הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בספטמבר, 2013 5 תגובות

במאמרו "הבלוף של השמאל הציוני" תוקף גדעון עשת מאמר שכתב פרופ' חיים גנז, בנושא הצדקת הציונות. מכך מסיק עשת מסקנות מרחיקות לכת, לגבי חוסר הצדק (לדעתו) שקיים בציונות, בקיומה של מדינת ישראל, ובעמדתו המדינית של השמאל הציוני. כבר בהצגת הנושא ניכרת בעיה בסיסית בעמדתו: כל אדם – גדעון עשת, חיים גנז, כותב שורות אלה וכל אחד אחר – מייצג, בסופו של דבר, רק את דעותיו שלו. אמנם מטבע הדברים קיימות נקודות הסכמה בין אנשים, בייחוד כאלה המגדירים את עצמם כמשתייכים לאותו מחנה פוליטי; אבל אין שני אנשים שדעותיהם זהות לחלוטין. מכאן שגם הנסיון שעושה עשת להעמיס על גבו של גנז את כל עמדות השמאל הציוני, נראה חסר הגיון.

herzl1

לגופו של עניין, קיימת הצדקה עיקרית אחת לקיומה של מדינה מודרנית: מדינה כזו היא מדינת לאום, כלומר מדינה שרוב היושבים בשטח מסויים תומכים בקיומה, לשם הגשמת שאיפותיהם הלאומיות (מובן שבכל מדינה קיימים גם מיעוטים). יצויין כי המאפיין המקובל ביותר לקיום לאום או קבוצה אתנית הוא השפה. אשר להגדרת המדינה, ההגדרה "יהודית ודמוקרטית"  היא בעייתית, ולו לאור העובדה שקיימת סתירה בין שתי מלים אלה. אבל ניתן לאזן ביניהן, וחשוב מכך: אולי עדיף לנהוג כפי שנוהגות מדינות רבות ולא להגדיר את המדינה בחוק, במלים אחרות – לעורר פחות מחלוקות בעניין זה. אפשרות אחרת היא הגדרת המדינה כעברית או ישראלית.

וכאן אני מגיע לשאלה, מהם גבולותיה הרצויים של מדינת ישראל; מדובר בעיקר בגבולות בין מדינת ישראל ומדינה פלסטינית עתידית, אם וכאשר תקום. כנגזר מעיקרון ההגדרה העצמית, כל מדינה אמורה להיות בגבולות שבמסגרתם חלק גדול ככל האפשר מהקבוצה האתנית העיקרית יהיה בגבולותיה, שהרי אלה האנשים שרוצים להשתייך אליה. אבל אין זו כל התמונה: ראשית, הגבולות צריכים להיות רצופים פחות-או-יותר, ולא אוסף של מובלעות. שנית, לא משנה היכן נשרטט את גבולות המדינות, תמיד יהיו כאלה שיימצאו בצד ה"לא נכון" של הגבול, במלים אחרות – יישארו מיעוטים בתוך כל מדינה. שלישית, בישראל המיעוטים (ערביי ישראל)  מעוניינים ברובם להשאר מיעוט בתוכה ולא להצטרף למדינה פלסטינית. רביעית, צריך להתחשב גם בשיקולים ריאליים. בעניין הנימוק האחרון, קיימים שיקולים לשני הכוונים: מצד אחד, נראה שלא סביר לצפות מן הפלסטינים שיסכימו לשליטה ישראלית על בקעת הירדן, למרות שרוב התושבים שם הם ישראלים המעוניינים שהשטח יהיה חלק מישראל. מצד שני, יש דרישות שלא סביר מן הצד הישראלי שיסכים להן, כמו שיבה בפועל של פליטי 48 על צאצאיהם.

עשת טוען, שההצדקה היחידה שיכולה להיות לקווי 67' היא הכרת הקהילה הבינלאומית. אמנם, הכרה בינלאומית היא אחד הסימנים לקיום מדינה ריבונית, אבל לא היחיד; מעבר לכך, סביר להניח שהקהילה הבינלאומית תכיר בכל הסכם שישראל והפלסטינים יגיעו אליו. מבחינה הסטורית, גם אין זה מדוייק שישראל קמה מכוח החלטת האו"ם; ההחלטה היתה תירוץ לבריטים להסתלק מהארץ ולהשאיר את היהודים והערבים להרוג אלה באלה. ההחלטה גם מעולם לא קוימה, במובן זה שהצד הערבי דחה אותה לחלוטין, והצד היהודי קיבל אותה כצעד טקטי בלבד. ובכלל, נראה שכל תכנית החלוקה היא כמו בבדיחה לפיה "גמל הוא סוס שתוכנן על-ידי ועדה": לפי אותה תכנית, היו אמורות לקום בשטח המנדט שתי מדינות (יהודית וערבית), כל אחת מהן מפוצלת לשלושה (!) אזורים הגובלים ביניהם, עם שטח בינ"ל בירושלים. מה הפלא שכל זה נכשל.

לעניין מה שקרה בעבר: ב-48 היתה מלחמה בין היהודים והערבים בארץ. לצד הערבים הצטרפו חלק ממדינות ערב, אבל הם הובסו, והצד היהודי כבש את רוב השטח והקים בו את מדינתו. במהלך המלחמה גורשו רוב הערבים משטח המדינה היהודית שקמה, או שברחו ולא הרשו להם לחזור. בשנת 67 כבשה מדינת ישראל את יתר השטח, על יושביו הערבים; מאז עברו כ-45 שנה נוספות, וכעת השאלה היא לאן רצוי להמשיך. יתכן שגם גדעון עשת מסכים לכך שרצוי להקים שתי מדינות על בסיס קווי 67, ולשלם פיצוי לפליטים או לצאצאיהם. אלא שהצעתו היא נסיגה חד-צדדית לקווי 67, בהתעלם מן התוצאות הצפויות; נסיגה חד-צדדית כבר היתה, וקראו לה תכנית ההתנתקות. אולי נסיגה כזו עדיפה על המשך הכיבוש, אבל יהיו לה תוצאות שליליות מאוד: פינוי ופיצוי ל- 300 אלף מתנחלים (במקום 100 אלף לפי קווי הסכם ז'נווה) על כל המשמעות הכלכלית של צעד כזה, גידול בארגוני טרור בתמיכת מאות אלפי פליטים שלא שוקמו, ויצירה של מדינה פלסטינית לא יציבה במקרה הטוב ואנרכיה במקרה הרע.

אשר לישראל של לפני 67, היו בה הרבה בעיות, אבל נראה שפחות מאשר בישראל של היום. קצת בדומה לכך, המשטרים הלא-דמוקרטיים שקמו באסיה ואפריקה בשנות ה-60 הם הרע במיעוטו לעומת הקולוניאליזם, ונראה שגם ישראל שלפני 67 היא הרע במיעוטו לעומת מה שהיה אחר כך. ואגב, בניגוד לדבריו של עשת, אין זה נכון שהמדינה העבירה לקרן הקיימת אדמות, אלא מכרה אותן במחיר גבוה למדי. אבל זו כבר באמת נקודה שולית.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. שלוש ארבע - הינה זה בא הגיב:

    הפלסטינים שהם אזרחי ישראל רוצים להשאר, ולא להיזרק, כאחיהם שהפכו פליטים. הם גם דורשים את החזרת אחיהם שנזרקו על לא עוול בכפם, ובניגוד לחוקי העולם לא הותר להם לשוב (על-פי הדבר המכונה "חוק השבות" 1951).
    2. ישראל טרם הפסיקה לנסות להתפשט על שטחים שלא היו בבעלותה. נזכיר את הגולן הסורי, ואת הנסיון להתפשט "עד הליטני" ולגזול את מימיו, שנתמך בידי הקוראים לביירות "בארותיים".
    3. למתנחלים שיסכימו לחזור לישראל, וגם לאלה שיתעקשו להישאר, אין חובה לשלם על שפלשו לפלסטין. את הכסף צריך להעמיד לרשות שיקום פלסטין והפליטים.
    4. אין "לאום יהודי". יש דת יהודית וגם היא שנויה במחלוקות בין אורתודוקסים, 'חבקוקים', נטורי קרתא, רפורמים ועוד. ואמנם 70% 'חושבים' שיש אלוהים וש"אנחנו בני-בריתו" היחידים — אבל זה תירוץ טוב רק לקיום מדינה יודו-נאצית.

  2. ק.א. הגיב:

    מרוב התקשקשות בנרטיב הציוני והירידה לפרטים נשכחת (או מושכחת) התמונה הכללית.
    הציונות המעשית אינה ממלאת, ומעולם לא מילאה, את המטרה שלשמה נוצרה – ולא משנה מהי המטרה שלכל אחד (שאינו פושע) יש בראש עבורה. אין דיון ציוני שאינו לגיטימי כל עוד הוא ברמת הדיון. מחשבה על טירור אינה טירור. אבל הטירוריזם הכלכלי והצבאי אינם רעיון אקדמי אלא *שיטות עבודה* שנעשות בפועל – באישור ולשם האימפריה.

    ה *הוצאה לפועל* של הציונות התיישרה (ומתיישרת) לפי קווים תועלתיים של האחראים (תאבי הכוח והדומינציה) לפרוייקט. לפשיעה האימפריאליסטית מוצמד (תמיד וכמובן) מסך עשן "אידיאולוגי", רצוי היסטורי-משפטי-דתי – סבוך (לכאורה) ואנו מסתובבים (או מסובבים) בו כמו עכברים על גלגל כושר שעליו שלט: ההתעמלות משחררת.

    ה"דמוקרטיה" המערבית מתקשה למצא דרך להפריד את האידיאלוגיה המזוייפת מן הפשע. הפרדה כזו אינה חייבת להיות אקט פוליטי (שמאלי) אלא מהווה, קודם כל, קומון סנס. החוקר, הצנוע, קולומבו לא היה אידיאולוג גדול. הוא נסע בטרנטה דה-לוקס והיה לו בסה"כ אף טוב לתחמנים-רוצחים.

  3. דניאל קלטי הגיב:

    אתה מתעלם לחלוטין מן הרדיפות והאפליה הגזענית, שהן מנת-חלקם, של כלל הפלשתינים אזרחי ישראל, מאז 1949 ועד עצם היום הזה.

    אתה מתעלם לחלוטין מכך, שבעוד שלפליטי 1947-48, זכות מלאה לשוב לאדמות, עליהן התגוררו ואותן עיבדו, הישראלים, היושבים כיום בבקעת-הירדן (ובכל יתר גושי-ההתנחבלויות הסרטניים כולם, ללא יוצא-מן-הכלל), מבצעים פשע-מלחמה וגזילת-אדמות, בעצם ישיבתם שם ושכלל אין חיה כזאת, "התנחלות יהודית חוקית ביהודה ושומרון", מחוץ לשקרי "ישראל היום".

    הפתרון הטוב ביותר, הוא אכן חזרה מלאה, לגבולות 1967, עם אֶפֶס התנחבלויות ומתנחבלים מכאן (אלא-אם-כן, כמובן, יחפצו אלה, להיות ל"קהילת יהודי פלשתין" = בעלי אזרחות פלשתינית ולֹא ישראלית וכחלק אינטגרלי, מן המדינה הפלשתינית… ומה הסיכוי, בהכירנו את המתנחבלים, שדבר כזה, יהיה מוסכם עליהם?) ואֶפֶס פליטים פלשתיניים שבים מכאן (יפוצו בשווה-כסף), לרבות (כמובן) חלוקת ירושלים.

    או זה – או מדינה אחת, חילונית וסוציאליסטית ושוויונית לכל.

    כל דבר אחר, אינו אלא ברברת פנים-ציונית, ריקה מכל תוכן וחסרת-כל-ערך.

  4. ק.א. הגיב:

    לא ביקרתי לאחרונה בנמל התעופה אבל זכור לי שהטרמינל הישן היה מעין מוזיאון ציוני. פלקטים ענקיים של חומה ומגדל, שואה, וגם תמונה גדולה של הרצל – ממש כמו זו שכאן בעמוד – הכל קישט את הקירות למען ידעו הבאים לאן הגיעו והכי חשוב למה. למיטב זכרוני הדל זה הרבה פחות בולט בטרמינל החדש – המתכננים נקטו בגישה חדשה, לאמור ישראל כבר לא נזקקת לצידוקים היבשים הללו (זה כבר לא ממש משכנע, זה מהעבר הרחוק מדי וקשה כבר למישוש). כיום הצידוק החדש הוא הקידמה הטכנולוגית. או כפי שביבי אמר בפגישה לאובמה – "אתם זה אנחנו, ואנחנו זה אתם" (והוא צדק, זו אותה האימפריה). ואילו האנטי-תיזה לקידמה והנאורות הזו – זהו כמובן, איך לא, האיסלם.

    באותה השעה, מן הצד השני שמעבר לים, אובמה'לה, החמוד, מופקד על גוואנטאנמו, עירק, אפגניסטאן, לוב, ועוד ועוד – בכדי לייצר את הסחף האיסלמיסטי שצומח ממבצעי "ההומאניטריות" שממטירים עליהם מזל"טים בטכנולוגיה משותפת. התוצאה: המסר המשודרג של נמל התעופה בציון עובד והכל דופק כמו שצריך (שאר הפודלים מבריטניה וצרפת גם בעסק).

    ככה משתה בנו האימפריה ואנו מחטטים בזקנו של הרצל הנשען על המעקה שם בבאזל.

  5. אלכס מסיס הגיב:

    התאכסנתי 24 שעות בחדר שבמרפסתו במלון שלושת המלכים בבאזל ניצב הרצל – גם אני החזקתי
    במעקה וצפיתי בגשר שעל הנהר למטה – כל אלה לא עשו אותי לציוני
    הציונות כמשאלה אישית של בני הדת היהודית – הסתיימה עם הקמתה של מדינת ישראל וכל עיסוק
    ווכחני בה – מסיט את תשומת הלב מהנושאים שבגינם כל מה שהיה ציוני יתמוטט ויעלם: הכיבוש
    ותאוות המלחמות הדם וההרס של הממשלות הישראליות, כולן ללא יוצא מהכלל – עם מרץ ובלעדיה

הגיבו לאלכס מסיס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים