הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בנובמבר, 2013 5 תגובות

לפני כמה חודשים נקלעתי לבית קפה מקסים בתל-אביב, מרסנד שמו, בפינת פרישמן ובן-יהודה. דילגתי על הפיתוי לראות סרט במוזיאון, כיוון שהדיווחים עליו היו קודרים מאוד. הרי לכם סרט מעולה ו"מוקפד", שמעלה בצורה אסתטית במיוחד את המתרחש באיזה יער נידח ואפל בביילורוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה לא משך את לבי באותו רגע. אני מת על הקולנוע במוזיאון תל-אביב. הצופים בדרך כלל יותר מבוגרים אפילו ממני, יש שם רוב מוחלט של נשים ואווירה אנינה ושקטה, שמבשרת לכולנו שהסרט עצמו הוא שניצב במוקד ההתעניינות. בלי פופקורן ובלי פרסומות הסרטים מדברים בעוד עצמם, והאולם דמום כמו רחביה בבוקרו של יום הכיפורים.

telavivתל אביב (צילום: אילנה שקולניק)

אבל באותו יום קיץ מהביל התחשק לי לשבת במקום שאיש לא מכיר אותי, ולקרוא בנחת ספר חדש, עבה אבל מושך לב על אודות הבלש הסקוטי ג'ון ריבּוּס, פרי רוחו של הסופר איאן ראנקין, המחפש רוצח סדרתי של נשים אי שם בין אדינבורו ואברדין. בשלב מתקדם מאוד של הקריאה כבר הבנתי מיהו הרוצח, אבל ראנקין יודע למשוך את המתח האמיתי, הפנימי, ממש עד הרגע האחרון. קראתי את רוב ספריו של ראנקין; לעתים נדמה לי שאני מכיר את אדינבורו כמו את תל-אביב, אבל בספר הזה הוא הוציא אותנו מהעיר והתנתק כמעט מאנשיה, מהבָּרים שלה ומהעולם התחתון המסועף שמאפיין אותה. כמו כל סופר גדול הוא יודע להמחיש מציאות לא מוכרת ולהפוך אותה לחלק מעולמו של הקורא. לכן התפללתי שלא אפגוש אף פרצוף מוכר בבית הקפה.

כמו תמיד בביקורי התכופים בתל-אביב, התאכלסה אצלי תחושת פגרה נינוחה ומאושרת. דווקא איש הררי כמוני מגלה את השלווה ואת האושר בערי חוף באמצע הקיץ. בשנת 1998 נקלעתי לעיירת נופש אטלנטית בצרפת, לא הרחק מהעיר נאנט. לצוות הטלוויזיה שלנו למונדיאל הוקצו שני ימי חופש עד המשחק בין יפן לארגנטינה, ובינתיים הרחיקו אותנו מהעיר משיקולים תקציביים. מצאתי את עצמי בחדר ענקי במלון קטן אבל נחמד ונוח, יושב על מרפסת הנשקפת לים, קורא את הביוגרפיה של ש"י עגנון ולוגם יין לבן נהדר עם גבינת גרויאר משובחת. ממש מתחת למרפסת היה בית קפה מקומי שבו ישבו צרפתים מהסביבה, פלירטטו עם המלצרית המזדקנת, והחצינו תחושה עזה של שביעות רצון. הם לא חלמו על מיאמי, או על מקסיקו, ורצו רק להמשיך בחייהם הטובים בתוככי הנוף שהם מכירים וליד האוכל שאליו הם רגילים. שמחת החיים שלהם דבקה גם בי. המסע המפרך ואפילו העבודה הקשה במגרשים בכל רחבי צרפת היו בעצם מענגים מאין כמוהם. חשבתי שהאדם היחיד בעולם שאני מקנא בו הוא אני עצמי והחום והלחות רק הגבירו את תחושת המושלמוּת שהציפה אותי.

כמו ירושלמים רבים, אני נוטה להסתיר את חיבתי העזה לתל-אביב מנימוקים של בון-טון, גאוות יחידה ורצון בלתי מוסבר להדגיש את הייחוד שלנו, כחילונים (אפילו אדומים!) החיים כבר עשרות שנים בעיבורה של עיר המצטיירת בעיני התל-אביבים כטהרן. הם אדישים לגמרי כאשר אנחנו מנסים לתאר את אהבתנו לעירנו, לאור המיוחד שלה, לחמימות הנעימה המבעבעת מאבניה לפנות ערב, לאור הזהוב שנזרק על מערב העיר לשעה קלה ומשתקף במזרח על חומות העיר העתיקה, דקות אחדות לפני שתעטוף אותנו שתיקה מלאת הבטחה, שמלמולי התפילה מבתי הכנסת רק מוסיפים לה לִוויית חן שאין דומה לה בעולם כולו. אנחנו מתקשים להסביר את המסתורין שעוטה עירנו ביום שישי אחר הצהריים, גם לחברים קרובים שגרים במרחק של 55 דקות נסיעה ממשולש הרחובות הראשיים בירושלים. המרחק הזה משוּל לבגד שלובשת אישה צעירה יפת גוף. אנחנו יכולים להציץ בקווי המתאר של גווה, לדמיין את כל היתר אבל בכל זאת נותרים בחוץ אלא אם כן קורה משהו דרמטי, פחות ופחות צפוי. מוזר שדווקא ירושלמים לשעבר אוטמים את קלסתר פניהם, עוטים ארשת מצועפת במסך דקיק, כאילו עשוי ממשי שקוף רק למחצה, וממש מסרבים לשמוע מאיתנו שירי שבח לעירנו. "קר אצלכם", הם אומרים, כאילו אנחנו לא זוכרים אותם מצטופפים איתנו במגרש ימק"א, או באצטדיון הפועל בקטמון בימי חורף חשוכים ולא מעלים כלל על דעתם את האפשרות לחיות במקום אחר. "אתה לא רואה שהאוטובוסים שלכם מלאים 'דוסים' עם ספרי תהילים ביד?", אמר לי חבר שלא נסע באוטובוס כבר שלושים שנה. החיוך האירוני שלי לא קעקע את שלוותו הסטואית.

בית הקפה עבר מעין מהפכה דמוגראפית מאז שאכלתי שם ארוחת בוקר. התפללתי שיש להם בורקס טורקי גם בשעה הזאת ולא התאכזבתי. השמש טרם שקעה, וקהל הבליינים של אחר הצהריים נעם לי. חלפה רבע שעה עד שחשתי שמישהו נוגע בכתפי. עמיתה מן העבר התיישבה על ידי מבלי לחכות להזמנה, אמרה דברים צפויים ובלתי צפויים ופיצתה אותי על ההטרדה הפתאומית בכמה מחמאות שהפתיעו ונעמו לי באותה מידה. אחר כך הופיעו שני ירושלמים לשעבר, חברים ותיקים שלי, שחקרו אותי על הביקורת הנוקבת שלי כלפי ראש עירנו ניר ברקת. באורח בלתי נמנע התפתח דיון ער על כדורגל שהדיח מהשולחן את העמיתה, אבל משך אליו תל-אביבים שלא ראיתי מימיי וניהלנו ויכוח לוהט, כמעט מלא "סערת יצרים" (כפי שהגדירו פעם את הסרטים בקולנוע "עדן"). הספר שלי נותר בתיק, ובאווירה שנוצרה לא יכולתי לשלוף אותו מבלי להחצין גסות רוח. השלמתי אפוא עם גורלי, ורק כאשר סיפר מישהו על סרטו החדש של וודי אלן "יסמין הכחולה" גיניתי אותו נמרצות, מבלי שהתכוונתי לכך באמת. הסרט היה בינוני אבל לא מזיק, וכבר מזמן אנחנו לא מקווים לנִסים מהבמאי המעולה הזה, שפשוט מיצה את עצמו. בהדרגה התפזרה החבורה, בלי סיבה נראית לעין. בחוץ הכול החשיך לו, כמה נוודים התיישבו על ספסל סמוך ושתו מבקבוקי וודקה גדולים. אחד מהם הבחין במבטי, ושלח אליי חיוך מר, בפה משובץ בשיניים ממתכות לא זהות. תפסתי מונית למוזיאון לראות את הצגת הערב בקולנוע. אני כמעט תמיד הולך לשם ליומיות ואילו בערב מגיעים לשם גם זוגות ואפילו אנשים צעירים יחסית, שמקנים לאולם הנינוח אווירה קצת שונה, אבל עדיין נעימה.

את הספר כבר קראתי באורה הדלוח של נורת הקריאה באוטובוס 480 האהוב עליי. הגבר החרדי, כנראה אמריקאי, שישב לידי הציץ בי בסקרנות מתונה, אבל לא אמר דבר. עד מהרה שלף מתיקו ספר באנגלית, "בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, ולבי נחמץ בפעם האלף מזכר תלאותיה הקשות של נֶל הקטנה, שעליהן הגרתי דמעות רבות בגיל עשר. האיש הבחין בסקרנותי, הבליע חיוך די נעים ועד מהרה שקענו שנינו בספרים שלנו, בתחושה שלא היה בה אפילו שמץ של ניכור. רק הקרירות מהחלון הבהירה לבסוף שאנחנו כבר בפתחה של עירנו, שמשדרת לכל אדם מסר ייחודי, שמיועד אך ורק לו.

  • פורסם בכל העיר, 15 נובמבר 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עדה רבון הגיב:

    נהדר חיים.

  2. נעמי הגיב:

    יפה לקריאה גם מחיפאית עם עבר ירושלמי ועתיד אולי תל אביבי

  3. GNU הגיב:

    מקום בו מנצלים בני אדם – ומקום כזה הוא כל עסק קפיטליסטי, אין לי משהו כנגד בית הקפה הספציפי הזה – אינו יכול להיות "מקסים". הוא יכול להיות רק פחות גרוע ממקומות אחרים. הוא אינו יכול "מקסים" כל עוד הלב אינו ערל והמוח אינו מעורפל בהזיות זעיר-בורגניות. לצערנו, מקומות מפגש חברתיים עדיין אינם משוחררים מעריצות ההון. אולם מכאן ועד הצורך להלל אותם כ"מקסימים" הדרך ארוכה.

    • Danniel Qeletti (in Berlin at the moment, soon back Home( הגיב:

      Beautiful.

      A Cafe near the Sea = Heaven.

      But if you love Burekas, you must come to Rehovoth some time. "Burekas Sami" is THE place, as anyone in Rehovoth knows…

      But I must disagree with you on one thing: Woody Allen "To Rome With Love" was one of the Greatest & funniest films I've ever seen… and "MidNight in Paris" was Great as well.

  4. שירה הגיב:

    זה ממש סיפור קצר ומקסים. עלייך לאגד את כל הסיפורים האלו לספר שלא יאבדו.

הגיבו לDanniel Qeletti (in Berlin at the moment, soon back Home(

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים