הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביוני, 2013 12 תגובות

מחנה השלום ציין השבוע 46 שנים לכיבוש. בקרב המשתתפים הורגשה תחושה עמוקה של אכזבה ופסימיות. הרגשה זו נובעת מהתחושה של היעדר כל סיכוי של התקדמות, ולו הזעירה ביותר, במאבק לחיסול הכיבוש. ישנה תחושה שהכיבוש הפך לקבוע והסיכוי להביא לביטולו הולך ונמוג. מאין הפסימיות הזו? תחושות אלה נובעות מתפיסה האופיינית לרבים במחנה השלום הקובעת כי הסיכוי להתקדמות בעניין זה תלויה בראש ובראשונה בהצלחתה של ארה"ב לשכנע את ישראל לשחק את תפקידה ולאפשר פתיחת סיבוב חדש של משא ומתן. ואמנם, הדברים הללו הלכו והשתלבו בתודעה הפוליטית הציבורית. שלום, ועימו ביטול הכיבוש, תלויים ברצון של ארה"ב ובנכונותה להפעיל לחץ מסיבי על ישראל.

sunrise

ואם היו אשליות בעניין זה, כלומר אם היו כאלה שהאמינו שנס כזה עוד יכול להתקיים, באה השליחות האחרונה של שר החוץ האמריקאי קרי וסטרה על פניהם. כל הסימנים מצביעים על כישלון חרוץ. קשה לדעת מדוע קרי ואובמה השלו את עצמם שהפעם תהיה תוצאה שונה מבעבר. ישראל רואה את עצמה כשותפה בכירה בפוליטיקה האזורית כתוצאה ממעמדה הצבאי. במצב האיזורי הרגיש הקיים אין סיכוי שוושינגטון תרשה לעצמה קרע עם ממשלת נתניהו, וללא קרע כזה לא יהיה חידוש של המשא ומתן. קרי לא היה יכול להוציא מישראל ולו הוויתור הקל ביותר לפלסטינים, אשר לא יכלו להרשות לעצמם להיכנע כניעה מוחלטת לדרישות הישראליות.

אשליות מתפוגגות לאט

יקח זמן אך יבוא שינוי בעמדות שוחרי השלום שהפקידו את כל תקוותיהם בוושינגטון. העמדה הקובעת כי האמריקאים רוצים לעשות שלום ורק הם יכולים לעשותו, מתפוררת לנגד עינינו. ארה"ב נמצאת בנסיגה כללית בפוליטיקה הבינלאומית בכלל ובמזרח התיכון בפרט. מדובר בסוגייה רחבה ומורכבת אך הקונצנזוס הפרשני בימין ובשמאל הוא שהנסיגה הזו היא עובדה קיימת. נוכל לגעת כאן רק בקצה הדברים.

לארצות הברית יש כוח "התערבות" אך המציאות היא שאין ביכולתה לממש אותו. עיראק היוותה אסון למדיניות האמריקאית, שמימדיו מתבהרים מיום ליום. המצב באפגניסטן הלך והתדרדר, והאמריקאים ובעלי בריתם מסכמים עוד כישלון מצלצל. לזמן מה הייתה אשליה שההתערבות בלוב הייתה סיפור הצלחה: התערבות זו "הצליחה" הפעם מבלי שהאמריקאים נדרשו לעשות את העבודה במו ידיהם. אלא שבינתיים התברר שתוצאות ה"הצלחה" הובילו למדינה המחולקת לשבטים מסוכסכים. חיסול משטר קדאפי חולל שינויים לרעה ביבשת האפריקאית. רק אתמול, מנגנון האו"ם בלוב יצא בהודעה מיואשת שנועדה להפסיק את ההרג לאחר שלמעלה מ-100 איש נהרגו ונפצעו בקרבות בין-שבטיים (ראו דיווחים בבלומברג, ובניו-יורק טיימס). ובימים אלה, נרשם כישלון חרוץ למסע האמריקאי נגד משטר אסד. וושינגטון קיוותה להרוויח מהמתיחות בסוריה בעידן ה"אביב הערבי", אך כעת הולכים ומתבררים מימדי הכישלון.

האקדמאי היוקרתי שלמה אבינרי והעיתונאי הבכיר ארי שביט מתבכיינים עד לשמיים על כך שהאמריקאים חסרי כושר החלטה ותושייה. אם רק היו שומעים בוושינגטון לאינטילגנטים של ישראל, הכל היה שונה! מסתבר שהאמת המוכרת חוזרת שוב למרכז הבמה: עם כידונים אפשר לעשות את הכל, חוץ מלשבת עליהם. אמריקה אינה יכולה לשלוט בכל העולם למרות עליונותה הצבאית והטכנולוגית, כיוון שנחוץ לכבוש ולהחזיק את הטריטוריה של ה"אויב" לאחר הניצחון הצבאי. נשמע מוכר? גם אצלנו שמים לב כל הזמן שאי אפשר להפוך הישג צבאי להישג מדיני.

אובמה מסכם את הדיון על "מצב האומה"

לא אחר מאשר ברק אובמה, נשיא ארה"ב, נאלץ לקחת על עצמו את המלאכה הבלתי נעימה של סיכום מצבה של ארה"ב בתקופה זו. לשם כך, נשא אובמה נאום "פרוגרמטי" בסוף מאי על מדיניות האמריקאים נגד הטרוריזם מאז 2001. הניו-יורק טיימס כותב: "בפעם הראשונה הצהיר נשיא אמריקאי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהמצב של מלחמה נצחית, שהתחילה לפני 12 שנה, אינו בר קיימא וחייב להסתיים בעתיד הלא רחוק מדי." הנאום התקבל בחוגים הליברלים כנסיגה מהפילוסופיה של המלחמה הקרה. יחד עם זאת, קוראי הטקסטים למיניהם מצאו בנאומו מספיק זיגזגים כדי להטיל ספק במחויבות הנשיא, המבקש לשמור לעצמו את כל האופציות פתוחות. מדיניות ארה"ב היא במהותה תוקפנית. אך אפילו התוקפן מבין, אם הוא לא ירד מהפסים, שיש מקרים בהם פשרה עדיפה על עימות.

שלום לשלום כוזב, שלום לשלום אמת

כל דמוקרט שואף לסיום הכיבוש מהר ככל האפשר. כל דמוקרט שואף לשלום צודק בין ישראל והפלסטינים מהר ככל האפשר. יחד עם זאת הסוגיה הפלסיטינית-ישראלית מושפעת מאוד מההתפתחויות המכריעות במזרח התיכון. היום, במרכז התפתחויות אלו, נמצאים הסדקים בהגמוניה האמריקרית. לאחר שקובעים שזוהי המגמה, חיוני להימנע מהגזמה יתרה- ארה"ב חייבת לסגת, אך היא נשארת כוח אדיר שאין להתעלם מהאינטרסים שלו. עם זאת אסור גם לזלזל בשינויים. התוצאה הראשונה של שינויים אלה היא שהאופציה לשלום ישראלי פלסטיני הבנוי כולו על הגמוניה ועל אפוטרופוסות אמריקאית דיפלומטית ישירה, מתפוגגת. האמריקאים אינם יכולים להביא לשלום באזורינו לבד. אם פניהם לשלום, הם יצטרכו להישען על קונצנזוס אירופאי ועולמי רחב. דווקא התמורות האלה מבשרות סיכוי לאיזון בין הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואיזון כזה נחוץ כדי לבנות את היסודות של שלום אמת.

רבים מאלה הסובלים ממצב חמור של פסימיות הגיעו למצב זה כיוון שהם חשים את הנסיגה במעמד האמריקאי. השקפה זו היא תוצאה של הפנמה של שנים שהשלום שנאבקים עליו כאילו חייב לבוא אך ורק דרך וושינגטון, בעוד שהאמת היא שהסיכויים לשלום אמת טמונים בהשתחררות מהתכתיב האמריקאי. הסדקים בהגמוניה האמריקאית הם הפתחים שדרכם יבוא שלום אמת.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. יעקב הגיב:

    מה שחסר כאן (במאמר) זה מקומה של הדומיננטיות הרוסית

  2. דרור הנאור מרמת גן הגיב:

    מי יכנס ב"סדק" שנפער בהגמוניה האמריקאית, אירופה המוסלמית, סין הדמוקרטית,או רוסיה אמנו?

  3. עובד הגיב:

    הממ… אז השלום הנכסף לא יכול לבוא כתכתיב אמריקאי. מן הסתם לאחר התמוטטות ההגמוניה האמריקאית תיווצר קואליציית השלום והתקווה האולטימטיבית: איראן, האחים המוסלמים במצרים, סוריה(?) אולי גם סודאן, בוודאי חיזבאללה וחמאס, כל אלה יהיו האפוטרופוסים של השלום הצודק בין ישראל לפלסטינים. מה שמדהים זה שקמינר חושב שכאשר אברינו יקוצצו ויתפזרו לכל רוח, על חייו הם יחוסו בגלל שהוא אנטי אמריקאי, יעני "אחד משלנו". הממ…

  4. ע.ג. הגיב:

    הסיבה היחידה ליאוש מהסיכוי לשלום הוא בגלל הסרבנות הפלשתינית לעשות שלום. תפקידו של השמאל הוא לשכנע את הפלשתינים שאם הם יכירו במדינת ישראל תהיה להם מדינה וזה ישפר את מצבם. אבל כל זמן שהשמאל מתרכז בספורי מעשיות על הכבוש הישראלי האכזרי ומטפח בפלשתינים את האשליה שיש סיכוי שיראל תעלם הם ימשיכו לסרב לעשות שלום הכבוש ימשך ומצבם ימשיך להיות נורא. במילים פשוטות – קמינר ספירו ודומיהם אשמים בכך שאין שלום ובסבל של הפלשתינים.

  5. אנג'לו איידן הגיב:

    הקביעה שהמדיניות האימפריאליסטית "נמצאת בנסיגה כללית בפוליטיקה הבינלאומית בכלל ובמזרח התיכון בפרט" היא קביעה השייכת לאותה גישה שמאלנית הנושאת את הביקורת הזאת של קמינר. גם גישתו של קמינר יוצאת מאותה הנחה בסיסית של השמאלנות, המבוקרת כאן על-ידי קמינר עצמו, "הקובעת כי האמריקאים רוצים לעשות שלום" והתולה את תקוותיה "בהצלחתה של ארה"ב לשכנע את ישראל" או על "סיכוי לאיזון בין הכוחות בסכסוך". שתי הגישות נובעות מתוך התנתקות מאינטרסים מעמדיים ומעוצמת התנאים וההתפתחויות (כמו התגברות של ציר ההתנגדות לאימפריאליזם) המשתנים.
    מדיניות "שלום אמת" של 'שתי מדינות' היא לא יותר מאשר הטפה "למען חופש ההיפרדות של הארצות הקטנות. בלי זה אין אינטרנציונליזם. אנו רשאים ומחויבים להתייחס אל כל סוציאל-דמוקרט בן אומה מדכאה, שאינו עוסק בהטפה כזו, כאל אימפריאליסט ומנוול. זוהי דרישה מוחלטת, אף אם מקרה ההיפרדות יהיה אפשרי ו"בר-ביצוע" לפני בוא הסוציאליזם רק כאחד מן אלף מקרים." (רק כאחד מן אלף מקרים!!! לנין – סיכומי הויכוח על הגדרה העצמית).

  6. מבין עניין הגיב:

    בעולם של קמינר יש רק את ארה"ב מקור הרע.
    כל היתר פשוט אינם קיימים.
    איפה מילה על העולם האסלאמי שרק נהיה מסוכן יותר ומטורף יותר… אה שכחתי גם זה בגלל ארה"ב.
    הבעיה היא אובמה שהוביל מדיניות פייסנית מיומו הראשון בבית הלבן, זכה בפרס נובל לשלום ונענה בעוד מטורפים, עורפי ראשים, רוצחים ומתאבדים למיניהם.

  7. צדוק התקוה הגיב:

    מה זה מפריע לכם התגובה שלי שאתם חיבים למחוק ואתם מדברים על סתימת פיות
    הסדקים בהגמוניה האמריקאית הם הפתחים שדרכם יבוא הטרור האיסלמי השוטף את העולם שלא פוסח גם את אירופה

  8. על שתי מדינות שנהנות לאנוס הגיב:

    לא רק לבעלי הזכיונות ליצוא הנשק כואב… לבעלי 1,006 החברות, ול-312 "העוסקים העצמאיים". לאלה שעד היום קיבלו כ-19 אלף רישיונות שיווק ו-8,716 רישיונות יצוא. גם לחסידי אובמה כואב (ואודה שגם אני נמנייתי עליהם עד שנוכחתי בטעותי). אלא שבכל אשם תמיד הקורבן הפלסטיני, שהרי "הם אינם רוצים שלום". וביבי? וממשלת המתנחבלים? וכאילו כל זוועות הכיבוש שאותם מתארת (וגם מצלמת) עמירה הס הם "עורבא פרח", ורק "השמאל מתרכז בספורי מעשיות על הכיבוש הישראלי האכזרי…" אלא שאפילו בצפון אירופה (התמימה) כבר הבינו מדוע ישראל מחפשת חיילים צפוניים לשמירה על הגולן המסופח. . . ‎ וד"ר ERKKI TUOMIOJA, שר החוץ הסוציאל-דמוקרטי של פינלנד שנשאל האם כוח פיני ישתתף בעזרה לשמירת הגולן ענה: "פינלנד לא ‎תתשתף בשום מקרה בכוח אונדו"ף כרגע". מה שמוכיח שלאירופה נמאס לשרת אינטרסים ישראלים ואמריקאים שנוגדים את אינטרס השלום האמיתי.

  9. אנג'לו איידן הגיב:

    טרור, שלמען הרתעה רחבת היקף יוצר מצב של חרדה מתמשכת, הפך שם נרדף להתנגדות אלימה כפי שהוא נתפס על-ידי אוהדי משטר קפיטליסטי, משטר שלא משתמש בטרור כאשר האמצעים האלימים הממוקדים מספיקים למשטרו, כלומר, כאשר אין צורך לשדרג אותו לטרוריסטי, כפי שנוהג, למשל, המשטר הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית או זה האמריקאי כלפי זו העיראקית.

    קודם היה טרור לאומני: התנגדות צבאית פלסטינית, למשל, שאין באמתחתה פגזים למרחקים, הייתה נחשבת כטרור פלסטיני – זה כנגד טכנולוגיה קטלנית והרסנית, אפילו בממדים הירושימיים-נגסאקיים.

    עכשיו היא נחשבת כטרור דתי (אסלאמי) על-ידי אותם הנגררים הקבועים אחרי "הסדר המזרח-תיכוני" ("החדש", שהוא חלק בלתי נפרד מ-"הסדר העולמי", המתחדש אף הוא), כלומר, שתלטנות וושינגטון בציר הציוני של מדיניותה. בלית ברירה, הנגררים האלה ממשיכים מעתיקים ישירות מתוך תעמולה-עיתונאית-מתרפסת-בפני-שתלטנות-זאת-עצמה בתקווה לגרור בתורם את בעלי ברירה של שיקולים בלתי-כפותים לאינטרס המעמדי של ההון הפיננסי, ואפילו את אלה הבלתי-מרותקים להון בכלל – לכולנו, עדיים כבולים תחת שתלטנותו, סיכוי להשתחרר רק תודות להתנגדות אלימה (טרור, אם תרצו).

    • דינו הגיב:

      ההתנגדות האלימה בסוריה למשטר האיימים של בשאר אסד כונתה על-ידו כ"טרור" מהיום הראשון.
      זכורות היטב גופות נופלות של מפגינים שנורו ע"י צלפי צבא סוריה "האמיצים", בעוד בשאר אסד טוען שהוא מגן על סוריה כנגד "טרוריסטים חמושים". וזאת בטרם דרכה בסוריה כף רגלו של הטרוריסט הראשון.

      אז בהנתן ההתנהלות הזו של בשאר אסד והז'ארגון בו השתמש כנגד לוחמי חופש – האם עכשיו תכנה אותו "אוהד משטר קפיטליסטי", או "שתלטנות טהרן בציר הסורי של מדינתה"?

      ולסיום – אשאיל את מילותיך שלך לעניין הסורי: "סיכוי להשתחרר רק תודות להתנגדות אלימה (טרור, אם תרצו)". ואמרו אמן.

      • אנג'לו איידן הגיב:

        הטרור נגד המשטר הסורי נועד לשעבד את הסורים ואת הקפיטליזם הלאומי הסורי תחת העושק של הקפיטליזם המפותח ביותר, הרב לאומי, הכי ביריון ושתלטן בכדור הארץ, ההון הפיננסי, שהיום מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לאנושות כולה (ולא רק לאנושות הסורית), אויב מספר אחד אפילו של שכירי חרב, שמציגים את עצמם אנושיים, ושמתגייסים לשירותו בתקווה להרוויח מכך. שכירי חרב אלה ימותו בטוחים שהם בחרו בדרך החכמה מכולן בלי לדעת איך להסביר על מה הם מבססים את הביטחון הזה.

  10. ארה"ב "אבירת זכויות האדם"? הגיב:

    רויטרס מדווחת מוושינגטון שמשרד החוץ של אובמה תקף את רוסיה וסין על היותם בין המדינות שפוגעות הכי הרבה בכוח-אדם שעובד בכפיה, ובסחר בנשים לזנות. וזה, כך טוענת ארה"ב עלול להביא לנקיטת סנקציות נגדן… ואני טוען שגם ארה"ב נמנית על המדינות שבהן מעל שני מליון (ברובם שחורים) יושבים בכלא על עבירות מסוג גניבת פת-לחם. וזה לא הופך את "ידידתנו הגדולה" למעצמה שהיא "אבירת זכויות האדם" — אלא להיפך. ומי יכחיש את התקפות ארה"ב על אזרחי מדינות רבות, שבחלקן נפל להיות הבעלים של אוצרות טבע (עיראק,איראן…) ומה הוא חלקה של ארה"ב בהגנה על זכויות האדם הפלסטיני??? זאת למדנו: האימפריאליזם מעוניין רק בהגנה על זכויותיו לשדוד ולגזול את העולם. ה"ידיעה" בקישור http://www.nytimes.com/reuters/2013/06/20/world/asia/20reuters-humantrafficking.html?hp&_r=0

הגיבו לאנג'לו איידן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים