הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות



ממשלת נתניהו השנייה נדרשה להתמודד עם תביעת תנועת המחאה החברתית ל"צדק חברתי" ועם הביקורת הציבורית על ריכוז כוח כלכלי-פוליטי בידי מספר קטן של קבוצות עסקיות. נתניהו, מצדו, היה כתובת ראויה, בהיותו הדובר הרהוט ביותר של מדיניות קידום המגזר העסקי כמוביל הצמיחה מחד גיסא ושל צמצום תקציבי כדי "לשחרר מקורות לטובת המגזר העסקי" מאידך גיסא. ביטוי מובהק לכך היו הקיצוצים התקציביים הגדולים של 2003 והעברת כספי החיסכון הפנסיוני לשוק ההון.

מדיניות זו השיגה את יעדיה: במונחי תמ"ג, משקל תקציב המדינה ירד מ-47% בשנת 2003 ל-38% בשנת 2012, תחת ממשלת נתניהו השנייה – שיעור נמוך מהממוצע ב-OECD. במקביל הצטמק החוב הממשלתי, מ-98% תמ"ג ב-2003 ל-67% תמ"ג ב-2012. והכסף אכן הגיע למגזר העסקי: תחת ממשלת נתניהו השנייה, האשראי של המגזר העסקי היווה 54% מן האשראי במשק (לא כולל משקי בית), ואילו האשראי של הממשלה – 46%; עשור אחד קודם לכן היה היחס הפוך.

השאלה היא, מה עשה המגזר העסקי עם האשראי הגדול שהועמד לרשותו. צפוי היה, לדוגמא, כי ההשקעה בארץ תגדל – אך ההשקעה בנכסים קבועים נעה בין 18% ל-20% תמ"ג,נמוך מן הממוצע בארצות ה-OECD. אך בתוך סכום זה, חלקו של המגזר העסקי גדל בעוד שחלקה של הממשלה קטן.

בשנים שבהן המדינה היתה הגורם העיקרי בשליטה בהון ובהקצאתו, השימוש העיקרי בהון היה בתוך תחומי המדינה, לצורך צמיחה כלכלית מקומית. מהרגע שהמגזר העסקי קיבל לידיו את ניהול ההון והקצאתו, חלק משמעותי ממנו מושקע בחו"ל. זאת, בשעה שאזורי-ארץ נרחבים וקבוצות אוכלוסייה גדולות משוועות להשקעות. בין השנים 2000 ל-2012, צבר ההשקעות הישירות של ישראלים בחו"ל גדל פי 8.2, מכ-9 מיליארד דולר ל-74.7 מיליארד דולר. לעומת זאת, צבר ההשקעות הזרות הישירות בישראל גדל באותן שנים פי 3.7, מכ-20.4 מיליארד דולר ל-75.9 מיליארד דולר.

הצד האחד של מטבע הצמצום התקציבי הוא אשראי רב למגזר העסקי והעצמה של מספר לא גדול של קבוצות הון. הצד השני של המטבע הוא דלדולם של מנגנונים ממשלתיים חשובים באמצעות הפרטה וצמצומים, עד כדי אובדן שליטה: למשל, אובדן שליטה על ההשפעה המבדלת של כספים פרטיים במערכות החינוך והבריאות, או היחלשות היכולת של משרד השיכון לשלוט בשוק הדיור.

המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג בעקבותיה הביאו לשינויים מסוימים במדיניות – ובעיקר הקפאת מתווה הורדת מס ההכנסה והרחבת חוק חינוך חינם מגיל 3. אך בעקרונות היסוד במדיניות המקרו-כלכלית לא חל שינוי. לדוגמא, בסוגיית יוקר המחייה לא ששה ממשלת נתניהו השנייה להפעיל כלים הנתונים בידה, כדוגמת מעורבות גדולה יותר במשק או הטלת פיקוח על מחירים ובמקום זאת היא בחרה לנקוט בדרך של הקמת ועדה להגברת התחרותיות.

העברת דגל הצמיחה למגזר העסקי לא הולידה נס בצורת צמיחה יוצאת דופן או שגשוג של כלל שכבות האוכלוסייה. התוצאה הבולטת ביותר של מדיניות זו היא מידה חסרת תקדים של אי שוויון: בהזדמנויות יזמיות, בגישה למקבלי החלטות, בגישה לאשראי, במיסוי, בבעלות על נכסים, בתעסוקה ובשכר.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. ???"Iin GOD we trust" הגיב:

    זה מה שמודפס על השטרות של ארה"ב – "אנו מאמינים באלוהים". אך גם אם ממשלת ביבי 2 רוצה אף אחד לא יסכים לכתוב זאת על השטרות החדשים שמנפיקה הממשלה הזאת, ובטח לא "אנו מאמינים בנהנתניהו"… או ב"הון-שלטון", או בכך שהבורסה טובה לעובדים… אפילו בצרפת שם על בנין הבורסה הפריזאית חרוט Liberté Égalité Fraternité (חירות, שוויון, אחווה) אין העובדים מאמינים אפילו ב"סוציאליזם" נוסח פרנסואה הולנד ומפלגתו, כמו שכאן לא האמינו במר עיני ששלט כרודן בהסתדרות, ובטח לא בנתניהו.

הגיבו ל???"Iin GOD we trust"

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים