הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 בינואר, 2014 תגובה 1

המאמץ שהשקיעה ומשקיעה המפלגה הקומוניסטית בארץ בארגון מאבקים מעמדיים, במטרה לשמור על  זכויות העובדים ומעמדם ולשפרם, מבטא יישום של העמדות, אותן  הגדיר  קרל מרקס: "במשטר כלכלי המבוסס על ניגודי מעמדות, כל הרוצה לעקור את העבדות, לא בפראזות  בלבד, אלא במעשים, חייב להיות בעד מאבק מעמדי. כדי להעריך נכונה את  ערך השביתות וההתאגדויות הפועליות, אסור לנו להירתע, רק משום שהישגיהן הכלכליים קטנים לכאורה. אנו חייבים להביא בחשבון את התוצאות  המוסריות והפוליטיות".

mayday13פעילי מק"י וחד"ש בהפגנת האחד במאי שנערכה בתל-אביב ב-1 מאי 2013 (צילום: חד"ש)

ההתחלה

ב-4 בדצמבר 1920 נערכה ועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, שבה השיגה מפלגת הפועלים הסוציאליסטים (שממנה צמחה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, פק"פ) 303 קולות, שהיוו אז 7% מהקולות. כבר אז ביטאו צירי מפלגת הפועלים הסוציאליסטים השקפת עולם  מעמדית ואינטרנציונליסטית, בתובעם שההסתדרות תאגד פועלים יהודים וערבים. זו הייתה נקודת המוצא לניתוח הבעיות אז, לרבות השאלה הלאומית. עמדה זו נגדה את העמדה של המפלגות הציוניות-"סוציאליסטיות", שהחליטו שבהסתדרות יתקבלו רק פועלים יהודים.

בוועידת  היסוד  של ההסתדרות התנהל ויכוח עקרוני בדבר אופייה ומהותה של ההסתדרות. יצחק טבנקין (אחדות העבודה) אמר בוועידת היסוד: "עלינו לעסוק בדאגה לקניית קרקעות בארצנו. לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד". מאיר יערי (השומר הצעיר) טען, כי "ארגון הפועלים בהסתדרות לא יהיה על בסיס מלחמת המעמדות, כפי שהוצע על ידי הקומוניסטים, אלא על בסיס בלתי-מפלגתי".

הקומוניסטית התנגדו, מן הרגע הראשון, הן להגדרת ההסתדרות כארגון לפועלים יהודים בלבד (שמה של ההסתדרות נקבע כ"ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל"), והן לשלילת אופייה המעמדי. הנציג הקומוניסטי אמר  בדיון בוועידת היסוד: "כל עוד יישאר הפועל הערבי מחוץ להסתדרות, לא יימצא פתרון גם לפועל העברי".

בבחירות לוועידת ההסתדרות השנייה (שהתקיימה בינואר 1923) התמודדה "פרקציית הפועלים", שהייתה מסגרת לגאלית לפעולות פק"פ. בראש הרשימה עמד וולף אברבוך, שכינויו היה "דניאל". פרקציית הפועלים השיגה 250 קולות ושלושה צירים בוועידה. צירי הפרקציה התריעו נגד שיתוף פעולה עם הבורגנות ותבעו "מלחמת מעמדות עקבית" והפרדה של "הפונקציות"- כלומר הפרדת האיגוד המקצועי מהארגונים הקואופרטיביים. את ההתיישבות הקיבוצית הגדיר וולף אברבוך כ"קומוניזם של דלות" ואוטופיות, המשמרים את האינטרסים של הבורגנות היהודית. כן התנגדה למוסדות הקבלניים של ההסתדרות (כגון "סולל בונה")

מפלגת מעמד העובדים

מאז ועד היום  התחוללו בארץ שינויים רבים. נעלמו מן המפה מפלגות ציוניות, שהתיימרו לייצג את העובדים ואת השכבות המוחלשות – מפא"י, אחדות העבודה והשומר הצעיר (מפ"ם). המפלגה הקומוניסטית הישראלית מתמידה במאבק בעקביות. בתקנון מק"י, שאושר בוועידה ה-24 (2004), נאמר בסעיף 5: "מק"י היא מפלגת המאבק המעמדי, מפלגה מהפכנית של מעמד העובדים וכל  השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם  והפטריוטיזם האמיתי. מפלגה יהודית-ערבית, הנאבקת למען העניינים האמיתיים של ישראל  לטובת כל תושביה".

כקומוניסטים, היינו רוצים  שהבעיות החברתיות והמעמדיות יהוו מרכז פעילותנו, ושהציבור יבחן  את השאלה הלאומית כחלק מהמאבק האנטי–קפיטליסטי הכללי. אך בפועל, השאלה הלאומית החריפה והכול סובב סביבה.

למרות התנאים הקשים בעבר ובהווה, עולה בידינו לשמור על העקרונות המעמדיים ועל העמדות האינטרנציונליסטיות. כפי שצוין לעיל, מאז כינון ההסתדרות הכללית, דרשנו את שיתוף הפועלים הערבים בהסתדרות  ובניית אחדות יהודית ערבית בשורותיה.

הוצאת הקומוניסטים מההסתדרות

שבתאי טבת, בספרו "קנאת דוד" (הביוגרפיה הידועה של דוד בן גוריון), תיאר את המאמצים שהשקיעו ראשי ההסתדרות, כדי להוציא ממנה את הקומוניסטים. הוא מספר, כי ימים אחדים לאחר יסוד ההסתדרות ב-1920, דנו בהנהגתה  במה שהם  כינו "חדירת המופסים" (כינוי שהודבק אז לקומוניסטים) להסתדרות פועלי המתכת, בכוונה להפכה לאגודה  מקצועית יהודית-ערבית. ברל כצנלסון (מפא"י) ויצחק טבנקין (אחדות העבודה) הגדירו פעילות זו כסכנה, וקראו להפריד בין האגודה של הפועלים היהודים לבין זו של הפועלים הערבים. בהמשך מספר טבת, כי באותה שנה הוציאה מועצת פועלי תל-אביב משורות ההסתדרות את אגודת האופים, משום שזו כינתה את עצמה אגודה מקצועית אינטרנציונליסטית. טבת מוסיף, כי לאחר שההסתדרות סירבה לאפשר לפועלים ערבים להיות חברים בה, נטלה על עצמה המפלגה הקומוניסטית  (פק"פ)  בשנת 1924  לארגן אותם באגודות מקצועיות.

חברי פק"פ, שיוצגו בהסתדרות באמצעות פרקציית הפועלים, גורשו ממנה באפריל שנת 1924. הסיבה להוצאה מההסתדרות – התביעה של הקומוניסטים לבטל את המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י והוקעתם את הציונות כתנועה בורגנית, שקשרה את גורלה  באימפריאליזם הבריטי.

התמונה ברורה: הקומוניסטים לחמו לעצמאות הארץ ונגד השלטון הבריטי הזר. המאבק המשותף , היהודי-ערבי, למען שלום וחיים משותפים, התנהל על בסיס מעמדי.

התארגנות פועלים ערבים בהשראת הליגה לשחרור לאומי

בנובמבר 1942 ייסדו פועלים ואינטלקטואלים ערבים בעלי השקפה רדיקלית בחיפה את "התאחדות  האיגודים המקצועיים  הערביים", שהשיגה השפעה בכמה מקומות עבודה גדולים בחיפה, כולל במתקני חברת הנפט העיראקית וחברת הנפט "של".

בתחילת 1944, פרשו הסניפים של יפו, נצרת (בראשות פואד נסאר), ירושלים וכמה נוספים, שהונהגו בידי קומוניסטים, מהאגודה המקצועית הערבית – "אגודת הפועלים הערבים הפלסטינים" בראשות סמי טהא (שנוסדה ב-1925), ויחד עם "התאחדות האיגודים המקצועיים הערביים" – הקימו ארגון מקצועי חדש בשם "קונגרס הפועלים הערבים", שפעל בהשפעת הליגה לשחרור לאומי (ארגון שפרש מהפלגה הקומוניסטית ב-1943 ושוב אליה באוקטובר 1948). רשמית הוכרז על הקמת קונגרס הפועלים הערבים בכינוס ארצי, שנערך ביפו ב-19 באוגוסט 1945.

מאבקים משותפים של פועלים ערבים ויהודים

אליהו גוז'נסקי, מזכיר הוועד המרכזי (שנהרג בתאונת מטוס בדצמבר 1948) שם דגש בצורך להעלאת  המערכה  המקצועית לרמה של מערכה מעמדית ופוליטית ולהנחלתה לחברי המפלגה, כדי להכות שורשים עמוקים בקרב מעמד הפועלים. כמהפכן, שיתוף הפעולה בין פועלים יהודים וערבים היה עבורו צו פטריוטי ראשון.

בספטמבר 1945, הכריזו  3,000 פועלים יהודים וערבים במחנה הצבא הבריטי במגרשי התערוכה בתל אביב על שביתה, שנמשכה שבוע ימים. השובתים תבעו הכרה בוועד הפועלים, תשלום תוספת יוקר, הפסקת הנוהל של הטלת קנסות על הפועלים וביטול הפיטורים השרירותיים של כמה פועלים. הפועלים הערבים והיהודים ארגנו יחד משמרות שביתה. הישג פוליטי רב ערך הייתה ההפגנה המשותפת של 1,300 פועלים  יהודים וערבים, שצעדו יחד ברחובות תל אביב, בהניפם את הכרזה: "תחי האחדות בין הפועלים הערבים והיהודים". מערכה מעמדית זו הייתה אות לבאות.

בשנת 1945 פרצו שביתות רבות משתתפים של פועלים ערבים ויהודים בחברות הנפט ובבתי הזיקוק, במחנות הצבא הבריטי וברכבת, וכן שביתות של עובדי הממשלה. מקור הכוח של שביתות אלו – אחדות הפועלים היהודים והערבים.

המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית הייתה מעורבת בשביתות. השבועון הקומוניסטי "קול העם" כתב (23.5.1946): "פועלים הכריזו שביתה והפגינו בחיפה ובירושלים ובידיהם שלטים בעברית, בערבית ובאנגלית – 'מלוכדים ומאוחדים ננצח!', ובכך הכריזו למעשה  עוצר על השירותים  והתחבורה של הממשלה". צריך לזכור ששביתות אלו התרחשו, שעה שמנהיגים ציוניים  ניהלו מערכה למען "כיבוש עבודה" ומנהיגים ריאקציוניים ערבים פעלו נגד שיתוף פעולה יהודי-ערבי.

בימי השביתה הגדולה של עובדי הממשלה, פרסמו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי כרוז משותף,  הפונה אל הפועלים  היהודים והערבים השובתים. הכרוז הביא לידי ביטוי את הצורך לקשור את המאבק  המקצועי במפעלים  ובמנגנון הממשל הבריטי  עם המאבק הפוליטי לעצמאות ולדמוקרטיה.

המערכה על חברותם של העובדים הערבים בהסתדרות

עד לוועידה ה-9 של ההסתדרות (1960), נמנע מהפועלים הערבים להצטרף לשורותיה. העיקרון שהתווה בן גוריון בספרו "ממעמד לעם" (1933) נשמר בקפדנות: "לא הגענו לכאן, כדי לארגן משהוא או להפיץ בין מישהם רעיונות סוציאליסטיים. הגענו לכאן כדי ליצור מולדת עבודה לעם היהודי…". אגב כך, הוא חשף את הסוציאליזם המזויף, אותו מנסים להפיץ עד היום.

מק"י וחוגים דמוקרטיים נוספים ניהלו מערכה ממושכת למען פתיחת שערי ההסתדרות בפני הפועלים הערבים. בוועידה ה-9 של ההסתדרות הוחלט, אמנם, על מתן אפשרות לפועלים ערבים להצטרף להסתדרות, אך רק כעבור 6 שנים,  בוועידה ה-10 של ההסתדרות (1966), השתתפו לראשונה צירים ערבים. במקביל, הושמטה המילה "עבריים" משמה של ההסתדרות, ונותר השם "ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל".

המערכה נגד הקומוניסטים במקומות העבודה

גם לאחר קום המדינה המשיכו ראשי מפא"י בהסתדרות לרדוף את העובדים הקומוניסטים.

המערכות המעמדיות, בהן נטלו חלק חברי מק"י לא היו קלות. הן נערכו בתנאים קשים  של התנכלויות לקומוניסטים, שנבחרו לעמדות חשובות בוועדי עובדים. העיד על כך אלי נחמיאס מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, אשר בעבודת הגמר שלו  הביא  מדברי  צבי בשן, מעובדי מועצת פועלי חיפה: "לאחר מכן  שלח אותי [מזכיר מועצת פועלי חיפה יוסף] אלמוגי ל'דשנים ופוספטים' על מנת להיאבק נגד הוועד בראשותו של אברהם לבנבראון (לימים חבר הוועד המרכזי של מק"י וחבר כנסת מטעמה). תוך חצי שנה הצלחנו להכניס 200 חברים למפא"י ולשלוט בוועד".

שיטות הרדיפה שיזמו יישמו יוסף אלמוגי וראש העיר חיפה אבא חושי, שכיהנו במשך שנים רבות כמזכירי מועצת פועלי חיפה, היו ידועות לשמצה באנטי-קומוניזם שלהן ובעוינותם לעובדים הערבים.

בספרו "בעובי הקורה", מספר אלמוגי, כי בתחילת שנות ה-50 היו כ-500 מקומות עבודה בחיפה  וכ-12 מהם היו מוקדי כוח ראשונים במעלה ועמדות מפתח מבחינת השליטה בהסתדרות וביניהם: הנמל, צי הסוחר, הרכבת, הדואר, חברת החשמל, בתי הזיקוק, מפעל הטקסטיל אתא, דשנים וחומרים כימיים, ופניציה. לדברי אלמוגי, כמעט כל ועדי העובדים במקומות עבודה גדולים אלה היו בשליטת מפ"ם ומק"י. "נדרשו לנו כ-3 שנים, עד סוף 1952, כדי לשכנע את העובדים, כי למען ההסתדרות והמדינה ולמענם הם, מוטב שיצביעו בעד מומלצי מפא"י (לוועד העובדים – ב"ג)". אשר לשיטות "השכנוע" שהנהיגו אלמוגי וחבריו, הן כללו מכות, איומים, פיטורים , רדיפות…

על הפחד של עסקני מפא"י מפני כוחות השמאל, יעידו  דבריו של אלמוגי ביחס לשביתת הימאים  הגדולה ב-1951: "היה לי יסוד להניח, שאנו מתקרבים למבחן כוח, החורג במידה רבה מן המאבק על השלטון באגודת הימאים… הביאו לידיעתי, כי אחדים ממנהיגי  המורדים, ובראשם נמרוד אשל, עמדו בקשרים הדוקים עם איגודים מקצועיים קומוניסטיים… נודע לי על פגישות שקיימו המורדים עם אסתר וילנסקה ממנהיגות מק"י". מאבקם של הימאים למען ניהול האיגוד שלהם, תוך דחיית התכתיבים של  מנהיגי מפא"י, היה מאבק אמיץ וארוך. הוא היה סימן דרך ומופת למאבקים אחרים שבאו בעקבותיו.

היחס ל"חברת העובדים"

נושא שהעסיק את מק"י במשך שנים היה מה שהוגדר כ"ההסתדרות עם שני כובעים". ההסתדרות הייתה איגוד מקצועי של עובדים שכירים, ויחד עם זאת – הבעלים של תאגיד כלכלי בשם "חברת העובדים", שהיה מעסיק של עובדים.

בעת שהוקמה "חברת העובדים" (1923), המטרה המוצהרת שלה הייתה: "ליצור חברת עובדים חופשית בלי מנצלים ומנוצלים, לטפח קואופרציה יצרנית וצרכנית, שמטרתה: שחרורו של המעמד העובד מכבלי היצרנות המנצלת והמסחר הפרטי, הבלתי מרוסן ורודף הבצע".

האם למליצות אלו היה בסיס במציאות היומיומית? בחרושת ההסתדרותית שררו אותם חוקים קפיטליסטיים, אותם חוקי הניצול, הנובעים מאופיו של הייצור הקפיטליסטי, אותם ניגודים שבין ההון לעבודה, אותה סתירה מעמדית של החברה הקפיטליסטית.

הפועלים למדו לדעת, כי גובה  שכרם במפעלי  ההסתדרות נקבע לאחר משא ומתן  בין ההסתדרות  לבין התאחדות התעשיינים, וכי ההחלטות האלה חייבו גם את החרושת ההסתדרותית. "פיטורי ייעול" נעשו בוולקן ובנשר, שהיו מפעלים במסגרת החרושת ההסתדרותית, ובמפעלי כור אחרים. "הבראת" סולל בונה, שהייתה חברה הסתדרותית, התבטאה בפיטוריהם של אלפי עובדים.

השותפות בהנהגת ההסתדרות

בעקבות הבחירות לוועידת ההסתרות ולמועצות הפועלים בשנת 1989, הצטרפה סיעת חד"ש לראשונה לקואליציות, בראשות מפלגת העבודה, בכמה מועצות פועלים. בין השנים 2007-1994, הייתה חד"ש (מיסודה של מק"י) חברה בקואליציה בהסתדרות והיו לה שני נציגים בהנהגתה. לאחר הוועידה האחרונה, ה-20, שנערכה ב-2007, התנהל משא-ומתן, אך בסופו-של-דבר, לא הצטרפה סיעת חד"ש לקואליציה ההסתדרותית.

בשעתו, כאשר סיעת חד"ש הצטרפה לקואליציה ולהנהגת ההסתדרות, לא עשינו זאת כביטוי של תמיכה במדיניות ההסתדרות, וגם לא הענקנו הסכמה מראש לצעדים שבהם נקט הרוב בהנהגה.

גם בשנים שנציגינו היו חברים בהנהגת ההסתדרות, הופענו בעקביות נגד החלפתם של הסכמים קיבוציים בהסכמים אישיים, נגד ההפרטה של חברות ממשלתיות והסתדרותיות, נגד ניתוק קופת חולים מההסתדרות, נגד סגירת עיתון ההסתדרות "דבר", ונגד הפגיעה המתמשכת בערכים מעמדיים, כמו ביטול ציון ה-1 במאי. בקביל תמכנו בכל צעד לטובת העובדים, לרבות השגתם של הסכמי תוספת יוקר, של הסכמי שכר ושל הסכמי מסגרת ארציים.

למרות שההחלטה בדבר פתיחת שערי ההסתדרות בפני העובדים הערבים יושמה, נמשכה אפלייתם בקבלה לעבודה, במקומות העבודה, וגם במסגרות ההסתדרותיות עצמן. לכן נאבקנו לשילוב מלא של הפועל הערבי בהסתדרות, להקמתן של מועצות פועלים ביישובים הערביים ולשוויון זכויות מלא במקומות העבודה.

נושא חשוב נוסף, בו עסקנו במשך שנים, היה הדאגה לשכר הוגן ולזכויות לפועלים הפלסטינים מהשטחים הכבושים. פעלנו להכרה באיגודים המקצועיים הפלסטיניים ובזכות לייצג את הפועלים הפלסטינים המועסקים בישראל.

המשימות הנוכחיות

בשנים שחלפו חלו שינויים רבים במבנה של החברה הישראלית, ברמת הקיטוב החברתי, בריכוז העושר, מצד אחד, ובגידול במספר החיים בעוני, מצד שני. התחזקו כוחות הימין אך המשימות העיקריות של הקומוניסטים בתחום המעמדי-חברתי נותרו בעינן. לכן מתייצבת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעקביות לימין מאבקי העובדים ,להגנת רמת חייהם, נגד כל גילוי של אפליה של עובדים ערבים ושל נשים עובדות, ונגד כל פגיעה  בהישגיהם הסוציאליים של השכירים.

ממשלות ישראל לדורותיהן מייצגות את בעלי ההון הגדול הישראלי והזר. מבחינתן, טובת המשק היא גידול ברווחים של בעלי ההון, סוחרי הבורסה וראשי הבנקים,  ולא דאגה לרווחתו של האדם העובד.

בפעילותנו היומיומית ובהופעות של נציגינו במוסדות ההסתדרות ובכנסת, אנו, הקומוניסטים, אומרים בפה מלא, שלא ניתן להתגבר על המצוקה הכלכלית והחברתית מבלי לפתור את הבעיה היסודית והיא – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לב הבעיה הוא ההכרה בצורך בסיום הכיבוש, בנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, ובהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל.  מול גל ההסתה, לפיה "אין פרטנר", אנו אומרים, שהפרטנר שלנו הוא הנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני ואיתה צריך לדבר, כדי למנוע את  שפיכות הדמים  ולבנות סיכוי לחיים משותפים.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מעבירה את מסורת המאבק המעמדי מדור לדור. אנו מודעים לכך, שבמאבקים חברתיים ישנן עליות ומורדות,  וכי כל דור תורם לניסיון המאבק הנצבר.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים, חברי המפלגה הקומוניסטית נמנו עם היוזמים והפעילים במערכות של העובדים. חברינו היו פעילים בוועדי הפעולה של העובדים, שארגנו שביתות ומחאות ארציות.  פעילות זו ביטאה את מדיניות מק"י, המבוססת על אחדות פעולה של העובדים, ללא הבדל השקפה פוליטית  והשתייכות מפלגתית.

עלינו לזכור ולשנן, שלא "ההנהגה" היא ההסתדרות, אלא העובדים המאורגנים בה, והם יכולים לשנות ולעמוד על משמר זכויותיהם. תפקיד מדריך ומכוון היה ויהיה לקומוניסטים ולחד"ש, ומחובתנו להגביר את מעורבותנו במאבקם של עובדי ישראל, יהודים כערבים.

תרומת הקומוניסטים לקידום המערכה המעמדית להגנת זכויות העובדים מותנית ביכולתנו לרכוש את אמון העובדים, לגלות מסירות ודוגמא אישית. עשינו זאת בשנות שלטון המנדט הבריטי וגם במאבקים הידועים, שהיינו מעורבים בהם, באזורי התעשייה בתל-אביב, בחיפה, בפתח תקווה, בנצרת, בדיר חנא ובמקומות נוספים. היו אלו יוזמות שצמחו מלמטה ודרבנו את הנהגת ההסתדרות להתייצב לימין העובדים והמובטלים ולמלא את תפקידה. זו המסורת של המאבק המעמדי, שעלינו ללמוד ולהמשיך וליישם בפעילותינו היומיומית.

רשימת קריאה בנושא:

  • הוועידה ה-24 של מק"י, הוצאת מק"י, 2007.
  • שבתאי טבת, קנאת דוד, כרך ב', הוצאת שוקן, 1980.
  • דוד בן גוריון, ממעמד לעם, 1933.
  • אליהו (אליושה) גוז'נסקי, במערכות המעמד והעם, הוצאת מק"י, 1959.
  • יוסף אלמוגי, בעובי הקורה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1980.
  • Zachary Lockman, Comrades and Enemies, Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906-1948, University of California Press, 1996.
תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. צפור בודד הגיב:

    ברכות על מאמר מצוין, שאינו קושר כתרים לראשן של פ.ק.פ- מק"י וחד"ש מחד אך פורש בפנינו פעילותן ועיקביותן כפי שעצבו פנינו עד היום מאידך.
    חייבים אנו להבין: דמוקרטיה וסוציאליזם חד הם!!
    זאת בשל התנאי ההכרחי של קיום "שורשי העשב" בבסיס התארגנותם.
    אין דבר כזה דמוקרטיה קפיטליסטית!
    זהו עיוות שנועד מראש לסרס כוח ההמונים, בעזרת עקירת "שורשי העשב" מתודעתם הציבורית.
    אם לא יתקימו בתוך "שורשי העשב", בחירות דמוקרטיות לסוביטים (מועצות בנות 30 המורכבות מנציגי עשרה "שורשי עשב" וכך הלאה באינטרנציונל מלא) כפי שצריך, לא תוכל החברה להתארגן. בחירות "מקיפות" בהן משתתפות קבוצות ענק (בלתי מאורגנות מלמטה) של עדרי מצביעים המונעים ע"י מערכות שטיפת מוח עתירות ממון, מאפשרות רק לנציגי הבורגנות, ל"התמודד" על קולו של "הבוחר", תוך כדי סירוס שאר עקרונות הדמוקרטיה: הפרדת רשויות מוחלטת ושלוש בחירות נפרדות לכל רשות.
    דמוקרטיה אם כן, יכולה להיות רק סוציאליסטית. או אז תוכל להתקיים באמת.
    ע"כ לפני המאבק המעמדי, חיב להגיע המאבק ההתארגנותי.
    בלעדיו לא נשיג דבר.
    וזהו שורש המהפיכה.

הגיבו לצפור בודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים