הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בספטמבר, 2013 2 תגובות

במוצאי שמחת תורה, בדיוק לפני שטלפן, כדרכו ביום הזה, לחברו יאיר, אחזה ביואב צינה קרה, שהתנחלה עמוק בעצמותיו והזכירה לו שהקיץ מתקרב לסופו. החזאי הודיע אמנם על שרב כבד, אבל יואב לא השתכנע. החג השני של סוכות בִּישׂר תמיד על מצוקה בעתיד הקרוב מאוד, והסתיו הוא רק חלק קטן ממנה. תחושת הקור היא סובייקטיבית, שינן לעצמו שוב ושוב, ואין לה שום קשר לטמפרטורה באותו יום.

כהרגלו חיפש סיבות רציונאליות לא רק לאמונותיו אלא גם לתחושותיו. "אתה חושב יותר מדי", אמר לו חבר ותיק מבית הספר, שאותו פגש במקרה ברחוב, בעיצומו של חול המועד סוכות. התשובה הארסית נשארה על קצה לשונו של יואב. למה אני חייב לומר לו שהוא לא מסוגל לחשוב בכלל, אמר לעצמו. האיש התכוון לטוב, אבל מי שהיה נואל בגיל 16 נשאר כזה גם אחרי גיל 70, אלא אם כן המצב הורע בהרבה. המחשבות האלה התרוצצו בראשו וחלפו בתוך שניות. הוא אפילו הצליח לחייך ואיחל לחברו חג שמח. החבר נראה מרוצה; מוזר כמה קל לשמח את לבם של אנשים שחושבים שאני אנטיפת, ומגלים לפתע את הצד היותר מנומס שלי, חשב יואב. הם עוד שוחחו במשך זמן קצר, ויואב נהנה מהתחושה החביבה עליו שהוא נמצא כאן במרכז העיר וגם במקום אחר לגמרי, בעת ובעונה אחת. אחרי שפנה לדרכו נוכח לדעת שהתעייף מאוד וישב על ספסל מוצל. בעוד שעות אחרות יתקיים כאן מצעד כלשהו, ועובדי העירייה היו עסוקים בסידורים אחרונים. רחוב המלך ג'ורג' מתכער בחול המועד סוכות, וגם בפסח, חשב יואב. בימים רגילים הוא עוד לובש צורה מטעה, והבתים המנדטוריים תמיד הרגיעו אותו. עד שהמצעד הפגאני הזה יתחיל, יואב כבר יהיה ספוּן בביתו. המחשבה הזו ניחמה אותו מאוד. אנשים כמוהו המציאו שורה ארוכה של אסטרטגיות שמאפשרות להם הישרדות בתוך עולם עוין ומנוכר. יואב אהב את חגי תשרי, בעיקר את יום הכיפורים השקט ואת קרעי העננים שמנקדים את השמים הכחולים כבר בראש השנה. למצער הוא עבר את גיל הצבא וגם מהמילואים כבר נפרד מזמן, בלי הרבה נוסטאלגיה. תמיד אמרו לו שהוא רואה רק את חצי הכוס הריקה, אבל עכשיו הרגיש שיש לו קווי הגנה מבוצרים מפני העצבות המשתקת, שתקפה אותו בעבר כאשר הגיעה המעטפה מהצבא. תמיד האמין שהיא הייתה חומה אבל חבריו טענו שצבעה היה דווקא ירוק. לא שזה משנה הרבה, חשב, העיקר שהיא כבר לא מגיעה, לא מעכירה את ימיי ואת לילותיי. יאיר, שאותו הכיר בצבא, טען שישראל היא ארץ אוכלת יושביה, שכן רק בה ממתינים גברים בכיליון עיניים לגיל 40. רק הקשישות פוטרת אותנו מהצווים, אמר, אולי כדי לשמוע את התשובה הנצחית של יואב, שהוא השתחרר סופית רק בגיל 51.

EinHaShofet1973למצולמים אין קשר לכתבה (מקור)

יואב לא ראה את יאיר לעתים קרובות, אבל הם עדיין דיברו בטלפון לפעמים. הוא היה פליט מארגנטינה, שברח בעזרת הסוכנות היהודית בזמן שלטון האימים של הגנרל המרצח, חורחה רפאל וידֶלה, והגיע לישראל דרך אורוגוואי על אף שלא היה ציוני. הוא לא העז לשוב לארגנטינה גם אחרי שהדמוקרטיה חזרה למולדתו, "מי יודע לכמה זמן". אחרי עשרות שנים בארץ דבק בו שמץ של פטריוטיזם ישראלי, אולי בשל ליאת, בת הקיבוץ המאוחד שנשא לאישה. אבל יאיר נשאר ספקן. זו הייתה מידה של אופי ולא רק אידיאולוגיה. לכן אולי חברותו עם יואב שרדה איכשהו. עוד לפני שיאיר התגרש מליאת הוא חלה מאוד, וסבל מהמון מחושים אמיתיים ומדומים. הפרידה ממנה גרמה לו צער, גם כיוון שהיא הייתה החוליה החשובה ביותר שחיברה אותו עם הישראליוּת. היחסים שלו עם יואב היו יותר אינטלקטואליים, אבל מפעם לפעם יאיר הדליף כמה פרטים על קורותיו, סיפר על המכות שקיבל משוטרים אנטישמיים בארגנטינה, ואמר שהוא "שונא את ארגנטינה ואת ישראל במידה שווה". הגעגועים לבואנוס איירס שבה נולד התעמעמו יותר משנה לשנה. הוריו כבר נפטרו, הוא היה בן יחיד אבל הם סירבו להצטרף אליו ולא ביקרו בארץ מעולם. "אני ערירי מעצם מהותי", אמר ליואב. יאיר התגאה בשליטתו היפה בשפה העברית שאותה רכש בבית הספר העברי בארגנטינה, ואת המלה "ערירי" הגה בהבלטה רבה, כדי שיואב יקלוט לא רק את מובנה אלא גם את עצם העובדה שיאיר ידע אותה. יאיר סבר שהוא היה תלוש מכל זהות מוגדרת: הוא עזב את ארגנטינה בגיל 18 אבל המבטא הזר שלו בעברית היה חזק במיוחד. יואב חשב שליאת קצת התביישה ביאיר. הוא היה רזה מאוד, שערו היה דליל כבר בגיל צעיר, והמשקפיים והמבטא רק הוסיפו לתפאורה המושלמת של יהודי "גלותי", שחברי השכבה שלה בקיבוץ למדו לתעב. "אחרי מותי תישאר רק מודעת אבל קטנה, ואולי גם זה לא", אמר ליואב בשיחה המסורתית שלהם במוצאי שמחת תורה. ההערה הזו הביכה את יואב, שהעדיף לשוחח עם יאיר על הגנרל וִידֶלה או על סלבדור איינדה מצ'ילה, והעצימה את תחושת השינוי, שסוף הקיץ כפה עליו. הוא רצה מאוד לנחם את חברו, אולי אפילו להסביר לו שהוא עצמו יישאר תמיד ידיד, ולא יאפשר ליאיר להיעלם מן העולם בלי מצבה כלשהי שתספר על קיומו, על חייו ועל בדידותו התהומית. לפני שלושים שנה ראה יאיר בהרפתקה הגדולה של בריחתו מצבא ארגנטינה את גולת הכותרת של חייו, ומדי שנה הוסיף לסיפור פרטים רומנטיים חדשים, שהאצילו לו נופך נשגב, אבל גם מגוחך במקצת. כאשר ביקר יואב את ליאת ואת יאיר בקיבוץ, שנה לפני הקרע הסופי ביניהם, היא הקשיבה לסיפור הבריחה של יאיר בחוסר סבלנות, אפילו פיהקה בכוונת מכוון, וכבר אז הבין יואב, שהסוף קרוב מאוד.

במוצאי שמחת תורה האחרון טלפן יואב ליאיר, שחי כבר לבדו ברעננה. איש לא ענה ויואב חשב שזה לא מבשר טובות. הוא הפתיע אפילו את עצמו כשהתקשר, אחרי שלושים שנות שתיקה, לחבר משותף מהגדוד שגר אף הוא ברעננה וזה סיפר לו ש"יאיר נסע לחוץ לארץ". בשנה שחלפה מאז סוכות שעבר הוא השתנה מאוד, סיפר האיש, ואף חזר לשמו הישן מארגנטינה, אלברטו. החבר המשותף היה קצת נבוך מן העובדה, שיאיר זנח את שמו הפרטי העברי, אבל דווקא את שם המשפחה שלו, לוינברג, המיר בשם עברי שאותו לא הצליח האיש לזכור בשום פנים ואופן. ליאת לא ידעה דבר על כך; הם ניתקו את הקשרים לחלוטין ובהיעדר ילדים משותפים לא היה שום דבר שיחבר ביניהם. "לא ידעתי בכלל שקראו לו בעבר אלברטו", טענה וקצת צִחקקה, בטון שלא נעם ליואב. הוא הבין שיאיר נעלם, כנראה לעולמים, והמחשבה על כך העציבה אותו מאוד כאשר נעץ מבט בשמים הכהים של הערב, וחיכה למלנכוליות המתוקה-מרירה של הסתיו שתעטוף אותו ותסוכך עליו קצת בפני החורף המתקרב.

  • פורסם בכל העיר, 27 ספטמבר 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. עדה רבון הגיב:

    מאוד מרגש, מרטיט את הלב, ומעציב מאוד.

  2. פנינה לף הגיב:

    עגממיות ראשית הסתיו גורמת להפנמה ולחשבון נפש כפי הנראה , לשאלות שאדם שואל את עצמו ביחס לעצמו וגם לזולתו .הסיפור מאד כנה ונוגע. השאלה המתבקשת היכן אותה חברות של פעם שנתנה לצעירים רבים שעזבו את ארצם, תרבותם ושפתם תחושה של קבלה והזדהות במקום תחושת העקירה והתלישות. לחיים תודות על הסיפור.

הגיבו לפנינה לף

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים