הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוגוסט, 2013 7 תגובות

יום א'

הכהן הגדול, שוקי פיצמאייר, נכנס הבוקר לדירת החדר שלי, לדביר שבבית המקדש בדיוק כשישבתי על הסיר. מתי כבר יסדרו לי איזו אסלה מתקבלת על הדעת כמו שיש בבנין הרבנות הראשית לכול רב ראשי מושתן ומחורבן? מה, הקקי שלהם עשוי מפניני חכמה ושלי מחצץ של "סולל בונה"?

פיצמאייר הודיע שעלי ללכת חיש קל למשרד הפנים כדי להסדיר את עניין ריבוי השמות שלי. "במאגר הביומטרי הם לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים. יהווה'לה," אמר בקולו המנוזל, "ידעת שיש לך שבעים שמות? "רק שבעים?" עניתי, "שבעים זה רק בקבלה. פיצי, תאר לעצמך כמה יש מעבר לדלפק."

creation-of-adamבריאת האדם מאת מכיאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית (מקור)

השמגגה הזה לא צחק. הוא משפץ את הבית הדו-מפלסי שלו ומרחיב את הכרס על חשבון הקהילה באלכסנדריה. לאחר מחשבה קצרה הוסיף: "יהווה מחמד לבי, בגלל המצב הביטחוני הרעוע אתה חייב להישאר רק עם "אדוני צבאות"." בלמתי את כעסי הגואה: "פיצמאייר," אמרתי בלחש אנטי-טנקי, "אתה לא חושב שזיבולי השכל הביטחוניים הם על גבול הטירוף. אולי שכחת, אבל אני אל אוניברסאלי ולא שבוי של הקוזאקים המקומיים. אשאר רק עם יה חביבי." וכך עשיתי.

לפני שיצאתי למשרד הפנים שאלתיו מה אקבל לארוחת בוקר. "כרגיל," השיב, "דייסה!" "איך זה יכול להיות? הרי לפני כמה ימים הגיעו עולי רגל מעמק בית נטופה." "נכון," ענה בכעס, "הם באו בהמוניהם עם סחורה מצוינת. ברם, (מאיפה הנאד הזה מכיר את המילה?) שכחת את מה שכתוב בספר דברים פרק י"ח פסוק ד': "ראשית דגנך תירשך ויצהרך". ואלו מיועדים רק לנו, לכוהנים. אתה, כמו רבים אחרים, לא נמצא בתור, חתיכת פרעסר."

יום ב'

בצהרים, לעת מנוחה, כשאני שקוע בקריאת שירי יל"ג, פרצו לדביר שתי מחלקות שוטרים וחיילים, אזקו אותי וכיסו את עייני בתחבושת אישית. "מה עכשיו?" שאלתי. איש לא ענה לי. תחבו אותי לבאגאז' של מכונית ארבע על ארבע ויצאו לדרך. לאחר נסיעה קצרה עצרו, שלפוני מהרכב, הסירו את כיסוי העיניים כדי לגלות שאני נמצא במשרדים של החלוצים הדגולים, מועצת יש"ע. כבר פעם חמישית שהללו מתנהגים אלי כך.

האשמה עלי; לפני כארבעים שנה הגיע אלי שליח מטעמם עוד כשהיו מאמושים כאלו מ"בני עקיבא" ודרשו שאסייע להם לרשת את הארץ. הייתי אז נורא עסוק בהתקנת ציטופלסמה בכוכב אלפא קנטאורי. אמרתי שההבטחה ההיא שייכת לעבר הרחוק, הזמנים והתנאים השתנו ואני לא מוכן לשום מעשה נבלה. השליח התחנן ואז אמרתי: "בסדר, קחו אצבע אחת. לא יותר". כעבור זמן גיליתי שהבריונים הללו ניצלו את הסחות הדעת שלי ולקחו לא אצבע נוספת אלא את כל היד.

ועכשיו, כך הודיעו לאחר דברי חנופה ומתק שפתיים, הם תובעים את היד השנייה, וזאת כדי לסלק את שאר הדברים המעכבים את הגאולה, אנא עארף. קודם התנצלו על הדרך בה גררו אותי למעוזם וזאת כדי לשמור על הצלם שלי. כך אמרו. אחר-כך שטחו את התכנית שלהם להשתלט על כל השטח שבין הים לנהר הירדן ולטאטא את השמאל מתחת לשטיח. לא יכולתי לעצור את עצמי: "אני לא מבין," צעקתי, "אין לכם אלוהים? את הפלסטינים הפכתם לצללים ובעזרת הממשלות, אמצעי תקשורת, הסתה שלכם ושל מורים ומחנכים אפשר לספור את השמאל על כף יד אחת. תסלחו רבותי, אני לא עובד אצלכם. עכשיו בטח תחטיפו לי מכות, תזרקו אותי בצידי הדרך או אולי תשרפו אותי כמו שאתם עושים לעצי זית, לא?"

הדודה דניאלה שהביאה מחבט שטיחים הדפה אותי לדלת. משם עוד צעקתי:

"ברוך השם, אני אלוהים ולא שטן, כמו שאתם חושבים."

חזרתי הביתה ברגל. ישנתי כמו תינוק.

יום ג'

יום עמוס מאד. בבוקר הלכנו, מריה ואני, לפגוש את המחנך של בנינו ישוע. את רוח הקודש השארתי לשמור על האוטו. המחנך אמר שישוע מגלה עניין רב ברפואה אלטרנטיבית אבל יש סיכוי רב שאם יתעמק בכתבי פרודון, קרופטקין, מרקס ומאיר יערי הוא עשוי להנהיג מלחמת מעמדות ראויה לשמה ביהדות. הסכמתי איתו.

יומני היקר, אני לא מבין הכיצד יצאה ממני, רחב היריעה והאופקים, חתיכת דת כל-כך מוגבלת, שמרנית ומתנשאת. והם מעזים לומר שאני, האנרכיסט וההומניסט, חתום על כל החוקים והגזרות והעונשים.

רוח הקודש ומריה חזרו לביתם ברכב ואני הלכתי שוב ברגל. עוברים ושבים עצרו אותי בחן רב ושאלו האם בראתי את הכול במו ידי. עניתי שיש לתת קרדיט גם ליד המקרה. היו ששאלו אם פה ושם יוצא לי לעבוד אלילים. עניתי: "איזו שאלה! אני יצור פתוח". הם ביקשו לדעת במה מדובר והשבתי שזו גלריה גדולה מאד המתחילה באלביס פרסלי ומסתיימת במוסכניק שלי. הם שאלו באיזה רכב אני משתמש. השבתי במיני מינור וכולם התגלגלו בצחוק. אחר-כך שאלו אם זה נכון שעד חורבן הבית הראשון חלקתי את המיטה שלי עם גברת אלוהימה. עניתי בכן ודמעות חנקו את גרוני. ברגע זה הגיע פיצמאייר בוולבו שלו. שומר ראשו התנפל בנבוט על הקהל המשתתף בצערי, חלקו החל להזיל אתי דמעה בעודו תוחב אותי למושב האחורי.

יום ד'

בבוקר חוג בית עם שפינוזה. לא הבנתי כלום. אחרי הצהרים הבאתי הר למוחמד ולפנות ערב הגיע מוזס עם לוחות ברית חדשות ומעודכנות. הוא ביקש ממני לקחת את ההר מהערבער ולהודיע ברשתות שזה הר סיני ושכולם יחכו לו בסיבוב. שאלתי אותו איך הוא רוצה לרדת. ענה באומגה. הודעתי לו שבמתנה של מוחמד לא אגע אבל אטפל בעניינו אס סון אס פוסיבול ובינתיים עליו להתאמן טוב טוב כך שהלוחות לא ישמטו מידיו.

יום ה'

הבוקר קמתי עם כאב ראש. רופא בית המקדש נתן לי שני גימלים. נשארתי עד הצהרים במיטה.

יום ו'

הבוקר עשו לי מניקור ופדיקור. קיבלתי טלפון מסוכנות הידיעות "די לחכימא ברמיזא" ושאלו אם יש לי משהו חדש להגיד. עניתי שלא, וכי מוטב שיקראו את דן מרגלית בעיתון "ישראל היום ונורא" כי הוא יודע הכול. אחרי הצהרים עמדו למרגלות המרפסת כמה נזירים ששרו א-קפלה. ילדים נופפו לי לשלום ולהקת מחוללים דרוזית רקדה דבקה. מחאתי כפים ואמרתי לעצמי שאם יש בעולם סולמות מוזיקליים וגם סולם יעקב אחד וצחוק של ילדים אז בכל זאת עשיתי משהו.

יום שבת

עישנתי סיגריה מתחת לשמיכה. פיצמאייר עבר במסדרון. מזל שהוא תתרן אחרת כבר היה עושה לי סקנדל.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    משעשע !

  2. דליה שור הגיב:

    צחקתי הרבה
    יומן ממש מבריק ומלא בדמיון
    מעניין אם גם דתיים קוראים את הרשימות שלך

  3. בת אל הגיב:

    תודה לאל שנשאר בו למרות הכל עוד צד אופטימי.

  4. ק.א. הגיב:

    תיעוד חושפני בהחלט אבל הלו"ז של הבחור אינו בגרסתו המלאה.
    חסר, רק למשל, היום בשבוע בו "חביבי" עובר על ערימת הפאקסים מהכותל.

  5. מיטל הגיב:

    אני 'דתייה' וקראתי..
    חבל שאתה לא שייך "לצד שלנו".
    אתה פשוט נהדר.

  6. באבא יאגה הגיב:

    על יום ו' שלך, צריך היה להכתב, "פעמיים כי טוב" , האמת ,רק אותו הצלחתי להכיל ולהבין במוחי
    הדל והמדלדל

  7. באבא יאגה הגיב:

    אוגוסט הלך פארש, הערב המוח שלי ער יותר, קראתי שוב, נעבעך כזה יה חביבי, רחמו רחמו עמי

הגיבו לדליה שור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים