סוחרי המוות

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, נסע לרוסיה להיפגש עם הנשיא פוטין במטרה לשכנעו לא למכור לסוריה טילי קרקע אוויר מסוג S300, שהם יעילים, מדויקים ונישאים לגובה רב. נתניהו לא היה מטריח עצמו לפגישה אלמלא נאמר לו על ידי מפקדי חיל האוויר הישראלי כי טילים אלה, פירושם, חיסול העליונות האווירית המוחלטת ממנה נהנית ישראל כיום. במלים אחרות, סוף לחגיגות ההפצצות של חיל האוויר הישראלי נגד מתקנים סוריים, או שיירות נשק, מבלי להסתכן בהפלת מטוסים ושביית טייסיהם.

אוסף טילי קסאם שנפלו בעיר שדרות (צילום: Marek Peters)

שליחות נתניהו נכשלה, אם לשפוט לפי הודעות הרשמיות של הממשל הרוסי. שר החוץ הרוסי הודיע כי רוסיה חתמה על חוזי אספקה עם סוריה והיא תעמוד בהתחייבויותיה. כל השומע יצחק. מה שעומד מאחורי העמדה הרוסית אינה הגינות מסחרית ועמידה בחוזים, אלא המשך העמדה הסובייטית של תמיכה בשלטונה של משפחת אסד שמספקת לרוסיה את המאחז הימי האחרון שנותר לה במזרח התיכון.

יש כמובן להצטער שרוסיה, כמו קודמתה ברית המועצות, תומכת במשטר עריץ הטובח בבני עמו, אבל זהו טיבו של האימפריאליזם, שבני בריתו יכולים להיות שליטים מושחתים ואכזריים, ובלבד שישרתו את האינטרסים האימפריאליים. כפי שהרוסים תומכים בסוריה כך האמריקאים בממלכה הסעודית. המיני אימפריאליזם הישראלי לא שונה במהותו ובהיסטוריה שלו רשומים ידידים מפוארים כמו הגנרלים אידי אמין מאוגנדה, מובוטו ססה סקו מזאיר (קונגו), אוגוסטו פינושה מצ'ילי והרשימה ארוכה.

ישראל היא האחרונה הרשאית להטיף מוסר ליצואניות נשק, שהרי ישראל הפכה למעצמה ייצור ויצוא נשק לכל זב ומצורע, כולל נשק להשמדה המונית. פעם, בעבר הרחוק, סמל היצוא הישראלי היה התפוזים. היום מככבת ישראל בירידים בינלאומיים לחימוש צבאי ושם היא מציגה בגאווה את הישגיה בתחום ייצור צבאי וחותמת על עסקות בסדר גודל של מיליארדים. ייצוא חימוש צבאי הוא נטול ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים. הוא נשען על שני יסודות: תחזוקה של משטרים מושחתים ורווח כספי. מדינת ישראל ניצבת כיום בצמרת סוחרי המוות.

מלחמת האזרחים בסוריה מהווה מוקד למחלוקות ביו רוסיה לארה"ב. זו תומכת באסד וזו במתנגדיו. מוסקווה מזהירה את וושינגטון לבל תתערב. יש מי ששומעים צלילים מהעבר של ימי המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית. ישראל היא חלק מהפאזל. הכתב הצבאי של ערוץ הטלוויזיה הממלכתית, שהוא זרוע של דובר הצבא, דיווח כי ישראל העבירה מסר בצינורות חשאיים לרוסיה כי היא לא תוכל לעבור לסדר יום אם יסופקו טילי S300 לאסד. במלים אחרות, ישראל תפציץ את הטילים מיד עם פירוקם בין בנמל ימי ובין בנמל תעופה. אם זה נכון, ויש להניח שהכתב לא המציא את הדברים, אזי המטורפים בישראל מסתכנים בעימות מזוין עם רוסיה. ליתר ביטחון, הכינו את המקלטים.

במקביל מזהירה ישראל את אסד כי אם יגיב על הפצצות ישראל בסוריה, תפעל ישראל להפלת משטרו. קברניטי ישראל לא למדו את הלקח של ניסיון דומה בעבר. במלחמת לבנון הראשונה יזמה ישראל את "בחירת" בשיר ג'מאיל כנשיא שיכהן למעשה כבובה ישראלית. ממשלת בגין-שרון עמדה מאחורי היוזמה, שאין מנוס אלא לכנותה מטומטמת, שהשקיעה את ישראל 18 שנים בבוץ הלבנוני. הדם נשפך כמים, והפיאסקו היקר הזה, בדם ובדמים, הסתיים בנסיגה מבוהלת. לבנון נהפכה מהמדינה שסברו כי תהיה הראשונה לעשות שלום עם ישראל למדינה עם האיבה הגדולה ביותר.

ניסיון לחזור על כך בסוריה עלול להסתיים באסון דומה.

הרוצח מבאר שבע

הרצח בבנק הפועלים בבאר שבע (20 במאי 2013), ארבעה הרוגים וחמישה פצועים, הוא תמצית כל המכוער בחברה הישראלית: זילות חיי אדם, קפיטליזם חזירי וגזענות.

הרוצח הוגדר כישראלי נורמטיבי, רווק בן 39, שאי אפשר היה לצפות כי יבצע טבח כזה. קודם כל שמו, איתמר אלון, שם יהודי ישראלי שכמוהו לא תמצאו בין יהודים החיים מחוץ לישראל. בטרם הרצח הוא נחשב למה שקרוי אצלנו "מיטב הנוער", התגייס לצבא הכיבוש, הגיע לדרגת קצונה בכירה, רס"ן, עבר למשמר הגבול, גם שם היה קצין, היה אחראי על האבטחה בעיריית באר שבע, סיים בהצטיינות לימודי הנדסאי במכללה בבאר שבע.

מעל לכל, הוא הצטיין בקורסים צבאיים בהם למד להרוג בני אדם, בדרך כלל ערבים, ועם זה אין בעיה בישראל, לכך מכינים אותנו מהגן ועד למועד הגיוס. בצבא משלימים את התמונה באמצעות לימוד סיסטמתי איך להיות רוצח ברישיון. הצימוק בקורותיו התרחש לפני 10 שנים כאשר לוחם ממחתרת המרי הפלסטינית, בא לפגע במדינת הכובש. איתמר אלון, שהיה במקרה במקום, "הסתער" עליו, כפי שנהוג לומר במקומותינו כשרוצים לציין מעשה הראוי להערכה, והרג אותו. על כך קיבל תעודת הוקרה מראש עיריית באר שבע ומפקד מחוז הדרום במשטרה, שהוא היום שר המשטרה.

מי שמחלק תעודות הוקרה על הריגת בני אדם, בל יתפלא אם הזילות הזו בחיי אדם תזלוג לבתינו ורחובותינו. מה שמתחיל עם ערבים חוזר ליהודים כבומרנג.

בשנים האחרונות נקלע איתמר אלון למצוקה כלכלית. הוא לא הצליח למצוא עבודה, התגורר עם הוריו הקשישים וכל הכנסתו הסתכמה בדמי אבטלה מהביטוח הלאומי, יותר מדי בשביל למות ומעט מדי בשביל לחיות. ביום הרצח הלך לבנק להוציא כסף ומכשיר הבנקט בלע את הכרטיס. הוא נכנס למנהל הסניף תבע את הכרטיס, ובדמיוני אני שומע את השיחה הבאה ביניהם או דומה לה:

איתמר אלון: תחזיר לי את הכרטיס.

אבנר כהן (המנהל): אי אפשר, אתה חייב 6000 ש"ח.

איתמר: תפרוש לי א החוב בתשלומים.

אבנר: אינני רשאי, זה בניגוד להנחיות.

איתמר אלון הלך הביתה כשחמתו בוערת בו להשחית. ייתכן והוא חשב באותם רגעים על המיליארדים של שרי אריסון והמיליונים של מנכ"ל הבנק ציון קינן, שאם תפחיתו מהכנסתם 6000 שקלים הם אפילו לא יבחינו בכך. ייתכן ועברו בראשו הידיעות על הטייקונים שנקלעו לקשיים והבנקים מוותרים להם על מאות מיליוני שקלים, ואילו כשמדובר בו, עם חוב זעום של 6000 שקלים, או אז ייקוב הדין את ההר. עתה מתפתח מתכון לפיצוץ: מצד אחד הוא גיבור בקנה מידה ישראלי, עובדה, יש לו מכתבי הערכה על הריגת בן אדם, מצד שני הוא נתון במצוקה כלכלת, אין לו גרוש על הנשמה וגם את המעט שהיה לו הבנק לקח. כששני אלה נפגשים עם אישיות סבוכה ובעייתית, קיימת סכנה של התפרצות צונאמי בלתי נשלט, והיד מושטת אל האקדח.

ארבעת ההרוגים הם קורבנות חפים מפשע. תוצאה של זעם בעוצמה 10 בסולם ריכטר. אילו הפעיל הרוצח בטרם מעשה שיקול תבוני, היה מבין כי מנהל הסניף אבנר כהן הוא בסוף שרשרת הפיקוד. המנוולים יושבים למעלה וגם אותם אין להרוג אלא לסלקם באמצעות הלאמה, ולהשית עליהם פיצויים על שוד הציבור במשך שנים. יש מאיפה לקחת. איתמר אלון היה יכול להיות בן ברית במאבק הזה, אלמלא השתבשה עליו דעתו.

ואי אפשר בלי הגזענות הארורה. בין הפצועים היה האזרח עומר ואליד, בדואי תושב הנגב. השוטרים שהגיעו לזירה פעלו על פי קוד סטריאוטיפי אנטישמי לפיו, אם יש ערבי בסביבה הוא בוודאי שותף בפיגוע. לא רק הרוצח ירה בו גם השוטרים ירו בו והוא היה פצוע אנוש. השוטרים גררו אותו החוצה כמו שק תפוחי אדמה, שם הוא נאזק אף כי היה חסר הכרה. כך הובל לבית החולים. כמעט מיותר לציין שאיש מהפצועים היהודים לא נאזק.

עיקר כמעט שכחתי: שר המשטרה והמפכ"ל הביעו שביעות רצון מפעולת המשטרה בעת האירוע.

מוחמד א-דורה

בבוקרו של ה-30 בספטמבר 2000 יצאו ג'מאל א-דורה ובנו מוחמד בן ה-12 את ביתם במחנה הפליטים אל בורייג' בדרכם לשוק של עזה לקנות מכונית. בדרכם חזרה, הגיעו למקום שהיה קרוי בשפת הכיבוש "צומת נצרים" ונקלעו לחילופי אש בין לוחמי המרי הפלסטיני לבין חיילי צבא הכיבוש הישראלי. האב ובנו מצאו מחסה מאחורי חבית בטון ומאחוריה קיר לבנים. התקרית צולמה על ידי סוכנות ידיעות צרפתית. בערבו של יום שודרו בכל מהדורות החדשות בעולם התמונות של ג'מאל ובנו המצויים בקו האש, האב סוכך על בנו ומתחנן בתנועות ידיים וצעקות לחדול מהירי. חילופי האש לא פסקו ומוחמד נהרג מאש צבא הכיבוש כאשר הוא בידיו של האב. מוחמד א-דורה הפך לאחד הסמלים של ההתקוממות הפלסטינית, הילד שהכובש הישראלי לא היה מוכן לאפשר את חילוצו.

בתחילה הודו ראשי הצבא כי מוחמד "כנראה" נהרג מאש צבא הכיבוש. עם השנים קמו כל מיני חכמולוגים וטענו כי בדקו את זוויות הירי ולפיהם מוחמד לא נהרג מאש ישראלית, ואולי הוא לא נהרג כלל וחי כיום בזהות בדויה. ראשי הצבא החלו להתאהב בתיאוריות ההזויות ונישבו בקסמן. התוצאה: בספטמבר 2012 (בחלוף 12 שנים מהאירוע) הורה ראש הממשלה נתניהו לשר לעניינים אסטרטגיים משה יעלון להקים צוות בדיקה לפרשת מוחמד א-דורה. בראש הצוות עמד תת אלוף במילואים יוסי קופרווסר, מנכ"ל משרדו של יעלון. וראו איזו הפתעה: החודש הגיש הצוות את מסקנותיו והוא אימץ את הגרסה הכאילו פטריוטית, לפיה הילד בכלל לא נהרג ואם כן לא מאש הצבא הישראלי. כל הצוות הזה הוא בדיחה אחת גדולה. קופרווסר, מתש"ף עם עמותה משפטית ימנית שעיקר מאמציה לסחוט כספים מהפלסטינים, אינו כשר לבדיקה זו. הנה לנו עוד דוגמה ישראלית לשיפוץ ההיסטוריה לאחור. נתנו לחתול לשמור על השמנת.

תגובתו של האב ג'מאל הייתה ראויה לכל שבח: הוא מוכן שבנו יוצא מהקבר ובתנאי שכל הפרשה תיבדק על ידי גורם בינלאומי עצמאי, ולכך ישראל לא מוכנה.

האמת לדידי ברורה ואין צורך בבדיקות. חילופי האש מהם נהרג מוחמד באו לעולם בגלל הכיבוש, ומוחמד א-דורה הוא קורבן הכיבוש ולכן נושאת ישראל באחריות למותו ללא קשר מהיכן נורו הקליעים. מקומם של מסקנות צוות הבדיקה הישראלי הוא בפח האשפה.

Share on Facebook