הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במאי, 2013 4 תגובות

העולם רעש לפני כשבועיים כאשר אנג'לינה ג'ולי חשפה, בעמוד הדעות של "הניו יורק טיימס", את העובדה שעברה ניתוח מניעתי לכריתת שדיים. ג'ולי גילתה שהיא נושאת מוטציה בגן האחראי לתקינות תאי השד (BReast CAncer gene 1, BRCA1), מה שאומר שסיכוייה לחלות בסרטן השד הם כ-87%, ובסרטן השחלות כ-50%. ללא ספק, גילוי הלב של ג'ולי הוא משמעותי, שכן יש ביכולתו להגביר  את המודעות לחשיבות של בדיקה מוקדמת למניעת אחד מסוגי הסרטן הנפוצים ביותר (אחת משמונה נשים תלקה בחייה בסרטן השד). אלא שהגילוי גם מפנה זרקור על חוליים רבים של החברה הפוסט-מודרנית, פוסט-אידיאולוגית של ימינו.

JolieTattooאנג'לינה ג'ולי בפרימיירת הסרט "A Mighty Heart", יוני 2007 (מקור)

גופן של נשים

מעצם היותה שחקנית, גופה של אנג'לינה ג'ולי הוא חלק מאומנותה. ההחפצה של הגוף בכלל, ושל הגוף הנשי במיוחד, היא חלק מעולם הפנטזיה סביבו בנויה תעשיית הקולנוע, הכוללת בוודאי גם אמנות אך לא פחות מציצנות ואשליה.  כך החשיפה האישית של ג'ולי אולי הייתה נוחה לה יותר, וכוחו של הגילוי הוא בחוויית ה"גם אני" היכול לעודד נשים אחרות לגבור על החששות, אולי תחושות בושה ופגיעות, ולהיבדק.  כשם שאנו חפצות בגוף אידאלי, אנחנו מתביישות בגופנו הפגום.  העובדה שג'ולי, למרות המוטציה, למרות הניתוחים הקשים, למרות הכריתה, היא עדיין האישה היפה בעולם, עדיין "אישה בהפרעה", עשויה להעצים נשים אחרות.

אך שימו לב לכך שאנחנו מתייחסים אך ורק לשדיה של ג'ולי, ולא לשחלותיה, שגם מהן נפרדה. והרי אמה נפטרה מסרטן השחלות, שהוא סרטן פחות שכיח אך קטלני הרבה יותר.  מהי הסיבה לכך? דומה שהתשובה נעוצה בכך שיכולתה של ג'ולי להעלות מודעות לסוגיה נשען במידה לא פחותה על המציצנות והערגה לגופה הנערץ. האינסטלציה הפנימית של אברי הפוריות, השתיקה עדיין יפה לה.

מודעות ציבורית לבריאות נשים, ולמגפת סרטן השד בפרט, אינה מובנת מאליה.  השינוי במודעות לבריאות נשים התחולל בשנות ה-60 וה-70, עם הגל השני של הפמיניזם.  מעבר ללגליזציה של הפלות, תנועות נשים נאבקו להמשיג מחדש את הידע הרפואי המתייחס לגופן ובריאותן של נשים, ולהפיץ ידע בסיסי על הביולוגיה של הרבייה.  הן ראו בהפצת הידע ובשינוי השפה הרפואית המתייחסת לגופן של נשים כלי נוסף במאבקן לתבוע את השליטה על גופן.  המאבק להעלאת מודעות לסרטן השד תפס תאוצה רק בשנות ה-90.  לאחר כמעט עשור של רייגן-תאצ'ר, המאבק כבר לא היה פמיניסטי, אלא חדר למיינסטרים. בחוד החנית ניצב קרן סוזן קומן, שהצליחה להפוך את המלחמה בסרטן השד ל-cause célèbre של התרבות הפופולרית.

בהיעדר הראיה הפמיניסטית, הדואליות של פנטזיית הגוף הנשי המושלם אל מול המודעות לסרטן השד, נהפכה לקרדום לחפור בו בחלק מהקמפיינים להעלאת המודעות למחלה. מהותנות מגדרית נעשתה חלק מהשפה עם סיסמאות כגון 'save the ta-tas'; תמונתה של מל בי מהספייס גירלס חשופת חזה, שרק ידיו של בן זוגה מסתירות של חמוקיה; תמונה של אישה כמעט עירומה, המכסה את שדיה, עם הכתובית 'expose the truth', ותמיד הסרט הוורוד בפינה, דוגמאות ספורות לדואליות זו.

הדואליות מופיעה גם בתנועת Femen האוקראינית, שבחשפן את שדיהן חברות התנועה מצליחות להעלות לסדר היום, גם אם לרגע, נושאים פמיניסטים וחברתיים אחרים. המחאה שלהן, שמטרותיה בוודאי יחשבו שוליות בשיח הפוליטי (הפסקת סחר במין? את מי זה מעניין), זוכה שוב ושוב לכיסוי תקשורתי וזאת בזכות השימוש בגופן כחלק מהמסר.

קל היום "למכור" את המלחמה בסרטן השד. זו לא רק מחלה שכיחה מאד היא גם מתייחסת לשד. אותו שד חצי גלוי, שהוא חלק מזהותנו כנשים, נשים פוריות, נשים מושכות. הרבה פחות סקסי לדבר על סרטנים נשיים האחרים – התוקפים את הרחם ואת השחלות, הקוטלים נשים מפני שגילוי מוקדם הוא נדיר. שלא לדבר על היעדר שימת לב לסיכון של גברים ללקות בסרטן השד, או לסוגי סרטן שאינם תלויי מין – ריאות ולבלב – הרוצחים הגדולים מכולם.

הצנעת המכאניקה הביולוגית של הגוף, מחד, ושכלול פנטזיית גוף האישה המושלם, עם השדיים האמתיים או המשוחזרים, מאידך, מעידים על כך שהמאבק לשחרור גוף האישה מהכבלים של סקסיזם ודיכוי מגדרי אינו נחלת העבר.

למי שייך גופנו?

האמנציפציה של גוף האישה צריך להיות חלק ממאבק רחב יותר לשחרור גופינו ובריאותנו מכבלי הקפיטליזם. בימים שלאחר הטור של ג'ולי, קפץ ערכן של מניות חברת הביוטכנולוגיה מיריאד ג'נטיקס, הבעלים על הפטנט לגנים BRCA1 ו-BRCA2 ובלעדיות על בדיקות לזיהוי מוטציות.  במקביל, העיתון גלובס דווח בחדוה על חברת ביו-גן מקבוצת מיקרומדיק הישראלית, המפתחת ערכת בדיקה לאיתור נשאיות של מוטציות בגנים אלה באמצעות בדיקת דם.  בגלובס מדווח שלחברה יש "רישיון עולמי בלעדי לפיתוח, ייצור, שיווק, הפצה ומכירה של הערכה… וחומרים המבוססים על הפיתוח הנ"ל" (לכן כדאי להשקיע, אם לא הבנתם).

למרות שעקרונית לא ניתן לרשום פטנט על חומרי גלם מהטבע (קרי, שרשרת ד.נ.א. המקודדת לגן), התקדים לרישום פטנטים על חומר גנטי בא מתעשיית הביולוגיה החקלאית.  שיבוח זנים ויצירת זנים חדשים, מחיידקים ליונקים, בעזרת הנדסה גנטית (להבדיל מרבייה סלקטיבית) החל בשנות ה-70, וחברות הביוטכנולוגיה רצו בלעדיות על זנים אלה. (ההשלכות על התעשייה החקלאית ותעשיית המזון גם הן נושא לדיון, במקום אחר.)

מאז תחילת פרויקט הגנום האנושי רשמו גופים פרטיים בארה"ב, בעיקר חברות ביו-טק, פטנטים על כ-20% מהגנים האנושיים.  המצדדים בזכות לרשום פטנט על הגנום האנושי, טוענים, בין היתר, שמתן הגנה של זכויות יוצרים לחוקרים מהווה תמריץ כלכלי לפיתוח שיטות טיפול ומניעה למחלות גנטיות. המבקרים, ובהם ג'יימס ווטסון (ממגלי מבנה הסליל הכפול של הד.נ.א.),  טוענים שהגנום הוא תוצר של תהליכים אבולוציוניים של מיליוני שנים, והמידע הגלום בו לא יכול להיות קניין פרטי. בנוסף, מחקרים מהשנים האחרונות שוללים את הטענה התמריצית על סמך ממצאים המראים שמתן זכויות יוצרים על מידע גנטי למעשה הפחית מחקר ופיתוח, ומשמש בעיקר אמצעי לצמצום התחרות; משמע כלי מונופוליסטי.

חשוב מכך, התמריץ הכלכלי מעוות את כיווני המחקר בכך שהוא מדגיש את הבסיס הגנטי למחלות, תוך התעלמות מהיבטים סביבתיים או דחיקתם לשוליים.  אמנם, נשאיות של מוטציות בגנים BRCA1,2 מצויות בסיכון גבוה במיוחד לחלות בסרטן השד, אך עדיין 95% מהנשים החולות במחלה אינן נשאיות.  מדוע אם כן הפך סרטן השד למחלה כל כך שכיחה?

שוב אנו חוזרים לשאלת הידע והשפה וחשיבותם באמנציפציה של הגוף, הנשי או האנושי, אתה ניסו להתמודד הפמיניסטיות של הגל השני.  מדעי הטבע והביו-רפואה שוב פועלים בשירות מנגנוני הכוח, ובמקרה זה – בשירות הקפיטליזם וזרועותיו הקולוניאליסטיות (הידועות גם בשם גלובליזציה).

תאגידי הביוטכנולוגיה הם הבעלים של הידע. להם פטנטים על שלל גנים בעלי חשיבות מרכזית בסיכונים בריאותיים, כך שבכוחם להשפיע על המחקר להבנת תפקיד הגנים בבריאות ובחולי. ביכולתם לאגור את המידע, ולהחליט איזה כיווני מחקר יפותחו, ואיזו לא. להם היכולת הבלעדית לפתח בדיקות לזיהוי הגנים, והמשאבים לפתח את התרופות לאותן מחלות הקשורות לגנים שבבעלות פרטית. מכאן שלהם אינטרס מובהק להגביר את המודעות ביחס לגנים עליהם ירוויחו כסף.

בניגוד  לאברי הרבייה הנשיים, גנטיקה וביולוגיה מולקולרית הרבה פחות נגישות וקלות לאיור.  הביולוגים עצמם מתקשים לזהות את השפעת ההטיות התרבותיות במעבדות המצוידות בפלאי הטכנולוגיה בחברות הביו-טק ובאוניברסיטאות המובילות, לאחר הכשרה של שנים בפרקטיקות מדעיות קפדניות חפות מהטיה. אז מה יגידו אזובי הקיר?

יש לקחת צעד לאחור כדי להבין שתרבות המדע כיום נגועה בדטרמיניזם ביולוגי, ושבויה בתפיסה קפיטליסטית לפיה ניתן להכניע את הטבע ואת הגוף ולעצב אותם כרצוננו.  שתי תפיסות אלה הן הטיות תרבותיות ללא בסיס מדעי.  דונה הארווי הגדירה את תהליך המחקר הביוטכנולוגי כסמיוטיקה טכנולוגית המייצרת תודעה חדשה. אמנם בזכות ג'ולי, כולנו יודעים היום לדקלם את ההסתברות ללקות בסרטן השד בקרב נשאיות מוטציה בגנים BRCA1,2, וגם אם איננו יודעים כיצד לחשב הסתברות, התפיסה הכמותית של רובנו מספיקה כדי להבין ש-87% הם הרבה.

סוכני הידע של המדע הביו-רפואי הצליחו לשכנע אותנו שלגנטיקה ולביולוגיה המולדת שלנו, ולא לסביבה, תפקיד מכריע במי שאנחנו, החל במראה החיצוני, עבור דרך הבריאות, וכלה באישיות, בעמדות, ובכישורים.

לאור המרכזיות של הגנטיקה בזהות האישית, מפתיע שאנו מוותרים בקלות רפלקסיבית על הבעלות על החומר הגנטי שלנו לטובת זכויות היוצרים של תאגידים.  זהו מאפיין נוסף של ההוויה בפלוטו/דמוקרטיות של ימינו שבה אנו נתנו לבעלי המאה את הכוח להחליט עבורנו מה טוב לנו כלכלית, פוליטית, וחברתית. כפי שאיננו מבינים בכלכלה וביטחון, ומשאירים את המלאכה "למומחים", כך גם איננו מבינים בגופנו ומשאירים את ניהולו לתאגידי הביוטכנולוגיה והפרמקולוגיה.  רק תנו לנו קצת ציפרלקס כדי שנוכל להתמודד עם חוויית חוסר האונים.

אם המחקר והרפואה היו באמת חפים מהטיות תרבותיות, היינו יודעים לא פחות (ואולי אף יותר) על הגורמים הסביבתיים – באוכל, במים, ובאוויר שאנחנו נושמים – החושפים אותנו לגורמים מסרטנים.  לא רק בדיקות גנטיות היו מסובסדות על ידי מערכות בריאות ציבוריות (לפחות בעולם העשיר), אלא גם בדיקות של מזהמים סביבתיים. זה רק הגיוני, כאשר הרב המכריע של הסרטנים אינם ממקור גנטי.

מה הערך של גופנו?

אחת מהתוצאות הבלתי נמנעות של הפרטת הגנום האנושי היא שהגישה לאותן בדיקות ושיטות טיפול מיוחלות אינה שווה לכל נפש.  ה-3000 $ שעלו לג'ולי לשלם עבור בדיקת הד.נ.א.,  הם טיפה בים של הונה הרב, אך כמה נשים אמריקאיות יכולות להרשות לעצמן לשלם כזה סכום מכיסן? שלא לדבר על התשלום עבור הטיפול המונע.  אמנם במדינות עשירות, עם מערכות בריאות ציבוריות, בדיקות גנטיות מסוימות, כגון הבדיקה למוטציות ב-BRCA, מסובסדות, אך זו עדיין אוכלוסייה עם פריבילגיות יחסית למרבית העולם.  ראוי לציין, שכשם שהגישה לבדיקות וטיפולים שמורה למי שידו משגת, המידע הנאסף על יעילות הטיפולים והשפעתם מתייחס רק לאוכלוסייה פריבילגית זו, ולא על המגוון האנושי הנרחב.  האם תתכן הבנה מלאה של תפקוד גנים כאשר שני שלישים מהאנושות אינם חלק מהמדגם הנצפה? (שוב הפרקטיקה של מחקר ביו-רפואי שנעשה על החזקים, עבור החזקים).

הפער החברתי-כלכלי בגישה למנגנוני בריאות הוא אחד מסממני המוניטריזציה של הגוף.  גופם של עניים, של עובדי כפיים, של מיעוטים, של תושבי מדינות "העולם השלישי", שווה פחות מגופם של לבנים עשירים. יש לכך דוגמאות אין סוף.

מי שמע שביום הפיגוע בבוסטון, ב-15 באפריל השנה, נהרגו למעלה מ-70 איש ונפצעו מאות בסדרת פיגועי טרור בעיראק.  אותה עיראק שנכבשה ופורקה על ידי מדינות המערב. עירק שננטשה ללא תשתיות וללא מנגנוני שלטון, מפני שלאמריקאים נמאס מכך שדם חייליה נשפך במלחמה  חסרת מטרה וצדק.

היה מזעזע לצפות בחדשות הערב את האסון במרנה פלאזה בבנגלדש, אך כמה מאתנו אחר כך נמנעו מלקנות חולצה ב-20 שקל, תוצרת בנגלדש, או וייטנאם, או ארץ "אקזוטית" אחרת. במידה ואנו משקיעים בכלל רגע של מחשבה במי שתפר עבורנו את הבגדים הזולים, התירוץ שאנו נותנים לעצמנו לשיתוף הפעולה האקטיבי עם העבדות המודרנית, הוא שבלי סדנאות היזע לא הייתה לֹ"אנשים אלה" עבודה.

בכמה מדינות, כולל כאן, יש דיון על העלאת גיל הפנסיה.  דיון לחלוטין לגיטימי אלא שהוא לחלוטין מתעלם מכך שמרבית העובדים לא יושבים כל היום במשרד ממוזג מול מסך מחשב, אלא עובדים בעבודות פיזיות ומנטליות מתישות.

אותם עניי עירנו ועניי העולם בוודאי שאינם יכולים להרשות לעצמם מיפוי גנטי של תופעות סיכון, ומנגד, אם היו מודעים למפגעים הסביבתיים באזורי מגוריהם או בסביבת מקומות העבודה שלהם, אין ביכולתם לעשות הרבה כדי להגן על עצמם מפני המפגעים שהעולם העשיר מותיר על גופם ואדמתם.  אם לצטט את נגיב מחפוז – "אין דבר המתעד באופן גרפי ומדויק יותר חיים עצובים – כמו גוף האדם". וככל שהגוף ערכו פחות, כך חותם החיים העצובים גדול יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. דורית הגיב:

    זו החברה שרואה בזה פגם או מום…. אף אחד לא בוחר לראות בזה מאבק או הצלת חיים, כי אישה עפ"י רוב היא זוג שדיים ורצוי יפים… אני בחרתי לחיות בלי ולא בגלל אומץ או אנדרטה לסרטן השד, פשוט שלמה עם הגוף ולא מעוניינת בעוד ניתוחים, פתיחת צלקות וחתונה קטולית עם פלסטיקאי… הרבה אנשים חושבים שיד כרותה או רגל גרועים פחות משד כרות. הרבה אנשים מקבלים אדם שרוף לגמרי שמגיש חדשות בפריים טיים. הרבה אמרו לי "איך את לא עושה שחזור"? כאן קבורה הבעייה, החשיבה שאני לא שלמה ולא אמצא שידוך ראוי ללא שדיים היא חשכת ימי הביניים…. כולי תקווה להמשיך להיות בריאה אבל עוד יותר שהחברה תבריא מהתחלואים שלה…… בריאות לכולם

  2. יהודה הגיב:

    תודה אילנה על המסע החשוב והכואב, ותודה שלא שכחת את העולם השלישי. כמו שהם נוהגים לקרוא לו.
    מאמר מרתק.

  3. אילנה הגיב:

    מאמר חשוב נוסף על שליטה בקניין הרוחני בגנים הופיע בסוף השבוע בהארץ
    http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2032848

  4. רוסיה בפוטנציה הגיב:

    לא הכל ורוד . בעולם המערבי דווקא זה שלפעמים שייכים למעמד המצליח עם הביטוח המקיף והמושלם לא פעם מוביל לתוצאה הפוכה של טיפול יתר . אלו שאין להם ביטוח בריאות לא מטופלים . ואלו בעלי הביטוח מטופלים ומטופלים ומטופלים . לדוגמא בכי אחד קטן וחוסר חשק יהפוך בקלות לדיכאון קליני. לתרופות אבחונים ופגישות . התקררות כבר דורשת בדיקות למאמץ לב וכולי. וזה רק עניינים שבשגרה .

הגיבו לרוסיה בפוטנציה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים