הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בספטמבר, 2013 17 תגובות

40 שנים למלחמה

ביום כיפור הקרוב מציינת ישראל 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. מרבית התקשורת עוסקת בצד הסנטימנטלי של המלחמה, כמו מפגשי לוחמים שלא ראו אחד את השני או סיפורי גבורה, אבל מעט מאד חשבון נפש, שביום כיפור אמור להיות מרכיב עיקרי. מה שלא ייאמר בתקשורת הממוסדת, אומר כאן: מלחמת יום הכיפורים הייתה מיותרת. שלושת אלפי הקרבנות ומספר כפול של פצועים היו יכולים להיחסך אלמלא סרבנות השלום הישראלית. ממשלת גולדה מאיר –דיין הייתה ממשלה יהירה,שחצנית, מתנשאת וגזענית. הנשיא סאדאת הציע לישראל בשנים 1971-2-3 שלום מלא תמורת נסיגה מלאה. התשובה הישראלית הייתה שילוב של בוז מלווה באטימות ובחמדנות. "מיהם הערבים האלה? הם לא מסוגלים להילחם בשמשון הגיבור. אין להם אופציה צבאית כי הם יובסו כמו ב-1967." כך סבר מר ישראלי המצוי באופוריה ששטפה את ישראל לאחר הניצחון. זכורה לי אמירה שמיוחסת לדיין (אבל ייתכן שהיה זה גנרל אחר) כי מספיק שנצלצל בפעמונים והערבים ינוסו כמו ציפורים שנבהלות מהרעש.

yomkipurטנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ, 6/10/1972 (תמונה: צה"ל)

הזלזול ביכולתם של ערבים להפיק לקחים מכישלונם ולהכות את ישראל מכה קשה וכואבת, שניזונה מהתמונות של צבא מצרי מובס במלחמת יוני 1967, הזינו דעה רווחת כי עתה ישראל מסודרת לאלף שנים. יש לנו את סיני על חופיה, יש שם גם בארות נפט, אנחנו על האולימפוס. היהירות והגזענות בין שתי המלחמות 67' ו-73' הזינו גם את השאננות.

לא הייתי איש מודיעין, אלא סטודנט שערך עיתון סטודנטים בשם "פוסט מורטם". לא הונחו לפני דו"חות יומיים של הצבא והמוסד, ובכל זאת, אני ושכמותי שלא נלכדנו ברשת השיכרון הקולקטיבי שהציף את ישראל, ראינו נכוחה את המצב. צפינו את הרע מכל, לא משום שאנחנו חכמים יותר או בעלי איי.קיו. גבוה מהממוצע, אלא משום שהיינו מצוידים במצפן שלא זייף, בהשקפת עולם מתאימה ושכל בריא שכולם יחד סייעו בניתוח פוליטי של המציאות בלי לשגות בדמיונות. לי היה ברור שהסרבנות הישראלית תוביל למלחמה שלא תדמה ל"טיול" של ששת ימי יוני ב-1967. העמדות שהבעתי בגנות הכיבוש ובזכות היענות ליוזמת השלום של הנשיא סאדאת, זיכו אותי בגידופים. ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך דאז של "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ במדינה, הקדיש לי ולחבריי מאמר מערכת תחת הכותרת "האויב מבית".

עיינתי בגיליונות "פוסט מורטם" המצהיבים ומצאתי את המאמר הבא שכתבתי, ופורסם ב-15 בדצמבר 1971. אני מביא אותו כלשונו.

"בראיון שהעניק (הנשיא) סאדאת לטיימס הלונדוני, אמר באופן מפורש כי הוא מוכן לעשות שלום עם ישראל. הוא היה מספיק כנה על מנת להדגיש כי קשה יהיה לו לנהל יחסים נורמליים עם ישראל, כאילו לא הייתה המלחמה ולא הייתה התבוסה, אבל ברגע שיחתום, יכבד את חתימתו והיא תחייב אותו ואת ארצו. ואף על פי כן לא שטף את ישראל גל של שמחה. בתמימותי חשבתי כי מדינה שראשיה מכריזים כל יום שני וחמישי על "כמיהתנו" לשלום, לא תעבור על כך לסדר היום. ואז בהרהור נוסף, נזכרתי בתופעה מעניינת: כל אימת שנשיא מצרים, אחד משריו או מצביאיו מכריזים הכרזה מלחמתית נגד ישראל, מתעוררת בישראל מקהלה ממושמעת של שרים, עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת וכו' אשר מזהירים את "העם הזה"*, כי יש להתייחס ברצינות לאיומי המצרים בפתיחה במלחמה. מאידך – כל אימת שנשיא מצרים או אחד משריו מכריזים כי מצרים מוכנה לעשות שלום עם ישראל, מופיעה אותה מקהלה ממושמעת ומזהירה את "העם הזה": אין להתייחס ברצינות להצהרות השלום המצריות, הן מסווה לכוונות תוקפניות ואמצעי להולכת דעת הקהל שולל.

ואז שוב נזכרתי כי הצהרות השלום המצריות מדגישות תמיד כי לא יכול להיות שלום בלי נסיגה מהשטחים הכבושים. השאלה שלא נותנת לי מנוח: האם אין איזה קשר מתאמי בין חוסר הרצינות שאנו (הממשלה) מייחסים לכוונות השלום המצריות, לבין הרצינות היתרה שאנו מייחסים לשטחים הכבושים?"

עד כאן המאמר מדצמבר 1971, כמעט שנתיים לפני המלחמה הנוראה שממשלת ישראל כפתה על מצרים. רק לאחר שישראל הוכתה בעשר מכות מצריות, היא נסוגה עד הסנטימטר האחרון. את זה כאמור אפשר היה להשיג ללא מלחמה. כך היה בלבנון, רק לאחר שהחיזבאללה הכה בישראל במלחמת גרילה קלאסית נסוגה ישראל חבולה ומוכה לאחר שקיעה של 20 שנים בבוץ הלבנוני, מלחמה מיותרת שבה ביצעה ישראל פשעי מלחמה כגון הפצצת אזרחים, הפצצת בתי חולים, שימוש בפצצות מצרר, עינויים; מזכיר בכמה היבטים את פשעי אסד ומתנגדיו בסוריה. גם מעזה נסוגה ישראל לאחר שאולצה לעשות כך על ידי הגרילה הפלסטינית.

הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים, שהינו, מוטב להחזיר שטחים ללא מלחמה מאשר אחריה, הלקח הזה לא נלמד. מהיבט זה המאמר מ-1971 עדיין רלבנטי; ישראל מייחסת לשטחים הכבושים חשיבות יתרה שמגיעה לרמה מיסטית משיחית. מוכנים להסתכן במלחמה עם סוריה ובלבד לא להחזיר את הגולן. הוא יוחזר כנראה אחרי מכה נוספת שתקבל ישראל. כך גם בשטחי הגדה. מוכנים להסתכן באינתיפאדה שלישית ורביעית, ולא לסגת. אם לדברי ממשלת ישראל אין פרטנר, אזי מוטב לסגת ללא שלום כי המשך הכיבוש מפורר את ישראל מבפנים.

יש לאפשר לפלסטינים לבנות את מדינתם כהבנתם מתוך שוויון גמור עם ישראל, עם חיל אוויר וטילים ופצצות אטום ומימן ונשק כימי וביולוגי, כמו לישראל. בניגוד לטקסט הנדוש "שישראל עומדת בפני איומי השמדה", הנה, או טו טו שואה שנייה בפתח, הפלסטינים מושמדים מדי יום, בתהליך איטי, והם בוודאי זקוקים לאמצעי הגנה מפני תאבונה הטריטוריאלי של ישראל שמייחסת לשטחים חשיבות יתרה. מי שלא רוצה פלסטין עם פצצות אטום צריך להצטרף לנאבקים בעד מזרח תיכון מפורז מנשק השמדה המונית שיכלול את פירוקה של ישראל מנשק זה ואטימת הכור בדימונה.


צער עמוק

לרגל הודעתו של הנשיא ברק אובמה כי הוא מקפיא את הבקשה מהקונגרס לאשר מלחמה נגד סוריה, נותן סיכוי למהלך דיפלומטי ומשבח את ההצעה הרוסית לפרק את סוריה מנשקה הכימי, התכנסה ממשלת ישראל לישיבת אבל והביעה צער עמוק על מלחמה שחומקת ומתרחקת. ראש הממשלה ומספר שרים ספדו למלחמה ז"ל שהלכה לעולמה בדמי ימיה והביעו תקווה כי הנשיא אובמה יתאושש מוירוס השלום שלפתע תקף אותו, יחזור לאיתנו וייתן את הפקודה לתקוף.


* ביטוי שלמיטב זיכרוני, גולדה מאיר השתמשה בו בהתייחסות לעם בישראל. מכאן המירכאות.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. יעקב הגיב:

    הנסיגה מלבנון לאו דווקא מחזקת את הטענה שנסיגה מבטיחה בטחון או שקט.
    הנסיגה מעזה מחזקת את המסקנות מהנסיגה בלבנון.
    אפילו הנסיגה מסיני, בסופו של דבר, לא הביאה שקט לאורך זמן.
    זה מאד מצער, אבל זאת המציאות. אין דינאמיקה של פיוס ככל שמתבצעות נסיגות.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      זה אולי נכון, אך לטענת מחבר המאמר ממילא תתבצע נסיגה לאחר שישראל תחטוף הרוגים
      ופצועים אז עדיף לסגת לפני שזה קורה.

  2. ק.א. הגיב:

    או שישנה אחדות של טירור מדיני מול המוסלמים – כפי שדורשים דחפים אימפריאליסטיים מן "העם המתחדש" – או שאם היה שקט כלפי החוץ אז היה צריך לצאת למלחמה פנימית על דמותו. המדינה לא קיימת כדי לטפל בתכנים הפנימיים – כשם שגם אל-קעידה לא נוצרה ומקויימת מתוך דאגה לרעיונות איסלמיים. שני התוצרים הללו מתוחזקים מוושוניגנטון וירושלים, כבר עשרות שנים, ככלים למטרות צבאיות כוחניות וזריעת חורבן מתי והיכן שנדרש לאימפריה. והפוליטיקה בישראל תמיד מתעלמת משאלות מאקרו מערכתיות. הפרופ' ליבוביץ הביט בשעתו על המנגנון ושאל, בדאגה רבה, כמה שאלות מכוונות: האם זהו המשכו של העם היהודי? האם ישנם בכלל בנמצא ערכים משותפים לחברי העם הזה, יהיה טיבו אשר יהיה? או שהמסגרת השלטונית היא הערך הריאלי המשותף היחידי שקיים? ועוד.. בשאלות הללו אין הרבה עיסוק קולקטיבי אלא רק שתיקות ארוכות (ולא שתיקות של תהייה אלא שתיקות של התעלמות) או כמה מערכונים קצרים. בנסיון לחשבון נפש עתידי עוד נשאל לפתע, לאחר חיפוש, האם ישנה עוד נפש בכדי להתחשבן עימה. וגם בבוידעם לא נמצא.

  3. נורית הגיב:

    מתגובת הממשלה להחלטת אובמה לבחור במהלך דיפלומטי שנגוע ב"וירוס השלום", נותר רק להסיק כי גם היום, 40 שנים לאחר המלחמה המיותרת של 1973, ישראל לא למדה דבר וחצי דבר !!!

  4. עלי הגיב:

    אתה שוכח את הרצח של סאדאת על ידי מתנגדי השלום במצרים.
    בכל התקופה שבה כביכול היה שלום עם מצרים (משנת 1977) מצרים ניהלה מלחמה קרה כנגד ישראל
    מצרים לא פעלה כנגד התארגנויות של טרור בסיני ולא חסמה הברחות נשק לחמס.
    מצרים לא חסמה את הפלישה של עשרות אלפי סודנים לתוך ישראל.
    מצרים פעלה לביטול הסכם אספקת הגז לישראל על ידי פיצוץ צינור הגז.
    מצרים בודדה את השגריר הישראלי והתיחסה אליו כאל מצורע ומצרים לא קיימה שום סעיף בהסכם השלום אשר מדבר על נורמליזציה.
    הצבא המצרי פעל והתכונן למלחמה כנגד האוייב הציוני.
    בסקרים שנערכו במצרים 86% מהאוכלוסיה תמך בניתוק היחסים עם ישראל ובהכרזת מלחמה.
    עליית האחים המוסלמים והקשר שנוצר בינם לבין החמס וטורקיה של ארדואן בישר על סוף
    השלום עם מצרים ורק ההפיכה הצבאית האחרונה מנעה מצב מאוד קשה בחזית המצרית.
    העובדות מראות שהשלום עם מצרים היה שלום על כרעי תרנגולת
    מה שמנע מלחמה עם מצרים היתה היכולת הלא קונבמציונלית של ישראל
    המלחמה הקרה עם מצרים מראה שהשלום עם הערבים הוא רק הפסקת אש ממושכת ומי שמספר על שלום בנוסח אירופאי הוא שקרן ומאחז עיניים

  5. תקיפת עיראק סוריה לוב סומליה סודאן לבנון - ולבסוף איראן הגיב:

    זו התוכנית הגדולה שפרסו הניאו-שמרנים ו"הפרויקט האמריקאי למאה השנים הבאות" (חבריו של נתניהו) לפני ג'ורג' בוש הבן >>תקיפת שבע מדינות מוסלמיות תוך חמש-עד-עשר שנים<< נשמע מוגזם? – מי שגילה זאת לציבור היה לא אחר מאשר גנרל (****) ווסלי קלארק Wesley Clark שהיה מפקד צבא נאטו עד 2000 (אגב סבו היה יהודי, ממשפחת כוהנים). זה הוא אמר בראיון שנערך ב-2007 עם Democracy.Org :"הגעתי לפנטגון והלכתי לפגוש חברים. פגשתי בחבר (גנרל ***) מהזמן שתקפנו באפגניסטן. הוא משך אותי הצידה ולחש: ‎‫"‬הולכים לתקוף את עיראק‫"‬. שאלתי: "מה, אין להם מה לעשות?" והוא: "שמע, זה הרבה יותר חמור". בחדרו הוא שלף מהמגירה נייר עבודה ואמר: "קיבלתי את זה מלמעלה, מהמזכיר של רמספלד. כאן נאמר שאנחנו הולכים לתקוף 7 מדינות ב-5 שנים, ושנתחיל בעיראק, נתקוף את סוריה לוב סומליה סודאן לבנון – ונגמור באיראן".
    התוכנית היתה "לנקות את האיזור מהקליינטים של ברה"מ, ע"י החלפת הממשלות שם". אבל לגנרל קלארק זה נראה כאילו זו הדרך לערער את המצב במזרח התיכון. והשאלה היא האם ג'ון קרי ממשיך לנסות לבצע את תוכנית בוש?
    צפו בקישור youtube.com/watch?v=9LTdx1nPu3k

  6. רמי הגיב:

    מאמר מדהים. עשרות שנים וישראל לא למדה דבר. ב"ישראל" כוונתי לכל הממשלות (להוציא ממשלות אשכול ורבין בחלק מהזמן) ולרובו הגדול של העם. במחשבה שניה, זה לא שלא למדנו כלום, אלא שהתאווה לנכס לעצמנו את הנדל"ן הערבי (פלסטיני וסורי, לאחר שהמצרי והלבנוני נקרעו מאתנו בכוח) חזקה יותר מהתובנה הפשוטה והברורה לכל כי יש לחסל את הכיבוש לפני שיחסל הוא אותנו ואותם. אם המשך הכיבוש יחייב הקרבת חיי צעירים, נו, לי זה לא יקרה. זה הבן של השכן. אכן עצוב. נעמוד דום בצפירה וגם נזיל דמעה, אבל בתוך תוכנו זה לא ממש אכפת. על גבעה בגדה או על נחל ברמה – לעולם לא נוותר. זה חזק מאתנו וגם קל לצביעה במילים גבוהות. אין כאן לא אידיאולוגיה ולא בטחון ולא קדחת, אלא בולמייה חולנית וחוטאת (חוטאת דווקא ל"ערכי היהדות" המצווים "לא תגנוב!") וכנראה בלתי ניתנת לריפוי בדרכים קונבנציונליות.

    • דוד N הגיב:

      רמי, זו אכן התמונה המלאה.
      אולם מהו האלמנט הנפשי מאחורי העיוורון המוסרי והאתוס האדוני/קורבני שמעוות את שדה הראייה של "הישראליות" הקולקטיבית, שכמובן התבטא גם במפולת של 73?
      בספרו של ישראל שחק "הסטוריה יהודית, דת יהודית" (תרגום לעברית עפרה ישועה ליית, 2012) מצאתי הסבר מעמיק לשורשי ההתמכרות לאתוסים המעוותים, לזלזול המושרש ב"גויים" וההיתר התלמודי לגנוב מהם ללא חשש עבירה – כבר בשלהי בית שני, דרך תובנות תלמודיות מסויימות ואף במה שהגיע ישירות מהגות הרמב"ם עצמו (לדוגמה "תורת המלך").
      שחק קושר ישירות את שאירע פה מאז 67 לתפיסות התלמודיות שהוטמעו במשך 2000 השנים הקודמות בנפש הקולקטיבית הישראלית-יהודית: כולל משיחיות הנדל"ן, הזלזול התהומי בערבים ועמי העולם בכלל, והלגיטימציה של האלימות הפולקיסטית של כת ה"תג מחיר".

      • רמי הגיב:

        שלום דוד, ישראל שחר זכרונו לברכה (ספר אחר שלו שמור בספרייתי והלוואי שיכלתי לקרוא אתסר שלך) צדק ולא צדק. הרי הומניסטים גדולים וכנים צמחו על ברכי הטקסטים היהודים (תלמוד ורמב"ם וכו') והנחילו לנו רק אהבת האדם. למשל יח"ב. אני לא חושב שהבנדיטים העסוקים יומם וליל בגנבת אדמות הפלחים, כביכול למען המטרה הקדושה של "אמיסראל", יונקים את רשעותם ושפלותם המוסרית מהטקסטים היהודיים, אלא מחמדנות גרידא, הפועלת תחת מטריה שלטונית צינית. לדעתי כל הטרנד הממושך של א"י שלמה אינו אלא חמדנות. האידואולוגיה היא לא יותר מכחל וסרק להצדיקה. זה נכון לא רק למתנחלים מהשורה אלא גם לרבניהם וזקניהם שבדרך כלל הצליחו לשקר את עצמם לדעת עד תום והם באמת מאמינים שלמען "א"י השלמה כל מעשה נבלה הוא מותר ומבורך.

  7. קול הגיון הגיב:

    בוא נראה – המצרים הכריזו מלחמה על ישראל (67), הובסו, ביקשו לקבל את כל מה שהם הפסידו בתמורה לשלום וישראל סירבה?! ממש מדינה חסרת הגיון.

    רק בישראל המנצח צריך להתחשב בכבודו האבוד של התוקפן המפסיד ולשכנע אותו לחתום על הסכם שלום.

    הצער העמוק שחשו אנשים הגיוניים בעולם על ביטול התקיפה לא היה על מלחמה שנמנעה אלא על המסר אותו קיבלו כוחות רעים, ציניים ואכזריים. בשונה מאנשי השמאל, כוחות אלה מפיקים לקחים. מי יודע כמה חיי אנשים היו נחסכים אילו היטלר היה מקבל תגובה כואבת וחזקה בתחילת דרכו?

  8. ‎‫עכשיו ישוו אותנו לדרום סודאן ולסומליה‬ הגיב:

    עברו 40 שנה, ונתניהו הפסיד מלחמה‫ — עכשיו בהתעקשותו על הגנת הכיבוש בנשק אב"כ‬ — ביבי גורם שהעולם ישווה אותנו לדרום סודאן ולסומליה.
    ‎הסנונית הראשונה היה דווקא העיתון השמרני של ארה‫"‬ב ‫‬WSJ, וברוסיה הערוץ RT, ושניהם מקדישים מאמרים לנתבעת הבאה להתפרק מנשק אב‫"‬כ – ישראל‫.‬
    ‎בוול סטריט ג‫'‬ורנל כותב ג‫'‬יי סולומון‫:‬ כשארה‫"‬ב ורוסיה דוחפות במשותף את סוריה להתפרק מהנשק הכימי שלה‫,‬ זה אומר שתורם של ישראל ומצרים מתקרב‫.‬
    ‎ג‫'‬ניפר פסאקי‫,‬ הדוברת של ג‫'‬ון קרי‫,‬ ניסתה להמעיט בחשיבות הבקורת: ‫"‬לא נקבל את נסיונות הסורים להשוות את עצמם לישראל‫"‬. ענה לה המומחה הנרי סוקולסקי‫,‬ שפעם עבד במשרד ההגנה‫ של ארה"ב: "אם סוריה מוותרת על הנשק הכימי שברשותה, זה יטיל על ישראל חובה לוותר על נשק האב"כ שלה". נשיא רוסיה‫,‬ ולדימיר פוטין‫,‬ אמר ביום ג' ש‫"‬הסורים התייחסו למאגר הנשק הכימי שלהם כלמענה לנשק הגרעיני של ישראל‫".‬ כך ‫נעלמה "‬העמימות‫"‬ ואובמה יהיה מחוייב למצוא פתרון לדרישה הרוסית‫.‬ שר החוץ הרוסי‫,‬ סרגיי לברוב הגדיר את מטרת רוסיה ‫"‬להפוך את המז"הת לאזור חופשי מנשק אב"כ". ואתם? מה תרצו?

  9. צדוק התקוה הגיב:

    גדעון אתה צודק כל מלחמה היא מיותרת אבל אם אחרי מלחמת ששת הימים כאשר ישראל רצתה להחזיר את כל השטחים ובויעדת חארטום בסודן החליטו לא לשלום לא להכרה בישראל אלה מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח אז לא היתה מלחמת יום כיפור הכי קל להאשים את ישראל תמיד חומר למחשבה

  10. זיווה הגיב:

    אני משתתפת באבלו ובכאבו שלבנימין נתניהו,ראש ממשלת ישראל, שהיוזמה הדיפלומטית הרגה לו את המלחמה, שהוא כל כך רצה אותה.

  11. נדב הגיב:

    המצב המתואר במלחמת יום כיפור הוא לא המצב דהיום. גם אז היו פנטזיות משיכיות לגבי השטחים הארורים-כבושים. אך הטון היה של גנרלי הצבא, שאז לא היה צבא דתי, שטענו, ובעיקר מתוך הנרטיב היהודי-המושמד, שהסכנה הקיומית מרחפת מעבר לכל פינה, ולכן כל פעולת התקפה או הגנה חיונית על מנת לשמור על קיום עם ישראל. גם חלקים גדולים בשמאל הפנימו את הפחד הקיומי שהיה טבוע ביהדות שלאחר מלחמת העולם השניה. חלקם האמינו ברעיונות הומנסטיים, אך הקיום הישראלי והתוקפנות המדומיינת הדרושה כדי לשמור עליו דחו כל ספק בדבר שימוש בנשק וצבא.

    היום לעומת זאת מי שמגדיר את עצמו שמאל, ובן הדור שלי, מתבדח כשהוא שומע את ביבי נתניהו מדבר על סכנה קיומית. איור הפצצה שלו לדוגמא בקונגרס באו"ם לא בכדי יצר כל כך הרבה קליפים של סטירות- הטענה ש"באים עלינו להשמידנו" מעוררת גיחוך אצל ישראלים רבים, אשר מבינים שמה שהיה אז הוא לא מה שקיים היום (הכוונה ב"אז" היא בתקופת הגלות לפני קום המדינה, אך גם למתח היהודי-ערבי ששרר באיזור לקראת קום המדינה וגם מעט אחריו).

  12. רפי אשכנזי הגיב:

    גדעון ספירו כתמיד מעורר למחשבה.
    אף שאני רחוק מאד מהשקפותיו של גדעון, תמיד אקרא אותו בסקרנות ויותר מכך, אלחם כנגד אלו הדורשים לחסום את פיו! היושרה של גדעון איננה דורשת הוכחה. השאלה אותה אעמיד בפניו מול דבריו אודות מלחמת יום כיפור ב 1973, היכן היה 20 שנה מאוחר יותר ב 1993, עת נפלה ישראל כמעט כולה להונאת "שלום אוסלו"? כל קונצפט שלום אוסלו היה מופרך מיומו הראשון בכך שהפלשתינאים לא ויתרו ולא נדרשו לוותר{ע"י אנשינו} על זכות השיבה לגבולות ישראל 'הקטנה'. גם היום, המו"מ תקוע בגלל אותה נקודה כושלת שמתחילת המו"מ. אי ויתור על זכות השיבה מצד הפלשתינאים מראה לכל מי שיושרה מינימלית בקרבו, כי אין הערבים משלימים עם קיום מדינה יהודית כאן באזור. לאור יושרו המוכח של ה"ה ספירו, הייתי מצפה שיישא קולו כנגד מחדל ההונאה העצמית הזה המתגלגל כאן בינינו כבר יותר מ 20 שנה. ה "תהליך" המונח בפנינו כבר 20 שנה ויותר, כמות החללים והנרצחים בנפש שהביא לבתינו עוד מעט יגיע לזאת של אותה מלחמה ארורה עליה כותב גדעון.

הגיבו לשום בצל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים