הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בינואר, 2014 6 תגובות

יש להודות, בלב לא שלם ובנפש לא חפצה, שהשלב האחרון בדעיכתו הפיזית של אריאל שרון שלה פנינים מבהיקות גם מכותבים בינוניים בימים כתיקונם. קראנו ושמענו תיאורים נמלצים על אישיותו התרומית של החולה, וכמעט שכחנו שהוא בעצם מת למחצה כבר שמונה שנים. מירה אברך המנוחה, הרכילאית האולטימטיבית שנפטרה לא מכבר, הייתה יכולה להתגאות בצאצאיה הרוחניים בעיתוני סוף השבוע. השבחים החמים על לבביותו, על תיאבונו המופלג, על אהבת "האדמה הרטובה", האפילו על הניסיונות הבודדים לניתוחים פוליטיים נכוחים. בכפר הקטן שמאכלס עדיין את חסידי העולם הצברי שאבד עליו הכלח, המירו כבר מזמן את חוש הביקורת במעין זן מרוכך של סלחנות כביכול אנושית, שכוללת רק את אנשי שלומנו. שרון זכה לקיתונות של חמימות דביקה ותמוהה.

Bush_sharonאריאל שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן, 2004 (מקור)

לפני שנים רבות הוקיע דן מרגלית בחריפות את מבקריה של הפזמונאית הלאומנית נעמי שמר, ובאותה הזדמנות הוציא כמעט אל מחוץ למחנה את השמאל הרדיקלי כולו. ההזדהות עם שמר נחשבה אז לסימן מובהק של ישראליות שורשית מסוג מסוים, ואלה שהשורה: "כיכר השוק ריקה" (שבאה לתאר את ירושלים "המחולקת" לפני מלחמת ששת הימים) קוממה אותם מחמת גזענותה, היו כמעט מנודים. ההתנשאות של שמר וההדרה השחצנית של אלפי בני האדם שאכלסו את העיר העתיקה לפני הכיבוש ביוני 1967, לא הפריעו למרגלית ולחסידיו בעיתונות הארצית והמקומית. כמה מאיתנו הגיבו בזמן אמת לדברי ההבל של מרגלית לא רק מתוך הבוז שרחשו לרמתו האינטלקטואלית; חששנו שהם יחלחלו למקום אפל ועמוק בנפשם של כותבים ישראלים רבים. למי שיש עמוד שדרה רוחני ורעיוני כתבי פלסתר כאלה לא יזיקו, אבל אחרים מאמצים כל אופנה חולפת. המאמר היה נקודת ציון בדרך להתקרנפות המוּאצת של דור שלם, צעיר בהרבה ממרגלית, שתודעתו המעמדית הכוזבת הובילה אותו, בסופה של דרך מהמורות נפתלת, למחנה המשותף של יאיר לפיד ונפתלי בנט. עיתונאים רבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית גולשים במהירות רבה למעמד שקרל מרקס קרא לו "הפרולטריון המרופט". מייסד הסוציאליזם המדעי התכוון לעובדים שכירים שאינם מאורגנים, שהכנסתם קטנה, ולכן הם חשופים לכל תנודה במצב הכלכלי (כמו אינפלציה דוהרת, למשל) בארצם. רבים מאנשי התקשורת, למעט כמה "כוכבים" ששכרם הגבוה תורם להצלחת מדיניות "הפרד ומשול" של המעסיקים, אינם מאוגדים בוועדים חזקים, או שהוועדים הקיימים במקום עבודתם איבדו כבר מזמן את כוח ההרתעה שלהם. כל זה תרם לרפיסות פוליטית שרווחת בתקשורת, לתודעה מעמדית הזויה, ולסינדרום חדש יחסית של פחד וחשבון, שמגביל מאוד את חופש הביטוי בנושאים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.

הישראלים המשכילים שנולדו בארץ קיבלו פחות או יותר את עמדות הממסד של תנועת העבודה, עד שאהוד ברק פירק אותה למעשה בשנת 1991. חיסול ההסתדרות ככוח פוליטי וכגורם כלכלי חשוב בוצע אמנם על ידי חיים רמון, אבל ניתן היה לראות שיצחק רבין המנוח נתן את ברכתו, במישרין או בעקיפין, לכל תהליך שגורם להחלשת העבודה המאורגנת. לשמעון פרס היו תומכים רבים בהסתדרות, אבל הוא תמיד ראה בה גורם מיושן ועוין, חרף זיקתו המשתלמת מאוד לאינטרנציונל הסוציאליסטי. כאשר מפלגתו רפ"י הוציאה לאור ביטאון משלה הוא ביטא עמדות ימניות מאוד בנושאי פנים ובנושאי חוץ, שהיו קרובות מאוד לאלה של הימין האמריקאי. גם הקרבה בין פרס לבין שרון הייתה אורגנית. הביטחוניזם והשנאה כלפי הערבים לא היו זרים לנִצים במפלגת העבודה, ואפילו הוותיקים במפלגה ראו בהצטרפות שרון לליכוד מעין תאונה מקרית, שנבעה מטעויות ביחסם של ראשי המפלגה לאיש. במידה רבה הם צדקו. שרון היה זולל ערבים מסוכן, איש תוקפני ואכזר, אבל היה בו גם יסוד מציאותי יותר, שנבע מקרבתו הרעיונית (בניגוד לוויכוחים הטקטיים) לדוד בן-גוריון ולאנשיו. שרון הבין, כבר בתחילת דרכו הפוליטית, שיש קרבה רבה בין תורת בן-גוריון לזו של זאב ז'בוטינסקי. מנהיג מפא"י בנה את הצבא העברי ואת החינוך הממלכתי שעליו חלם ז'בוטינסקי. גם אהוד אולמרט הפנים זאת, וקלט שהוא שייך בכל נימי נפשו לאסכולה הממלכתית הזו.

לכן קשה לומר שנדהמנו במיוחד כאשר אולמרט הרביזיוניסט, פרס הרפ"יסט ורמון המפא"יניק חברוּ לשרון במפלגה פוליטית אחת. זה היה תהליך שהתחיל עוד לפני הקמת המדינה ומצא את ביטויו הארגוני במפלגה זעירה שאותה הקימו יגאל הורביץ המושבניק יחד עם מאיר גרוסמן (1946), מהעסקנים המובילים בתנועתו של ז'בוטינסקי. מאותו מקור צמחה גם תנועת "לעם", שלימים הצטרפה לליכוד ונבנתה על אותו בסיס אידיאולוגי. כרגיל לוּותה ההתפתחות הרעיונית הזו גם בתהליכים כלכליים, שגרמו לניעוּת מסיבית של שכירים למעמד המנהלים ולאנשי היוזמה הפרטית. בצד הצמיחה הבולטת בממדיו של הסקטור הביטחוני, שיצר גם הוא מעמד מנהלים גדול עם אינטרסים משלו, לא היה מנוס משינוי מהפכני של הזירה הפוליטית. רק אחרי קריאה מדוקדקת של התהליכים המבניים האלה ניתן להבין כיצד אופורטוניסט ושופך דמים מובהק כמו שרון, שנהג במדינה כבתוך שלו, הפך לפופולארי כל כך לקראת סוף כהונתו כראש ממשלה. הוא שילם מס שפתיים לימין הפרגמטי באמצעות פינוי הישראלים מהרצועה, וסייע לימין הרעיוני להמשיך ולטפח את ההתנחלויות בגדה המערבית. תוך כדי מעשה המשיך לסייע לבעלי הון, בחלקם חסרי מצפון, לנכס לעצמם את המשאבים שהיו אמורים להיות שייכים לעם כולו. משה דיין היה אחד מסוללי דרכו של שרון למרכז הבמה הפוליטית. הוא סייע לו להפיץ את זרע הפורענות של קיביה ושל שאר פעולות התגמול הרצחניות במרכז הווייתה של החברה הישראלית.

הפולחן המקאברי סביב שקיעתו הבלתי נמנעת של שרון בשבועות האחרונים, התאים מאוד לרזומה של האיש. כל שנות חיינו כאנשים בוגרים תיעבנו בשמאל את האיש, וכמו רוב חניכי תנועת העבודה ראינו בו בטעות חריג בקרב הקצינים הבכירים הרבים שהתחנכו אצלנו. מאז נוכחנו לדעת, שדווקא אנשי טוהר הנשק הם במיעוט הולך וקטן, ושעוד נחווה גנרלים גרועים ממנו בהרבה. אנשי תקשורת שהיו מקורבים אליו, גם ליברלים מושבעים בעיני עצמם, סיפרו לנו השבוע על חוש ההומור המפותח שלו. רבים דיברו עליו בימים האחרונים בחיוך קונספירטיבי של מביני דבר, וראינו גם עיניים נוצצות, אולי אפילו מלוחלחות בדמעות. חשבנו אולי שבמשך שמונה שנות מחלתו הקשה הוא כמעט נשכח. אבל מסתבר, בעיקר מהמליצות המיליטריסטיות של רופאיו, שהיה לו כוח חיים אדיר, ו"לב של ילד בן 15". אותנו חינכו להעדיף לב מלא חמלה ונקי משחיתות.

  • פורסם בכל העיר, 10 ינואר 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אילנה הגיב:

    תודה על המאמר המפוקח.
    זהו, לפני דקות אחדות נפטר האיש שהביא לנו את מלחמת לבנון הראשונה, סברה ושטילה, ההרחבה העצומה של ההתנחלויות, האינתיפאדה השניה, ואת ״הניתוק״ מעזה. מבלי להמעיט מאבלה של משפחת שרון, אני מקווה שבמותו יבשר לנו שלום

  2. נעם שלו הגיב:

    חיים, טעית טעות גסה בכותבך על הבוז ל"רמתו האינטלקטואלית" של הכתבן העילג דן מרגלית: למרגלית אין "רמה אינטלקטואלית" (שהרי 0 – אפס – אינו רמה). מדובר בנאכשלעפער חסר תקנה, שמתמיד נצמד לעכוזיהם של מושאי הערצתו – הגנב שתום העין דיין בעבר, ונפוליאון ברק דהיום. הוא היה חברו הקרוב של המושחת אולמרט במשך שלושים שנה ולא הצליח להבחין בתאוות הבצע של אולמרט ובמושחתותו. מרגלית מפרסם את הטקסטים המגוחכים שלו – השזורים בציטוטים שלא ממין העניין מ"דברי חכמים" מצד אחד ומפיזמונים של להקמת הנח"ל של שנות ה-50 מצד אחר בניסיון פתטי להפגין את רוחב אופקיו – בסמרטוטון החינמוני "ביביתון" של איש ההימורים השדלסוני. מרגלית, היוצא חוצץ נגד "בני החושך" בשם "בני האור" (הוא עצמו וקומץ חביביו), שירת בנפש חפצה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר (פעמיים) עופר נמרודי תמורת חופן עבה של ירקרקים. זו "רמתו האינטלקטואלית" והמוסרית.

  3. אחד הגיב:

    לא בכדי הלך הזרזיר שרון אל העורב מילושביץ. כל מילה חקוקה בסלע. פושע מלחמה וארכי רוצח שקיפד, פצע, אמלל ועשק רבבות של חפים מפשע, ומכאן שההערצה המחליאה לה זוכה מהחברה הישראלית על כל גווניה, מעידה הרבה יותר עלינו מאשר עליו.

  4. דוד עציון הגיב:

    אכן מאמר מפוקח ומעניין. ברשותך, שני תיקונים (לדעתי): ההסתדרות החלה, אולי מבלי דעת, את תהליך חיסולה הפוליטי כבר בשנות השישים והשבעים, כשלא היתה ערה למתרחש סביבה ולעולם המשתנה. כשהגיע רמון, היא כבר היתה במצב דעיכה. אהוד ברק לא פירק את תנועת העבודה ב-1991 (בשנה זו הוא היה עדיין בצה"ל), אלא עשה זאת במלוא כשרונו כמה שנים מאוחר יותר

  5. שמשי הגיב:

    טעות עריכה במאמר: "הישראלים המשכילים שנולדו בארץ קיבלו פחות או יותר את עמדות הממסד של תנועת העבודה, עד שאהוד ברק פירק אותה למעשה בשנת 1991". אבקש להזכיר כי ב-1991 ברק מונה לרמטכ"ל והשתחרר רק כעבור שלוש שנים. ב-1991 מפלגת העבודה היתה באופוזיציה, ובראשה עמד שמעון פרס

  6. אלכס מסיס הגיב:

    השבר החל לדעתי בפרוק זרם העובדים בחינוך בידי בן גוריון ולאחר מכן, עם הזמנת הליכוד להצטרף
    לממשלת-אשכול – מה שהעניק לימין המבודד, עד אז, את הלגיטימיות של "ישראליות" שלא הייתה להם.
    ה"מערך" של מפא"י מפ"מ ואחדות העבודה הוא שפרק את ההסתדרות מיסודותיה הרעיונים והכלכליים,
    כשכבר לא היה שמאל של ממש במדינה, פרט לחד"ש ומק"י.

הגיבו לנעם שלו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים