קשה להודות שהשיר הישראלי האהוב עלי ביותר הוא "מאמא דיאלי" של חיים אוליאל כל כך סמוך למותו של הזמר הנפלא אריק איינשטיין. האֵבל על איינשטיין היה אמיתי, ולכן הצלחתי לכלול את עצמי בהסכמה הלאומית על איכויותיו כאמן ועל דמותו המיוחדת. עם זאת, שיר האהבה של אוליאל לאִמו, בעברית ובערבית מרוקנית, נוגע ללבי יותר מ"אני ואתה נשנה את העולם" מסיבות רגשיות ופוליטיות.
אריק איינשטיין, 1979 (מקור)
בפן הרגשי הזדהיתי מאוד עם הדרך שבה אוליאל תיאר את אמו קשת היום ובכל זאת גם מלכת הבית: "אין לך יום אין לך לילה, לך התרופה ולך התשובה, הכל על כתפך ולא די בך", שהיה אמיתי ברמת הטקסט וצובט לב ויפה להפליא מבחינה מוסיקלית. אני מודה שנזכרתי באמי גרציה שנפטרה לפני ארבע שנים ובסבתי האהובה שרה אלקיים לבית דואק, שחיה בלבי חרף העובדה שחלפו יותר חמישים שנה מאז מותה. סבתא שרה שנולדה בחלבּ (סוריה) והתגוררה שנים רבות בביירות, עבדה שנים בפרך בעסק משפחתי לייצור כדי חרס מיוחדים ליציקת זהב. שנים אחדות אחרי שהמשפחה הגיעה לעיר העתיקה בירושלים מת סבי עוזי (עזיז) אלקיים, סבתא איבדה בהדרגה את מאור עיניה אבל נשארה אישה אופטימית, נעימת הליכות ועדינה. דיברנו איתה רק בערבית, כיוון שהיא לא ידעה כלל עברית למעט תמלילי התפילות שהיו שגורים על פיה. כאשר אוליאל שר הוא כאילו מעלה באוב את אמי ואת סבתי; לעומת זאת "אני ואתה נשנה את העולם" נשמע לי נעים לאוזן אבל סתמי.
השיר של איינשטיין המביע להט נעורים לחולל שינוי חברתי בחברה הישראלית, היה חביב עלי בעבר. אבל כשהוא מושר היום בפיהם של עשרות האלפים שהצביעו בעד יש עתיד, התנועה, קדימה והעבודה הוא צורם עד לגיחוך. דווקא השכבה החברתית השמרנית, שמנסה לשמר את זכויות היתר שלה כמעט בכל מחיר, שרה בכיכר יצחק רבין (שהיה בעצמו ניאו-ליברל) על שינוי חברתי המעוקר מטבע הדברים מכל אידיאולוגיה ומכל חזון רדיקלי. הנושא הפך לעדתי ומעמדי. לחוגים השליטים בישראל יש צביון עדתי מובהק, ואִזכור סִבלם של הוריהם ושל דור המייסדים שקדם להם, לא יפוגג את המרירות הגובלת בשנאה של המקופחים והמוּדרים. זה נכון וגם מובן שאת איינשטיין אהבו גם ישראלים רבים שאינם נחשבים למלח הארץ על פי אמות המידה המקובלות בקרב יוצאי תנועת העבודה שהתברגנו והתקרנפו. שיריו היו מוצלחים ברובם, קולו היה נעים וערב, אבל ההתנשאות הכרוכה בהגדרתו כמעצב הישראליות היא מקוממת ומופרכת. אני באמת חושב שאביהו מדינה, יוצר אדיר שרחוק ממני מאוד מבחינה הפוליטית, תרם לתרבות ולזמר הישראלי האותנטי בדיוק כמו איינשטיין ושזוהר ארגוב השמיע שירים מורכבים מבחינה לשונית לא פחות מאשר "עטור מצחך זהב שחור" הנפלא של איינשטיין.
שמעתי את דן שילון מנחה תוכנית חביבה בטלוויזיה על איינשטיין, והנימה ששלטה באולפן הייתה מלאת התנשאות. שילון, כמו רבים מבני חוגו, חתר להשקיף על הישראליות מבעד לפריזמה של דומיננטיות צברית בתרבות שלנו. ה"צברים" אינם רק אשכנזים, אלא עוד מאות אלפים שסיגלו לעצמם את המינוח ואת עולם המושגים שנוצר ביישוב ואחר כך בישראל, תחת הגמוניה אשכנזית מוחלטת. השינוי המכריע החל עוד לפני הקמת המדינה אבל הבשיל בשנת 1984, כאשר שמעון פרס נחלץ "להציל את הכלכלה" והסתפח סופית למחנה הניאו-ליברלי, הביע את הערצתו למרגרט תאצ'ר, והמשיך לשתף פעולה באורח פעיל עם ממשלת האפרטהייד הגזענית בדרום אפריקה. בהדרגה הפכה האליטה המשרתת להנהגה הגמונית העושה לביתה. בבחירות לכנסת בתחילת השנה הגיע התהליך הזה לשיאו. ההמונים שלחו מרצונם הטוב לכנסת עשרות נציגים שאין להם עניין בשלום, שלא מכירים בזכויות שוות לאזרחי ישראל הערבים, שתומכים בהפרטות, שלא מקדישים תשומת לב אמיתית לעיירות הפיתוח ולשכונות המצוקה ומדירים שכבות רחבות של עניים באמתלה של התנגדות לקלריקליזם. מקרב הבוחרים של המפלגות הבורגניות במרכז הפוליטי יצאו הערות גזעניות רבות כלפי המזרחים והשוואות נואלות ונטולות בסיס, שלעגו לתכנים בזמר המזרחי לעומת "אני ואתה נשנה את העולם", שהפך להמנונם של שמרנים המתעבים כל שינוי.
אם אנחנו מתכוונים ברצינות לעצב לעצמנו זהות משותפת, לא כור היתוך אלא חברה פלורליסטית אמיתית, יהיה עלינו להתנער מהאשליה שאלוהים לשלטון בְּחרנו. מלח הארץ של דור הפלמ"ח התייחס בזלזול לא רק למזרחים, אלא גם לעולים חדשים "שלא שייכים" (אפרים קישון, למשל) לסלנג שלנו, למדורות בתנועה האפופות בעשן מחליא, לשירי הצבא האדום, גם כאשר כל המדריכים שלנו השלימו לגמרי עם הצטרפותה של ממשלת דוד בן-גוריון לעולם הרכושני בהנהגת ארצות הברית. שיר האהבה הספרדי אודות כרמלה האגדית שנכתב לפני מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) עבר סטריליזציה מוחלטת, תוכנו המהפכני סולף ודורות של חניכים שרו "יש לי דודה אייזן דודה" במגמה כאילו תמימה לנטרל את הלהט האדום. המדריכים שלנו הפכו למשגיחי כשרות, וכך הצליחו לשמר את השניוּת ואת הסתירות בין האידיאולוגיה לבין המעשה, בין הערכים האוניברסאליים לבין הלאומנות במסווה של "ציונות".
איינשטיין היה בדרן-על, זמר מעולה ובצעירותו גם ספורטאי לא רע ואיש הפועל בכל מאודו. הוא היה יותר הומניסט מאשר סוציאליסט, אבל חרף כרזות רדיקליות ישנות שחוקרים חרוצים מצאו פה ושם, הוא לא השתתף במאבקים לשינוי הנהגת תנועת העבודה וגם לא בלט בהתבטאויות נגד הכיבוש ובעד צדק חברתי. הוא תרם רבות לתרבות של האליטות הישראליות המתיישנות והולכות, שחברוּ לריאקציה הימנית במהלכים פוליטיים וסוציו-אקונומיים מרחיקי לכת, אבל זרמים אחרים חלחלו מזה זמן רב לזמר הישראלי והפכו את ההומוגניות של החוגים השליטים על כל מפלגותיהם לבלתי אפשרית. זמרים וגיבורי תרבות אחרים ידרשו יותר ויותר לכבוש לעצמם מקום תחת השמש.
כאשר ילדיי היו קטנים נהגתי לשיר להם את "הוא לא ידע את שמה", ובכך המשכתי בלי לחשוב ובאורח אוטומטי את דרכם ואת הווי חייהם של מוריי והוריי. הדור הבא כבר לא יכיר את השיר הזה אלא אם כן יקשיב לו לפעמים במהלך יום הזיכרון לחללי צה"ל. לא נותר לנו אלא לצפות בסקרנות דרוכה ליצירותיהם של המוסיקאים שיפרוּ את עולמם התרבותי של הישראלים בעתיד. אבל מי שחולם על מוסיקה ומלים שיבנו מבחינה תרבותית עולם טוב יותר, חייב להבין שזה לא יקרה בלי בסיס חברתי-פוליטי הולם. אם האליטות לא יכירו בישראליות של אחרים, הם ירחיקו מאות אלפים מעולם הבידור והתרבות של אריק איינשטיין.
- פורסם בכל העיר, יום שישי 6 דצמבר 2013
נמאס כבר לשמוע את האמירות השיקריות והאוויליות על ״ההגמוניה האשכנזית״ ! (ואיזה כף לבני משפחת ברעם שהם יכולים להינות משני העולמות – מטובות ההנאה של האליטות ומההתבכיינות של ה׳מזרחיים׳ המקופחים-כביכול. . .). ולעצם העניין: גם אריק איינשטיין וגם חיים אוליאל הם זמרים של מוזיקה פופולרית, קלה, וככאלה יש להם בהחלט מקום במארג החיים המוזיקליים בישראל. אבל רק בתרבות רדודה, שיטחית ולוואנטינית כמו התרבות הישראלית הם יכולים לתפוס מקום לא להם ולהפוך מושא לקשקשת הבלתי-נסבלת של עיתונאים נבערים.
איינשטיין היה מקצוען. שירתו זכה ונעימה ומדוייקת אבל חמה. הכל אהבוהו ואני בתוכם. הוא לא היה הוגה ולא אדם פוליטי. אי אפשר לבקר אדם על מידות שאין לו. די בכך שהאינטואיציה שלו עמדה לו שלא להסחף בזרם הלאומני העכור שכה רבים נסחפו בו. זה הישג דווקא על פי מידותיו.
רבין די דומה לו. גם הוא לא היה איש חזון. הוא חטא בניאוליברליזם ובאפרטהייד הנורא, אבל זה היה בשנים שרבים וטובים עדיין לא הבינו כמה תורתם של טאצ'ר, רייגן והקבוצה היהודית בוואשינגטון מסוכנת לזכויות האדם. רבין ניחן בראש פתוח. כאשר ירד לו האסימון, באיחור עצום, שנים רבות אחרי ברעם וחבריו בשמאל האמיתי, הוא עמד במבחן. לא בכדי היה לסדין אדום בעיני השונאים. יצחק קנה את עולמו, ולא בזול… אני אוהב את חיים ברעם, מורי מרחוק, אבל את רבין אני אוהב ומעריץ (והבכי אז התפרץ ממני ללא חסך). לא את רבין המיתוס אלא את רבין האדם, שהגורל הציב בפניו מבחן על והוא עמד בו וממש נשכב על הגדר. הישגו עוכב אבל לא בוטל. במבט היסטורי התקופה מאז העיכוב ועד התגשמות החזון – בין אם בחלוקת הארץ ובין אם באיחודה – יראו כרגע קט.