיר. בחנות שלו מכרו בשר חזיר והקצב שהגיע לגיל המופלג של 107 לא היה אף פעם בעמדת התנצלות. "אני לא מכריח אף אחד לקנות כאן", אמר לי פעם, "ואני יודע שאפילו אבא שלך, שהיה ידידי, תיעב בשר חזיר". זו הייתה אמת צרופה. אבי חיבב את קרנצדורף, איש שניתן היה ללגום איתו קוניאק מקומי גרוע ולשאוב ממנו הנאה כאילו היה משקה מובחר מצרפת. כאשר הייתי עם אבי באנגליה הוא סירב לאכול בייקון בארוחת הבוקר וחיפש בנרות מסעדות כשרות בכל רחבי לונדון. אבל כשדיברנו על קרנצדורף הוא חייך בחיבה ובסלחנות ואמר שקשה לתאר את מרכז עירנו בלי חנות הבשר שלו. הקצב עצמו לא מיין את מכריו לפי קטגוריות רעיוניות. הוא העריך אנשי מעשה ועד גבול מסוים גם אנשי רוח, אבל תיעב אנשים שנתפסו בתודעתו כפרזיטים. הידידות על בסיס אנושי מסבירה את הקשר החזק בינו לבין מרדכי קופ, הבעלים של קפה "טעמון", ודתי לאומי ממוצא חרדי, שהקדים בהרבה את התחרדלותם של הדתיים הלאומנים. קופ טיפח יחסים טובים עם אנשי שמאל רדיקלי רבים, בתוכם גם עם חיים הנגבי ואיתי, ורובם היו צעירים ממנו בהרבה. הידידות שלו עם קרנצדורף הייתה שונה, כאילו היו שניהם עצים שונים לגמרי שבכל זאת צמחו מאותו השורש.

amnondanknerאמנון דנקנר (מקור)

באזור המלך ג'ורג' חיים עדיין חילונים, שמתקשים להיפרד ממרכז העיר. ההווי המיוחד של האזור, שתואר בסגנון מבריק על ידי אמנון דנקנר בספרו הנפלא "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" אִפשר את שיתוף הפעולה האנושי ביניהם לבין הדתיים הלאומיים הישנים, אנשי הפועל המזרחי, שאכלסו את רחוב שמואל הנגיד וגן רחביה בפינת נרקיס. גרתי שנים רבות בשמואל הנגיד, ליד הבתים האפורים שנבנו בעבר למען ותיקי המפד"ל. פעם פגשתי בחנותו של קרנצדורף שכנה שגדלה בקיבוץ של בני עקיבא. נדהמתי כאשר היא קנתה שינקן בלי מורא ובלי היסוס ותוך כדי מעשה שוחחה בנעימות עם קרנצדורף. כאשר זיהתה את הבעת הפליאה שרבצה על פני הסבירה לי שהיא קונה את בשר החזיר בשביל שכנה מבוגרת וחולה, שמתקשה לטפס במדרגות. מצוות ביקור חולים וכיבוד קשישים נראתה לה הרבה יותר חשובה מהאיסור לאכול חזיר. קרנצדורף התייחס למחווה שלה כאל דבר מובן מאליו. היא הייתה בעיניו לקוחה מכובדת וחשובה, אולי אפילו במיוחד, גם אם באורח אישי לא צרכה את הבשר שהוא מכר. תמיד חשבתי שאנשים כמוהו הם לא סתם ירושלמים אלא גם תמצית העיר עצמה. הם ירושלים עצמה, לא סתם ירושלמים.

זה היה נכון גם לגבי דנקנר, חרף העובדה שבחר להפוך את תל-אביב למרכז חייו החברתיים, המשפחתיים והמקצועיים. הוא היה מעין ידיד, אבל יחסי אליו היה תמיד זהיר. המריבות שלנו היו תמיד בנושאים פוליטיים, בעיקר על גבי "כל העיר" או "חדשות". אבל הוא יזם את כתיבת ספרי האוטוביוגרפי על ירושלים בשנות החמישים, "אדום צהוב שחור" שהתחפש לספר על כדורגל, ובזכותו יצא הספר לאור. הוא גם ניסה בכל כוחו לשכנע אותי לעבור ל"מעריב", ולמזלי הדבר לא הסתייע. מעולם לא קסם לי עולמה של העיר תל-אביב וגם לא הדמויות (כמו דן בן-אמוץ למשל) שאכלסו אותו. הוא, כבן לבורגנות הירושלמית הקטנה (אביו היה הבעלים של קפה אלנבי ברחוב המלך ג'ורג') חוּנך לשנוא את ההסתדרות, את הפועל, את כל המוסדות שמשפחתי סימלה בעיר. דווקא מסיבה זו היה זקוק להכרה ולאהבה של הבורגנים הנהנתנים והמשוחררים יותר של תל-אביב. כאשר הותקף על ידי נוצרֵי זכרו של בן-אמוץ הבנתי היטב את הסיבות לריאקציית הבחילה שנוצרה בקרבו כתוצאה מההדוניזם הפרוע שאותו למד להכיר בתל-אביב. ספרו היה מניפסט של פוריטניות ירושלמית תת-תודעתית ולא רק ביקורת על בן-אמוץ ועל ידידיו.

דנקנר הוצג השבוע בהספדים כאויב מושבע של כל הממסדים. לדעתי, בנושאים החשובים הוא היה דווקא קונפורמיסט מושבע. הביקורת החברתית שלו הייתה שנונה אבל לא רדיקלית; הרומן שלו עם אריה דרעי היה עמוק מבחינה רגשית אבל שטחי מאוד מההיבט הרעיוני. הוא קיבל בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 את דעותיו של השמאל הרדיקלי אבל שטח את הטיעון האופורטוניסטי שאנחנו לא רלבנטיים כיוון שהציבור שונא אותנו. לידידות העמוקה שלו עם אהוד אולמרט וגם עם משפחת לפיד היה אופי אישי ופוליטי וקשה לתאר ממסדיות עמוקה ומושרשת יותר מאשר זו המיוצגת על ידי האנשים האלה.

בשיחה שקיימנו בתל-אביב בתקופת הרומן הלא ממומש שלי עם "מעריב" הוא חקר אותי על השקפת העולם שלי. תיארתי לו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שבה אני מאמין, את התנגדותי להגמוניה הרכושנית בעולם, את זיקתי הרגשית והרעיונית לאיגודים המקצועיים, את רתיעתי מהנשק הגרעיני ואת חזון ההתפייסות הכלל-עולמית בין יהודים למוסלמים ובין המערב לאיסלאם. הוא התבונן בי בעיניו הבולטות קצת ואמר: "גדלנו באותו רחוב, החלפנו ספרים באותה ספרייה, כאשר כתבתי על רינה אוסטר חשבתי גם עליך, אבל אין שום דבר בעולם שאנחנו מסכימים לגביו". אחר כך הזכיר לי שתיארתי אותו פעם, באחד הסיפורים בעיתון, כ"ילד מכוער".

כאשר שוטטתי השבוע ברחוב המלך ג'ורג' חשבתי עליו, על הקונפורמיזם הרעיוני שטיפח איש כל כך חריג באישיותו, וגם על התייתמות מרכז העיר ממנו ומקרנצדורף, שהיה מבוגר מדנקנר בארבעים שנה. מרחוב המלך ג'ורג' פינת בארי נשבה לפתע רוח קרה ועוינת, שהעצימה את תחושת הבדידות. הרחוב לא היה ריק, חס וחלילה, אבל הוא היה שונה.

  • פורסם בכל העיר, 12 אפריל 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. ורדרדון הגיב:

    אדם הוא תבנית נוף נעוריו.יופי חיים. הכתיבה שלך מדוייקת רגשית וגם שכלית.

  2. ק.א. הגיב:

    נהנתי לקרא. הקריאה גורמת לחשוב על בני (ה)אדם שחיים את חייהם בטבעיות מלאה (וללא שום קושי גלוי לעין) בשני מישורים ושלמרות היותם מתקיימים, לכאורה, בכפיפה אחת אין בינהם קשר רעיוני מחייב: מישור אינרציאלי, ריטואלי, מתמיד, דהיינו הרגלי היום יום (המנחמים) מהצד האחד, ומישור דקלרטיבי, תדמיתי, "אידיאליסטי" מהצד השני. הקשר בין השניים רופף ומודחק עד כדי לא קיים.

  3. אלדד ידידיה הגיב:

    הכתיבה שלך מעלה בזכרוני את העיר שלפני 67. אני מרגיש שוב את משב הרוח הקיצית הקרה וחושב שמיכאל שלנו ("שלי") הולך לידנו.

    כתיבתך עדינה כמו תחרה. כאילו נונשולנטית. סתם שמתי על עצמי . . .

    וכל כך נוגעת.

  4. דן הגיב:

    "כאשר הותקף על ידי נוצרֵי זכרו של בן-אמוץ הבנתי היטב את הסיבות לריאקציית הבחילה שנוצרה בקרבו כתוצאה מההדוניזם הפרוע שאותו למד להכיר בתל-אביב. ספרו היה מניפסט של פוריטניות ירושלמית תת-תודעתית ולא רק ביקורת על בן-אמוץ ועל ידידיו."

    להגיד שני משפטים כאלה על דנקנר יכול רק ירושלמי תמים עד גיחוך. לדנקנר הייתה בחילה כתוצאה מההדוניזם של ת"א? להפך: להדוניזם הייתה בחילה כתוצאה מדנקנר. " נהנתנות, נהנתנות", הוא היה אומר לו, "אבל למה גועל נפש?"

  5. כתבה יפה הגיב:

    יפה

הגיבו לכתבה יפה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים