הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 במאי, 2013 תגובה 1

לפתע וללא הודעה מוקדמת, בכנסת חוקקו כמה חוקים מהפכניים. המדהים ביניהם היה חוק ההיפוך או בשפה פשוטה "אחד כפול 3". לחוק היו שני חלקים: מותר להוריד את שכר העובדים אך במקביל יש להוריד גם את רמת החיים של העשירונים העליונים. כלומר, עם ירדה רמת החיים או שכר העניים  ב-10% לשנה, שכרם של בעלי השכר הגבוה אמור לרדת ב-30%. לדוגמה: אם השכר החודשי של עובד הוא 6.000 שקל והוא ירד ב-10% כלומר ב- 600 ש"ח,  אזי שכרו החודשי של אדם המשתכר 100 אלף שקל ירד ב-30 אלף שקל לחודש.

במבט ראשון המעסיקים שמחו מאוד. להוריד את שכר העבודה הוא חלומם הנכסף מאז ומעולם. רק במבט שני גילו שיש להוריד גם את שכרם והכנסתם שלהם. וכאן התחיל מחול שדים – חוק זה "לא יעמוד במבחן המציאות" ויש לחסלו, הם זעקו. הפרשנים הכלכליים ופרופסורים לכלכלה הסבירו שהחוק יהרוס את המשק.

אך, הפרופסורים הנאמנים הסבירו שבניגוד למה שטענו כל חייהם, שהכלכלה לא יכולה להתנהל לפי "היד הנעלמה" של השוק הקפיטליסטי, כי אז אוכלוסיות שלמות יתרוששו. הם גם הביאו טיעונים משכנעים שלפיה המשנה הכלכלית בבית המדרש של אסכולת שיקגו של חתן פרס נובל לכלכלה הניאו-ליברלי מילטון פרידמן היא מיושנת לחלוטין ותכנית ויסקונסין היא אסון ממש. כך בסופו של דבר החוק נשאר על כנו ונגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר עזב את ארצנו הקטנה בטריקת דלת כדי להעביר את בשורת "האיזון הפיסקלי" והתרוששות הציבור לארצות אחרות.

העובדים נשמו לרווחה כאשר הבינו שבאמצעות החוק "אחד כפול 3", במידה ושכר המנהלים יעלה, שכרם יעלה ב-30%! בעקבות קבלת החוק המהפכני (שיש שבעולם אשר כינו אותו "החוק הישראלי") נערי האוצר עבדו שעות נוספות ולפי הוראה מיוחדת של שר האוצר יאיר לפיד. הם בדקו מדי יום שרמת החיים של השכבות המוחלשות לא תפגע. במקום משבר כלכלי אדיר שרבים ניבאו, החלה פריחת המשק. נותני העבודה העלו עכשיו את שכר העובדים בשמחה. זה איפשר לעובדים לקנות מצרכים רבים שקודם ידם לא השיגה. הם צרו עכשיו על החנויות ומרכזי הקניה עד שאלה לא הספיקו לספק את הסחורות. מפעלים צצו כפטריות אחר גשם כדי למלא אחר הביקוש. עובדים חדשים ומחוסרי העבודה הועסקו וזה העלה שוב את הביקוש וחוזר חלילה. ואז החל גם המרוץ הגדול אחרי קניה או שכירה של דירות. לטווח קצר מחירי דירות האמירו אבל גם ענף הבנייה פעל בתנופה עצומה. בענף הבנייה הועסקו פועלים רבים כל כך עד שהאבטלה בארץ נעלמה כמעט לחלוטין. עיקר הבניה הייתה "דירות הניתנות להשגה" להמוני האזרחים. אפילו שכבות הציבור העניות יכלו להשיג דירות… גם ההכנסה ממסים עלתה בעיקר ממסי הקבלנים והחברות במיוחד כאשר גבו מהם מסים כנהוג בעולם – ששליש מרווחיהם. גם שכבות העובדים רחבות, שהשתכרו מקודם שכר מינימום, יכלו לשלם מס הכנסה. פרשני הכלכלה של האתמול שבחו עכשיו את הכלכלה בנוסח סקנדינביה שקודם לעגו לה. ואפילו שר האוצר לפיד חזר לרמת פופולאריות שהייתה לו לפני הבחירות ועכשיו, והפרשנים סבורים שהוא חולם שוב על ריצה למשרת ראש הממשלה.

מפנה גדול יותר בכלכלת ישראל התרחש כאשר צומצמו ההוצאות הביטחון של ישראל. זאת לצורך לכיסוי של 40 מיליארד גרעון בתקציב שהממשלה הקודמת העלימה מן הציבור – הרי  לציבור סיפרו שמצב הכלכלי של ישראל הוא נפלא. "בתוצר לנפש אנחנו הולכים להשיג את צרפת ובריטניה" – הבטיח ראש הממשלה. תחילה ניסתה הממשלה בכל כוחה למנוע קיצוץ שכזה .הוצע קיצוץ של 3 מיליארד בלבד וגם את זה יחזירו תוך כמה שנים. אך כאן התחילה תנועת מחאה ענקית. בניגוד לתנועת המחאה מן הקיץ הקודם המפגינים הציבו מטרות ברורות שכללו צמצום אמיתי ומיידי בתקציבי הצבא והכיבוש.

וכאשר הקיצוץ בוצע בלחץ ההמון הזועם, סכומי העתק הופנו למטרות חברתיות רבות. קודם כל היה שיקום השכונות המוזנחות בערי ישראל. נבנו שיכונים חדשים בכל עיר גדולה. גנים ופארקים לרוב הוכנו, הקימו מועדוני תרבות מגרשי כדור רגל ובתי ספר ראויים.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה להקמת מועדונים עבור הנוער שהשפיעה מיד על הורדת הפשיעה והפחתת מספר השוטרים. הוצאת השכונות ממעגל העוני שחרר את האנרגיה הכישרון והיכולת הטמונה בציבור והעשירה את הארץ לא רק מבחינה כלכלית אלא גם ואולי בעיקר בכל תחומי התרבות והמדע.

לעדיפות זכה גם הציבור הערבי בארץ, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמו בכפרים ובערים שיכונים חדשים לתושביהם. לראשונה הוקמו גם מפעלים ואזורי תעשייה ליד כל כפר שסיפקו עבודה. ושוב – העלייה רמת החיים הגבירה את הייצור בארץ ואת רווחתו של הציבור העובד.

עליית רמת החיים הישראלית נודעה בארצות העולם. את הרווחה המתפשטת בישראל התחילו לכנות "הנס הכלכלי הישראלי". רבים באו לראות וללמוד מן ההישגים הישראלים. אחת התוצאות של הרווחה הישראלית הייתה גם חזרה של המוני ישראלים מחו"ל (מעריכים שכמעט מליון ישראלים עזבו את הארץ) כך שאפשר היה לחסל את המנגנון ההסתדרות הציונית הגדול והבזבזני בחו"ל – ולחסוך משאבים רבים למטרה יותר ראויה.

אולם אין טוב בלי רע – הרווחה, רמת החיים הגבוהה הסיפוק התחילו להשפיע גם לכיוון שלא ציפו לו. הציבור התחיל להשתעמם .כנראה שהיה כל כך רגיל להתרגשויות ואקשן של סכנות המלחמה, של איום מתמיד על קיומה של ישראל, ושל ההפחדה השלטונית המתמדת שהיה לו קשה להסתגל לתקופת הרוגע והנעימות. לכן מדברים כעת על הקמת ועדה על מפלגתית שתציע דרכים להפגת השעמום.

הכל התנהל כשורה, במדינת ישראל הקטנה, השוחרת שלום וצדק החברתי. עד לפתע הרגשתי בטלטלה עזה בכתף ובת זוגתי הנאמנה גנחה עלי והאיצה בי לקום. עדיין מנומנם הושטתי כהרגלי את ידי לעיתון, ובו הכותרת הראשית מבשרת שישראל היא המדינה הענייה בין הארצות המפותחות, רק מקסיקו מקדימה אותה. התעוררתי לחלוטין, הבנתי שרק חלמתי חלום – פנטזיה כלכלית וחברתית שחלמתי בליל אביב.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אנג'לו איידן הגיב:

    ולמה זו רק יכולה להיות חברה דמיונית? כבר מהרגע שנוכחת בפני הסברתם של "הפרופסורים הנאמנים" היה באפשרותך להתעורר או, לפחות, לשאול 'מאיפה הם צצו פתאום?' – בטח לא עקב דרישה (של מעמד בינוני באמצעות תנועת מאהל, למשל) מאפיינת בורגנות זעירה. אבל, כאשר "התחילה תנועת מחאה ענקית" בעלת הישגים מרחיקי לכת בלי התארגנות פועלית חמושה, הייתי מזדעזע, נופל מהמיטה ולא יכולתי להמשיך לישון.
    בטח, להמשיך חלום מחוסר בנקים, השקעות מונופוליסטיות זרות, בורסה ועוד כהנה וכהנה השתלטויות חברתיות-כלכליות מתחרות בבריונות נתמכת ממשלתית, זה היה סיוט עבורך. הרי חלמת משהו נטול קשר עם המציאות: גם חברה קפיטליסטית וגם ציונית, אבל נטולת תוצאות הכרחיות מכך. זה כמו לשהות באמצע החלל ללא משענת יציבה שתמנע נפילה מהמיטה.

הגיבו לאנג'לו איידן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים