הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בדצמבר, 2013 14 תגובות

כל העולם עלה לרגל להשתתף בטקס האשכבה של נלסון מנדלה וישראל הרשמית ביטלה את השתתפותם של מנהיגיה, הנשיא פרס ראש הממשלה נתניהו. טוב עשו. ישראל היא המדינה האחרונה שמקיימת אפרטהייד בביתה וקיימה יחסי אהבהבים עם דרום אפריקה של האפרטהייד. הזמר פיטר גבריאל אמר בקונצרט שנערך ב-1988 באצטדיון וומבלי בלונדון לכבודו של האסיר מנדלה, כי דרום אפריקה היא המדינה היחידה שהאפליה הגזענית מעוגנת בחקיקה. הוא טעה. כנראה שלא הכיר את המתרחש בישראל, בינתיים תיקן זאת והוא נמנה היום עם תומכי החרם על ישראל.

Nelson_Mandela-2008_(edit)נלסון מנדלה, 2008 (מקור)

בשנים בהן ישב מנדלה בכלא קיימה ישראל שיתוף פעולה הדוק בסחר תעשיית המוות שסייעה בדיכוי השחורים. והגרוע מכל, ישראל שיתפה פעולה בפיתוח פצצת האטום של דרום אפריקה וסיפקה לה ידע וציוד. הנה האבסורד הגדול: ממשלת ישראל, המזעיקה את העולם לנוכח סכנת החימוש הגרעיני האיראני, הייתה מכל בחינה מעשית הסנדק בייצור הפצצה של ממשלת האפרטהייד – ממשלה שהנהיגה את חוקי נירנברג, שמנהיגיה הפוליטיים והרוחניים היו שטופים בפונדמנטליזם נוצרי גזעני שחשבו במושגי ארמגדון, משטר שהוא לאין ערוך מסוכן יותר מאיראן. במלים אחרות: ממשלות ישראל לדורותיהן היו מוכנות לסכן את שלום העולם בנשק אטומי באמצעות חימוש גרעיני של ממשלה פושעת, ובלבד שדרום אפריקה תמשיך לרכוש ציוד צבאי מתעשיית המלחמה הישראלית. למזלנו המנהיג האחרון של דרום אפריקה הלבנה, פרדריק דה קלרק, היה יותר אחראי מממשלות ישראל, ויחד עם נלסון מנדלה החליטו לוותר על הארסנל הגרעיני ולהצטרף לאמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני.

חטא היחסים עם דרום אפריקה של האפרטהייד היה משותף לליכוד ולמפלגת העבודה. כל מפלגה במשמרת השלטונית שלה המשיכה את מדיניות קודמתה בהידוק היחסים עם דרום אפריקה. רבין כראש ממשלה אירח את ראש ממשלת דרום אפריקה בישראל, שרים, ראשי הצבא והשירותים החשאיים יצאו לדרום אפריקה במסגרת שיתוף הפעולה הצבאי והמקבילים להם מדרום אפריקה הרבו לבקר בישראל. הדורות הבאים יתקשו להאמין שמדינת פליטי השואה כרתה למעשה ברית דמים עם מדינה שראשיה תמכו בנאצים וחוקיה נגד השחורים היו העתק החקיקה הנאצית נגד יהודים, ועוד יותר יתקשו להאמין, שראשי "יד ושם" לא יצאו נגד חילול זה של השואה. הרקב הגזעני שפשט בישראל בעקבות הקמת משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים פלוס הקפיטליזם החזירי היו הדשן שהצמיח את הידידות עם דרום אפריקה הגזענית. שעה שבעולם הלך והעמיק החרם על דרום אפריקה ישראל המשיכה לשוט בביצה המצחינה של קשרים הדוקים עם משטר האפרטהייד. אם תרצו ניתן לנסח זאת גם כך: משטר היש"ע חבר למשטר הרשע, עד סמוך להפלתו.

הימין הישראלי היה במצוקה. מחד, מנדלה אהוד ונערץ בארצו ובעולם, מדינאים ואמנים מצפון ומדרום ממזרח ומערב, חילונים ודתיים, ימין ושמאל, עלו אליו לרגל. מאידך הוא תמך במאבק הפלסטיני לשחרור מהכיבוש. מה עושים? משכתבים את האיש. נתניהו פרסם הודעה כי מנדלה היה איש מוסרי (הלוואי והיה אפשר לומר זאת על נתניהו) והתנגד לאלימות, וכך מקווים לבדל אותו מהמאבק הפלסטיני. זה בלשון המעטה לא מדויק. מנדלה סבר כי נגד הטרור של שלטון האפרטהייד יש לשלב בין מאבק צבאי למדיני, לכן הקים את הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקני, שגרמה לממשל האפרטהייד כאב ראש לא קטן. השילוב בין מאבק צבאי, מדיני והחרם הבינלאומי הביאו בסופו של דבר לקריסתו. מנדלה הואשם כמעט בכל עבירה אפשרית: בגידה, טרור וכיוצא באלה האשמות ונדון למאסר עולם . שלטון דיכוי נוקט בצעדים דומים ללא הבדל דת גזע ומין. לכן אך טבעי ששלטון האפרטהייד הישראלי נקט כלפי המנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי בשיטות דומות וסעיפי אישום דומים לאלה שנקט שלטון האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי מנדלה. ברגותי, כמנדלה, שילב מאבק מזוין במאבק מדיני. שלטון האפרטהייד הישראלי, המכריז על עצמו "כיהודי ודמוקרטי", גזר עליו, באמצעות בית משפט ממושמע, מספר מאסרי עולם. כפי שמנדלה יצא מנצח במאבק מול האפרטהייד הדרום אפריקני כך ברגותי יצא כמנצח מהכלא מול האפרטהייד הישראלי.

אחת הסיבות שמנדלה זכה להערכה והערצה הייתה צמידותו לחזונו, שלא נשחק גם לאחר 27 שנות מאסר. הוא יצא את הכלא מחויב לאותו חזון שעמד ביסוד מאבקו בטרם נעצר ונאסר: המרת הדיקטטורה הלבנה במדינה דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שחורים ולבנים וכל הצבעים שביניהם.

מהיבט זה ראוי להזכיר את אסיר המצפון מרדכי ואנונו שנכנס לכלא לאחר שנחטף בחו"ל בפעולת טרור של ממשלת ישראל, נשפט בהליך סגור ובית המשפט הממושמע גזר עליו 18 שנות מאסר. הוא הורשע ב"ריגול ובבגידה" על שחשף את שקרי ממשלת ישראל ומימש את העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור לדעת. הוא היה המתריע שהזהיר בראיון לעיתונות מפני הרפתקנותה הגרעינית של ממשלת ישראל ותבע מזרח תיכון חופשי ומפורז מנשק השמדה המונית. ממשלת ישראל על סוכנויותיה, שב"כ, מוסד, מלמ"ב, צבא ומשטרה לא היו מסוגלים לעכל את העובדה שמרדכי ואנונו, כמו מנדלה, יצא מהכלא לאחר 18 שנים, מהן 11 וחצי בבידוד, מחויב לאותו רעיון בגינו נכנס לכלא. הוא לא מתנצל, לא מבקש סליחה ושלם עם מה שעשה. לכן ממשיכים לנקום בו באמצעות הגבלות שונות ומשונות שהופכות אותו לאסיר ציון, זו השנה ה-28. אך טבעי שראשי השלטון החדש בדרום אפריקה, בהם הבישוף דזמונד טוטו חתן פרס נובל לשלום , נמנים עם תומכיו של ואנונו ותובעים כי יוחזרו לו זכויותיו האזרחיות, בהן חופש הביטוי וחופש התנועה.

לאחר שראש הממשלה והנשיא, שניים מאבירי שיתוף הפעולה עם משטר האפרטהייד, ביטלו את נסיעתם לטקס האשכבה, וכי מה יש להם לחפש בקרב מתנגדי האפרטהייד, יצאה משלחת בדרג נמוך יותר של חמישה חברי כנסת, יהודים בלבד, בראשות יו"ר הכנסת המתנחל יולי אדלשטיין. הנה לנו חוצפה ישראלית אופיינית. ישראל מיוצגת בטקס האשכבה למי שמסמל את המאבק באפרטהייד על ידי מתנחל שמגלם את האפרטהייד הישראלי. אני מאד מאוכזב על שח"כ ממרצ, ניצן הורוביץ, השתתף במשלחת. אני ציפיתי כי איש שמאל יאמר שאין לו חלק ונחלה במשלחת המונהגת על ידי מתנחל גזען, ומחליף אותה במשלחת שמורכבת מפעילים נגד האפרטהייד והכיבוש שמוביל השלטון הישראלי. במילים אחרות: אדלשטיין בדרום אפריקה הנפרדת ממנדלה, משול למי שמשתין מהמקפצה ומתגרה באבלים, על תבכו, האפרטהייד חי קיים במדינה היהודית והדמוקרטית.

גדעון לוי, במאמרו ב"הארץ" (15 בדצמבר 2013) סבור שממשלת ישראל צריכה לבקש סליחה על שיתוף הפעולה ההדוק עם ממשלת האפרטהייד. יש גורמים רבים שישראל צריכה לבקש מהם סליחה ולהביע התנצלות. היא צריכה לבקש סליחה מהעם הפלסטיני על עוד מעט 50 שנות כיבוש, דיכוי ואפרטהייד; מהעם באוגנדה על תמיכה וסיוע לרוצח ההמונים אידי אמין; מהעם בקונגו על תמיכה במשטרו הרצחני והמושחת של רודן זאיר ׁ(כיום הרפובליקה דמוקרטית של קונגו) ׂ מובוטו ססה סקו, חברו הטוב של השר שרון שאף דאג לאימון יחידות העלית שלו להגנה על כסאו ומשטרו; מערביי ישראל והבדואים בפרט על אפליה, הדרה וחקיקה מפלה; מניצולי שואה שרבים מהם חיים בעוני מנוון הגם שבשמם קיבלה ישראל מיליארדים, וזו רשימה חלקית בלבד. הבעיה אינה בבקשת סליחה, שהרי היהודים הם אלופי עולם בבקשת סליחות, מחילות וכפרות. כל יום כיפור מבקשים מיליוני יהודים, סליחות וזה לא מפריע לאיש לחזור ולחטוא למחרת. מה שדרוש הוא שינוי מדיניות, או אז הסליחה תבוא באופן טבעי ותשמע אמינה. לוי כותב כי בכירי העיתונאים ביקרו בדרום אפריקה כאורחי ממשלת האפרטהייד, חזרו מוקסמים והשיבו למארחיהם כגמולם במאמרי שבח. לוי לא מציין שמות, אז אשלים את החסר.

ביוני 1976 פרסם נספח העיתונות של שגרירות דרום אפריקה בתל אביב J.D. SNYMANחוברת נאה המכילה לקט מהעיתונות הישראלית שבה מככבים עיתונאים ידועים מהשדרה המרכזית של עיתוני ישראל. שמואל שניצר שהיה עורך "מעריב" ראה בגינוי השנתי של האפרטהייד באו"ם "פורמולה של השבעת שדים" כמו כן קבע ש"אין סיכוי להכניע את דרום אפריקה בהסגר, סנקציות כלכליות או חרם" ו"לא ייתכן שהמיעוט הלבן יוסגר לידי הרוב השחור ויהיה נתון לחסדו" (מעריב 28.9.1973).

שניצר הוא גזען עם קבלות. באוגוסט 1994 פרסם מאמר בעיתונו תחת הכותרת "יבוא של מוות" בו האשים את ההגירה האתיופית בהפצת מחלות. הגשתי תלונה למועצת העיתונות על הסתה לגזענות ובית הדין העליון של מועצת העיתונות הרשיע אותו בהסתה לגזענות. ב-1997 הוא נבחר כחתן פרס ישראל בתחום העיתונות. הפניתי את תשומת ליבו ש ח"כ אדיסו מאסלה לפסק הדין המרשיע והוא הגיש עתירה לבג"ץ לשלול משניצר את הפרס. בדיון בבג"ץ הודיעו חברי וועדת הפרס שבחרו בשניצר כי לא ידעו על פסיקת בית הדין של מועצת העיתונות. השופטים החליטו להחזיר את הנושא לדיון נוסף בוועדה כאשר פסיקת מועצת העיתונות לעיניהם. בדיון החוזר נשלל הפרס משניצר והוא לא נמנה עם מקבליו בטקס המסורתי ביום העצמאות. קו ישר נמתח מהמאמר הידידותי כלפי משטר האפרטהייד למאמר המסית נגד האתיופים.

עוד מופיעים בחוברת של שגרירות דרום אפריקה מאמר מאת דניאל בלוך שפורסם ב"דבר" תחת הכותרת "עצמאות לחבלי האפריקאים" ובו הוא מבשר כי משטר האפרטהייד החל "בצעדים ראשונים" לביטול האפליה הגזעית "במקומות לא מעטים מתבטלות בהדרגה האפליות בשימוש במקומות ציבוריים, יותר ויותר מבטלים את האפליה בספורט" וכי מתנהל תהליך מודרג של מתן "עצמאות מלאה לחבלים שרוב יושביהם אפריקאים"(דבר 28.11.1974) כמובן שכל זה הוא חנטריש. לא היו הקלות ואני מתפלא שדניאל בלוך אימץ את שפת האפרטהייד בדבר עצמאות ל"חבלים". לא עצמאות ולא חבלים, אלא תוכנית של בנטוסטנים שם ירוכזו השחורים ומשם יבואו ככוח עבודה זול במפעלי המיעוט הלבן ועם סיום העבודה יחזרו למתחם שיועד להם. חשיבה דומה מונחת ביסוד התכנית הממשלתית לישוב הבדואים בנגב. דניאל בלוך הוא דמות חשובה בתולדות העיתונות בישראל, הכרתיו כליברל וחידה היא כיצד נלכד במלל השקרי של האפרטהייד. מאמרים נוספים בחוברת הם של א. שוייצר, מי שהיה מאבני הגזית של עיתון "הארץ", מאמר של שאול בן חיים ב"מעריב" ומאמר סופר ידידותי של י. אמיתי בעיתון הדתי "שערים".

בימים אלה, לרגל מותו של מנדלה, התגייס גם שדרן הטלביזיה דוד ויצטום למערכה שנועדה להלבין את האפרטהייד הישראלי. ויצטום, הפנים הנאורות של הטלביזיה, יוצא חלציה של משפחה יהודית מגרמניה, יודע דבר או שניים על גזענות ולכן שמעתי בצער את דבריו כי הפרדה היא תופעה נפוצה ואחת הדוגמאות שציין היא ההפרדה בין נשים וגברים בשירותים. זהו ללא ספק נימוק שובר שוויון שאין לי תשובה עליו. אז הבה נרים כוסית לחיי האפרטהייד היהודי והדמוקרטי תוצרת ישראל.

לסיום סיפור אישי.

ב-1 בפברואר 1978 התחלתי לעבוד כעורך העיתון הכלכלי "יום יום". העיתון היה שייך ל"חברה המאוחדת לפרסומים והדפסה" שהייתה חברת בת של מפלגת העבודה. החברה הוציאה מספר עיתונים, בעיקר בשפות לועזיות שנועדו עבור ציבור המהגרים היהודים שהגיעו מרומניה, הונגריה או פולין. זו הייתה תקופה של תהייה ואי ודאות פוליטית. רק לפני מספר חודשים הייתה מפלגת העבודה מפלגת השלטון מאז קום המדינה ובמאי 1977 הפסידה את הבחירות לליכוד. לאן יוביל הליכוד?

היה חשש ממנחם בגין ראש הממשלה החדש. בן גוריון, האב המייסד, הישווה את בגין ותנועתו לנאצים, למוסוליני, ראה בו סכנה לדמוקרטיה וזה חילחל. במאי 1977 נשבר מחסום הפחד. במבט לאחור ניתן לומר שממשלות הליכוד המשיכו בנושאים רבים את מדיניות ממשלות העבודה רק יותר מאותו דבר; יותר התנחלויות, יותר הפרטה, יותר תעשיית נשק, יותר פצצות אטום, יותר דרום אפריקה.

בנוסף לעיתונים הלועזיים הוציאה החברה גם שני עיתונים בעברית באותו תחום – כלכלה. לאחד קראו "שער – יומון המשק והבורסה" ולשני, לו נבחרתי להיות עורך, "יום יום – עיתון לענייני כלכלה וחברה". עד לבואי היו שני העיתונים אחים תאומים, שירתו אותו ציבור: ההון, השלטון, הבנקים, חברות הביטוח וכמובן הרבה בורסה. בשיחותיי עם מנהל החברה, שבתאי הימלפרב שהיה כמובן המו"ל, הצעתי ש"שער" ימשיך להיות מה שהוא ואילו "יום יום" בעריכתי יהיה קול שונה: יותר קשוב לשכירים, לבעיותיהם וזכויותיהם, לא יהסס לפרסם ידיעות שהשלטון או ההון מעוניינים בהסתרתם, יהיה אופוזיציה להפרטה פראית, יאבק נגד הגדלת הפערים בחברה הישראלית וייתן במה לכלכלנים החושבים מחוץ לקופסה של "נערי פטנקין" ששלטו בכיפה (דן פטנקין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, שתלמידיו מילאו תפקידי מפתח במשרד האוצר ובבנק ישראל).

הימלפרב הנהן בהסכמה, אבל סייג זאת בכך שלא אעסוק בפוליטיקה, רק בכלכלה. השבתי לו כי אם הוא מכיר כלכלה ללא פוליטיקה אשמח ללמוד ממנו וגם כבונוס אציע אותו כמועמד לפרס נובל לכלכלה. בחרתי לי סגן עורך, שלמה פרנקל שהיה סגני בעריכת עיתון הסטודנטים. (כתב יחד עם ד"ר שמשון ביכלר את הספר "המיוחסים – אצולת הממון של ישראל" הוצאת כדים 1984- ספר שלא נס לחו גם בחלוף 20 שנים).

שלמה היה בראש אחד איתי ולא היה לי ספק שיחד נוציא מתחת ידינו מוצר מאתגר ומעניין. העיתון הראשון בעריכתנו יצא ביום חמישי 2 פברואר 1978 ובו מאמר מערכת אותו כתבתי תחת הכותרת "כלכלה ומוסר" המותח ביקורת חריפה על שמחה ארליך, שר האוצר החדש בממשלת בגין, נוכח ביקורו הרשמי בדרום אפריקה שהחל במוצאי שבת 4 באפריל 1978 במטרה להדק את קשרי הכלכלה בין שתי המדינות. בין השאר כתבתי: "קשה מאד לזעוק בימים אלה חמס על חברה גרמנית צרפתית המוכרת טילים לסוריה ובה בעת לקיים קשרי מסחר ולייצא טילים לדרום אפריקה, המדינה היחידה בעולם המכריזה על גזענות כמדיניות רשמית".

הימלפרב לא אהב את המאמר, גם לא את הבאים אחריו, וב-6 בפברואר שלח לי מכתב לפיו העיתון יופיע ללא מאמרי מערכת. בעיתון שעמד להופיע ב-10 בפברואר הייתה לנו ידיעה בלעדית לא מחמיאה על בנק הפועלים שהייתה הכותרת הראשית. ביקשנו את תגובת דובר הבנק, הוא סירב להגיב. לא רוצה לא צריך. מאוחר יותר למדנו, שהדובר טילפן להימלפרב והורה לו להוציא את הידיעה. לאחר שסיימנו לסדר את העיתון, הגיע הימלפרב לבית הדפוס, הוציא את הידיעה על בנק הפועלים ואת מאמר המערכת ובמקומם הכניס חומר רדוד מהעיתון השכן. המעשה עשה לו כנפיים, פורסם בעיתונים רבים ואנחנו קיבלנו מכתבי פיטורים תשעה ימים לאחר תחילת עבודתנו.

ההתנגדות שלי לאפרטהייד עלתה לי ולסגני במשרתנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. אביתר הגיב:

    נו באמת.. כאילו לישראל היה אי פעם אכפת ממה שקורה באפריקה בין לבנים לשחורים או בין שחורים לשחורים. הדבר היחיד שמעניין את ישראל וימשיך לעניין אותה בעתיד זה לקוחות פוטנציאלים של תעשיית הנשק הישראלי שהיא אחת מתעשיות הנשק המפותחות בעולם. להזכירך שהרבה אנשים בארץ מביאים אוכל לשולחן בזכות העסקים האלה. וזה הדבר היחיד שצריך לעניין את ישראל ולהמשיך לעניין אותה. אין פה שום עניין של גזענות. זה ממש לא משנה לישראל אם זה גזע נגד גזע, דת נגד דת, עדה נגד עדה. אם מישהוא צריך נשק.. אנחנו יכולים לספק. אם אנחנו לא נספק, אז הצרפתים/ רוסים/ אמריקאים כבר יספקו. אני מבין שהכותב הוא אדם "מוסרי וליברלי" אבל די לנאיביות. בתור מי שמתיימר להבין בכלכלה אתה צריך לכל הפחות להבין שאין פה שום עניין של גזע

    • ק.א. הגיב:

      אביתר, אני נוטה לקבל את הגישה שלך שבגדול אומרת כי בסופו של עניין הכל זה רק כוח וכסף…
      זה כנראה נכון מאד אבל אין לשכוח שהגזענות הציונית – גם אם היא לא גזענות לשמה אלא רק לשם רווח (אימפריאליסטי) מדיד אחר – היא קיימת ומקויימת. כשהעסקים פורחים אין שום אינטרס להביא לצימצום התופעה אלא ההיפך… לכן אספקת הנשק אינה "למי שרוצה" אלא זה הוא עסק מתוחכם יותר…. זה מושתת על פגיעה ישירה באיזורים שלמים, התעלמות מערכי אנוש בסיסיים, עידוד פלגי אופוזיציה ותנועות טירור, שיתוף פעולה עם משטרים אפלים והכנת שטח כללית למצבים שנוחים לחוסר שקט וקונפליקטים מדממים תמידיים – כלה אלה מייצגים קרימינליות שאין כדוגמתה. אח"כ באים עם חליפה ומוכרים נשק "למי שצריך" – נו בטח שהם עכשיו צריכים. ואם לא אז יבואו המלט"ים של האימפריה ויפציצו שם חתונות ואז נבדוק שוב. כשאין אפשרות לתשתית קיום סבירה – יותר אנשים ירצו נשק.

  2. איתן. הגיב:

    תודה לגדעון על המאמר.

  3. אלכס מסיס הגיב:

    מאמר מצויין של גדעון – כרגיל
    בכל זאת – תיקון והערה: את "שער" יסדנו אורי סלע ווילי גפני ואנוכי בשותפות עם "דחף" ועם עוד
    אזרח ממוצא צרפתי ששמו נשכח ממני. עורכו הראשון של "שער" היה נתן ילין מור, ממפקדי הלח"י
    לפני 1948. ב1965 עזבתי את השותפות עם דחף ועכשיו אני קורא מה קרה לאחר מכן.

    והערה: ממשלות שיתוף הפעולה עם דרום אפריקה היו ממשלות ה"מערך": מפא"י/אחדות העבודה
    ומפ"מ שמזכירה אלעזר גרנות המנוח מונה לשגרירנו בפרטוריה. גם ממשלות ביגין ושמיר המשיכו
    בכך ואילו ממשלת רבין הראשונה הידקה את יחסיה עם משטרי הגנראלים הרצחניים בבראזיל,
    ארגנטינה וצ'ילה וגם עם המורדים בניקאראגואה (נגד ה"סאנדאניסטים") סלבאדור, הונדורס
    ועם כל מדינה בה שלטה דיקטאטורה בריונית.

  4. אביתר חצי צודק הגיב:

    נכון: "הדבר היחיד שמעניין את ישראל וימשיך לעניין אותה בעתיד זה לקוחות פוטנציאלים של תעשיית הנשק הישראלי"… "אם מישהוא צריך נשק… אנחנו יכולים לספק." אבל אם מישהו לא ממש זקוק למלחמה זה אנחנו, ואם מישהו זקוק לשלום — שאם לא יבוא השלום הצודק, דעתו של "עמישראל" תיטרף — כמו שמוכיחה גם תגובתו של אביתר שלועג למוסר ומעדיף את כלכלת הנשק.

  5. נעם שלו הגיב:

    כבר שנים שאני עוקב אחר פעילותו של גדעון ספירו. בדרך כלל אני מסכים איתו, אם כי אינני בטוח אם חלק ממעשיו (למשל, מכתבים המחרפים ומגדפים שופטים) מועילים (ולו במישור הטקטי). על כך אמרו חז"ל: אל תהיה [רק] צודק – הייה [גם] חכם. אבל דבר אחד ראוי לציון מיוחד: ספירו שילם מחירים כבדים על דבקותו הבלתי-מתפשרת בערכים שהוא מאמין בהם. מעטים מאוד יכולים להתפאר בכך. על כך הוא ראוי להוקרה ולהערצה — ולחיקוי.

  6. הבוגד בעמו הגיב:

    פעם הוא נלחם באפרטהייד, אך כשהקונגרס האפריקאי עלה לשלטון הוא היגר ל"ציון", לאחר שקודם שרת כעיתונאי בעיתון הלוחמני שתקף את האפרטהייד, ה"רנד דיילי מייל". אך משהיגר לישראל הפך למצדיקן הראשי של האפרטהייד -בגרסתו הציונית- ומאז הוא טוען שזה "שלנו" לא דומה כלל לזה שבו נלחם בדרום-אפריקה מכורתו. זה מר בנג'מין פוגרונד, שמאמרו "האפרטהייד והאמת" הופיע ב"הארץ".
    כאילו שישראל (של בן גוריון) לא גירשה את רוב האוכלוסיה הפלסטינית ב-1948, ולא מנעה את שובה ב"חוק השבות-1951. כאילו שב-1967 לא המשיכה ישראל (של לוי אשכול) לגרש מאות אלפי פלסטינים לירדן. וכאילו שישראל (של נתניהו) לא מגרשת פלסטינים מירושלים… ב-1986 היה יותר ממחצית הסחר של ישראל עם דרום-אפריקה נ ש ק . אבל קודם זה היה הרבה יותר…ו‎הסוציאל-ליסטים שלנו -מגולדה, דרך שמעון פרס ועד רבין- היתה בלעדיות על הספקת נשק גרעיני לאפרטהייד (וגם טילי "יריחו" לשאת אותו). כשב-1987 ראיינתי את רה"מ יצחק רבין, הוא הבטיח למצלמה ולמיקרופון ש"הממשלה החליטה ששום הסכם ח ד ש לא ייחתם עם דרום-אפריקה". אבל ‎ההסכם "הישן" הענקי היה בתוקף, ועליו חתם שמעון פרס, היום נשיא המדינה

  7. חבר לשעבר של גדעון ושלמה הגיב:

    הגיע הזמן לשים דברים על השולחן: העם היהודי הוא מיעוט מדוכא בעולם כולו במשך אלפי שנים וארץ ישראל כולה ראויה לשמש לו כמבצר מגן כנגד נצול דכוי והשפלה.
    לפני חזונם של הס, הרצל ואחרים שהיה סוציאליסטי במהותו, לא היו כאן כמעט ערבים לבטח לא פלסטינים. היה כאן קבוץ די מזערי של תושבים. למשל בשנת 1850 חיו בישראל: יהודים 6000, לא יהודים (נוצרים ומוסלמים) 9000 ובשנת 1870: יהודים 11000, לא יהודים 11000.
    כל מי שטס מעל ישראל המודרנית בלילה, יכול להבחין בשטיח האורות הצפוף שמשרטט את גבולות המדינונת מהחוף ועד לירדן. כאשר משני צידיה חשיכה גדולה. זו של הים וזו של המדברות. ישראל מוקפת בשטחים אדירים רקים מאדם השיכים למדינות הערביות.
    השטן נמצא בפרטים הקטנים, אך התמונה הכוללת מספרת בדיוק, מי הגזען והאנטישמי ומי זה שרוצה לחיות כעם שפוי, בביתו הקטן. "נקבצו רשעים על שערי צדיק". וגם לזאב של לה פונטין היו טענות קשות וצודקות כביכול, כנגד השה שהעז לגזול וללגום ממימי הנחל שהיה שיך כביכול לו ולאבותיו הזאבים הדפוקים. ממש ביג דיל.
    מענין אם תגובה זו תפורסם?

  8. ישי הגיב:

    במצב בו האומה הערבית מחזיקה 99.83% מאדמות המזרח התיכון, וישראל משתרעת על 0.17% מהשטח, מי שנלחם למען "חלוקה הוגנת של ה-0.17% בין שתי האומות" הוא אדם רקוב מוסרית מהיסוד. כולכם, כל אנשי האגף השמאלי של המפה, שותפים למאבק הרקוב ביותר בהסטוריה של המין האנושי – חלוקה "הוגנת" של ה-0.17%. מדינות ערב מחזיקות במליוני קילומטרים רבועים של אדמות ריקות, ואתם נלחמים על הבאת עוד ועוד מהגרים ערבים אל תוך האזור הקטנטן שהעם היהודי חי בו, שהוא רק שמינית ממה שוועידת סאן רמו הקצתה לנו ב-1920, לפני שבריטניה הפרה את התחיבויותיה להקים במלוא השטח (100,000 קמ"ר) בית לאומי לעם היהודי.
    תתבישו לכם.

  9. גדעון ספירו הגיב:

    ישי, הטעות שלך,יש בה מידה של ריקבון, אם לאמץ ביטוי שלך, שאתה מצרף את כל הטריטוריות של מדינות ערב לכדי יחידה קרקעית אחת ומעמיד אותה מול גודלה של ישראל, ולא היא. כל מדינה היא יחידה קרקעית בפני עצמה. מצרים אינה סודן מרוקו אינה אלג'יריה והכלל הוא שכל מדינה היא יחידה לאומית טרטוריאלית עצמאית. כפי שאינך מצרף את כל המדינות דוברות אנגלית או ספרדית ליחידה אחת, הוא הדין למדינות דוברות ערבית. לכן יש לשפוט את ישראל בטריטוריה שלה מול התביעות הפלסטיניות, והמצב הוא שישראל משתרעת על 78 אחוזים משטח המנדט הבריטי ונוגסת גם ב-22 האחוזים שיועדו למדינה הפלסטינית. ללא קשר לגודלה של מדינה אין זכות לאף עם לשלוט בכוח הזרוע על עם אחר ולשלול את חירותו.

  10. שפוי הגיב:

    זה לא יעזור, אבל אנסה בכל זאת.
    אין דבר כזה פלסטינאי. נקודה.
    זהו בסך הכל ניסיון טקטי . אבל הוא עובד.
    זה גם לא משנה.
    מבחינת הערבים הכל שלהם. כן, גם ת"א וחיפה ובת ים. הכל.
    אין טעם לדבר על היסטוריה, כי הם (ואתם) משנים אותה לפי הצורך (ישו היה פלסטינאי, הכותל הוא חרם א-שריף וירושלים קדושה לאיסלם)
    מי שחולם על מדינה דו-לאומית שיסתכל מה קורה לנוצרים בסוריה, מצרים ולבנון.
    פה זה יהיה אפילו יותר פשוט. דקה אחרי ההכרזה ישארו רק תמהונים וחרדים…
    יש לנו רק ברירה אחת- להילחם.
    או כדבר החידוד- אופטימי לומד ערבית, ריאלי- לומד לשחות.

  11. האם כשגדעון כותב על 'מדינה שראשיה תמכו בנאצים' הגיב:

    הוא מתכוון לבריה"מ של סטאלין שראשיה כרתו ברית עם הנאצים, כמו שאפשר לראות בתמונה המצורפת, ויצאו יחד איתם למסע של כיבושים, שוד ורצח המונים באירופה?

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:MolotovRibbentropStalin.jpg

הגיבו לשפוי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים