בשבת שעברה (23 ביוני) הודיע משרד הפנים בממשלת חמאס כי שני פלסטינים תושבי רצועת עזה הוצאו להורג בתלייה לאחר שנמצאו אשמים בשיתוף פעולה עם שירותי הביטחון של ישראל. לטענת חמאס, הנאשמים לא הסגירו את עצמם בחודש החנינה שהוכרז במארס השנה במסגרת "הקמפיין הלאומי נגד שיתוף פעולה עם האוייב" שבמהלכו הוצע למשתפי פעולה לקבל מחילה תמורת הודאה. השניים הורשעו, לפי ההודעה, בבית דין צבאי בעבירות ריגול, מגע עם האוייב וקשירת קשר לרצח.

ההודעה הרשמית על ההוצאה להורג שפורסמה באתרי החדשות אינה חושפת את זהותם של הנדונים למוות, אך שמותיהם המלאים מתפרסמים באתר 'בצלם': עימאד מחמוד אבן ע'ליון, תושב עזה בן 49, וחוסיין יוסף אל-ח'טיב, תושב ח'אן יונס בן 43. אל-ח'טיב הודה כביכול בכך שסייע לשירותי הביטחון הישראלים במשך כעשר שנים ומסר שמות של לוחמים ומיקומים של מבנים ואתרים שהמודיעין הישראלי התעניין בהם. לחוקריו סיפר כי שיתף פעולה עם הישראלים משום שביקש להשיג היתר מעבר לאמו החולה שנזקקה לטיפול רפואי. אבן ע'ליון התוודה לכאורה שאילץ את אשתו לסייע למודיעין הישראלי לאחר מתקפת 2008–2009 ('עופרת יצוקה') כיוון שהובטח לו היתר עבודה בישראל.

מחסום קלנדיה, ינואר 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

כך, בכמה משפטי דיווח קצרים מקופל סיפור אסונם הגדול של פלסטינים שרק בגידתם בעמם ובקהילתם היא בעלת ערך כלשהו בעיני הכוח הכובש, ועליה הם מקבלים תמורה מיידית בדמות היתר מעבר לישראל או לגדה למטרת עבודה, טיפול רפואי, לימודים אקדמיים, עסקים למיניהם או קשרי משפחה. דו"חות שמתפרסמים מידי שנה מטעמם של ארגוני הזכויות חושפים שוב ושוב היבטים שונים של פירוק החברה הפלסטינית. אם על ידי ביתורה המוחשי של הגדה המערבית למובלעות ופיקוח הדוק על רצועת עזה, ואם בהתניית הנפקתם של רשיונות ואישורים חיוניים ברצונם הטוב של כוחות הביטחון והמנגנונים הביורוקרטיים של הכיבוש.

בדו"ח קו לעובד מאוגוסט 2012 על העסקת פלסטינים בישראל ובהתנחלויות, המתבסס גם על התיעוד העקבי של פעילות מחסום ווטש, מתוארת המהלומה הנוחתת במפתיע על עובד שמתבשר במחסום, בדרכו לעבודתו בישראל, על כך שהפך בן לילה למנוע מעבר. הידיעה אינה מנומקת זולת אמירה לקונית בדבר "טעמי ביטחון", שגם אותה הוא משיג בקושי רב מבלי יכולת לערער על ההחלטה. "לעתים", כותבת בדו"ח נגה קדמן, "נרשמת מניעה ביטחונית לאדם רק בשל סירובו לשתף פעולה עם רשויות הביטחון הישראליות, או על מנת להפעיל עליו לחץ לעשות כן, תוך ניצול מצוקתו והצורך הנואש שלו למצוא פרנסה". על הדו"ח אפשר לקרוא כאן.

עמותת גישה הפועלת להגנה על זכות התנועה בשטחים הכבושים, פירסמה באחרונה דו"ח בכותרת תמונת מצב בעזה 2013 שבו מופיעים הקריטריונים שגובשו במשרד הביטחון להגשת בקשה להיתר מעבר לישראל או לגדה המערבית. ההתמצאות ברשימת הקריטריונים והקשרים שביניהם מצריכה כישורים מיוחדים בהבנת הנקרא, מה עוד שהם ניתנים לשינויים חד-צדדיים מהירים בהתאם למצב העניינים ששירותי הביטחון מחליטים עליהם. הדו"ח קובע כי "תנועת אנשים בין עזה לגדה המערבית מוגבלת למרות שישראל והעולם מכירים בכך שמדובר ביחידה טריטוריאלית אחת, ולמרות הקשרים הכלכליים, המשפחתיים והחברתיים בין שני האזורים". ובאתר האינטרנט של המוקד להגנת הפרט תוכלו לקרוא בדו"ח שפורסם ביוני השנה על השתכללותו של משטר ההיתרים, המיושם ב"מרחב התפר" על ידי כוחות הביטחון ומעוגן בחקיקה ישראלית, עד כדי חנק שגרת החיים היומיומיים.

שיישארו בעזה ובגדה

ישראלים רבים מגיבים בביטול ואף בכעס על הטענות בדבר ההגבלות על התנועה בשטחים הכבושים, מצדיקים אותן בטיעונים הביטחוניים השכיחים ומציעים לפלסטינים להישאר בשטחיהם ובכך להפסיק, כביכול, את תלותם בישראל. זוהי עמדה מנותקת מהמציאות המנסה למתוח קו סימטרי בין ישראל לפלסטינים בשטחים הכבושים תוך התכחשות לאחריותה של מדינת ישראל ככוח כובש. לאלה מוצע לקרוא את הסקירה חיים מפוצלים שפורסמה מטעם המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA) במאי 2013. בסקירה מוגדרת מערכת ההגבלות הפיסיות והביורוקרטיות על תנועת הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית כ"מערכת רב-שכבתית" הכוללת מחסומים, חסימת דרכים ושערים ומשטר של היתרי תנועה לאזורים שהגישה אליהם אסורה או מוגבלת.

קריסתה של מערכת הבריאות בעזה, לדוגמה, הואצה מאז יוני 2007, עם תפיסת חמאס את השלטון והידוק המצור על הרצועה. גם כיום, חרף מדיניות ההקלות ההומניטרית, חלות הגבלות על הכנסת ציוד רפואי וחלקי חילוף, על תנועת צוותי הרפואה ועל יציאת רופאים להשתלמויות מחוץ לרצועה. נכון לסוף 2012 חסרו במלאים של בתי החולים בעזה 31 אחוז מן התרופות החיוניות ו-17.5 אחוז מהציוד הרפואי הדרוש לעבודה השוטפת. המחסור בדלק פוגע בשירותי ההסעה לחולים, והפסקות החשמל המרובות מחייבות את בתי החולים להסתמך על גנרטורים שנשחקים במהירות. הפגיעה העמוקה בתפקודה של המערכת הרפואית היא הגורם העיקרי להפנייתם של חולים לבתי החולים בירושלים המזרחית, בגדה, בישראל, בירדן ובמצרים (שמספר הפניות אליה פחת מאז שינוי המשטר). מספר החולים שחייהם בסכנה המבקשים אישורי מעבר המגיע לאלפים רבים מעיד על מצבה הקשה של המערכת הרפואית בעזה. יחד עם זאת, מסך 9,329 הבקשות שהוגשו ב-2012 לקבלת אישורי מעבר לחולים במחסום ארז, בכללן למעלה משליש עבור ילדים חולים, אושרו 92.5 אחוז ומספר המסורבים פחת. אי אפשר להתפאר בנתונים האלה בזמן שזכותם של הפלסטינים ברצועה למערכת בריאות מתפקדת מופרת באכזריות על ידי ישראל שאינה מעוניינת לשחרר את הפלסטינים מאחיזתה החונקת.

מה שניתן לסבול בתקופת כיבוש זמנית עד השחרור המיוחל, הוא בלתי נסבל במצב של כיבוש מתמשך שקיצו אינו נראה לעין. וככל שהביורוקרטיה מתעצמת כך עולה ערכה של פגישה חשאית עם איש שב"כ שבעקבותיה נפתחים שערי המחסומים. ההתנייה של מתן רשיונות ואישורים שהפלסטינים תלויים בהם לפרנסתם או לצרכים חיוניים אחרים היא דרך פסולה לכפיית שיתוף פעולה, המנוגדת לאמנת ז'נווה הרביעית. האמנה אוסרת על כוח כובש לגייס משתפי פעולה מקרב האוכלוסייה הכבושה באמצעות איום, סחיטה או התנייה של מתן שירות מסויים. בצלם קובע שלא זו בלבד ששירותי הביטחון פועלים בדרכים פסולות המנוגדות לאמנה כדי לגייס סייענים ומשתפי פעולה, אלא שבחלק מן המקרים הם מגוייסים תוך ניצול מצבם, במטרה שיסייעו בביצוע פעולות האסורות לפי החוק הבינלאומי כמו, חיסולים ממוקדים או הפעלת עינויים על עצירים פלסטינים. ועל כך שהכיבוש משחית מסכימים במידה זו או אחרת גם 'שומרי הסף' בסרטו התיעודי של דרור מורה המשודר בשבועות אלה בערוץ הראשון כסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים.

הערה לשומרי הסף

הקפיצה האסוציאטיבית שלי למיני-סדרה 'שומרי הסף' אינה מקרית בהקשר המאמר הזה, ויש לי הערה בעניינה (את הסרט לא ראיתי). ככל שהסדרה מתקרבת לקראת הסוף גוברת התפעלותי ממעלותיה האמנותיות ומתערבבת בהסתייגותי מהמסר הכללי היוצא ממנה. הטון הנשמע בה אמנם ביקורתי, אך במוסיקה שולט המוטיב החוזר בסגנון אשרינו שגברים כאלה הם שומרי סף הבית שלנו. בימין האשימו את דרור מורה במגמתיות שמאלנית בלתי מאוזנת ואת גיבורי הסדרה, או את רובם, בשכתוב היסטורי המתאים יותר לפוליטיקאים מאשר לעובדי מדינה. יש בזה משהו, ארבעה מששת המשתתפים חצו את הקווים והתנסו בפוליטיקה הלאומית והמקומית, ושניים מהם מכהנים בכנסת הנוכחית כנציגי מפלגות מרכז. איש מהם אינו מתבלט כאישיות פוליטית מבטיחה יותר מהפוליטיקאים ששומרי הסף טוענים כנגדם שהם פועלים כטקטיקנים ולא כאסטרטגים. אולם המסר המתקבל מן הסדרה אינו צריך להטריד את המבקרים מימין ואין לפטור אותו מביקורת משמאל. ששת ראשי השב"כ לשעבר מוצגים כאנשים שקולים שכושר הניתוח שלהם אינו נופל מיכולותיהם הביצועיות. הם אינם מתלבטים בשאלות מוסר או, במקרה הטוב, מניחים אותן מחוץ לסף הבית וממלאים את תפקידם-שליחותם במסירות אינסופית, חרף אי אמון בסיסי שחלקם חש כלפי המנהיגות הפוליטית בזמן זה או אחר. כולם כאחד מבינים שיש לסיים את הכיבוש בהסכם ובהקדם אך גם בעיניהם פלסטינים הלוחמים נגד הכיבוש הם תמיד ובאופן גורף טרוריסטים שונאי יהודים.

פרקי הסדרה מתקדמים בזמן מאירוע דרמטי ומכונן אחד למישנהו בשעה שמנגנון הכיבוש המשוכלל שפותח בשב"כ, במערכת המשפטית ובצבא ממשיך באפרוריות בלתי דרמטית בעליל לרסק את החברה הפלסטינית בשם 'המלחמה בטרור'. על כך אין מספרים לנו בסדרה. מה הם יראו לנו, טופס לכל תנועה? יאוש של פועלים מנועי מעבר? מה הפלא שהערוץ הראשון מתגאה בהקרנת הסדרה כאילו היתה הוכחה לעצמאותו המוטלת בספק, ומפרסם אותה באופן יוצא דופן במודעות ענק יקרות בעיתונים, אגב השמטת שם היוצר השמאלני מדי, לפי המדד המקובל בערוץ. אחרי ככלות הכול, סדרת 'שומרי הסף' מאדירה את השירות החשאי ואת גיבוריו הגלויים והסמויים ומבהירה לנו שהשב"כ הוא לא מה שחשבנו על 'מנגנון החושך'. לאמיתו של דבר, שירות הביטחון הכללי הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שהפוליטיקאים המקבלים משומרי הסף ציונים בינוניים ומטה בהבנת המציאות ובראייה לטווח רחוק, יוכלו להמשיך ולוותר על אסטרטגיה ולהרחיב את מפעל ההתנחלויות בלי לחשוש ממחאה ציבורית, לפחות עד ההתקוממות הבאה.

Share on Facebook