הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2014 5 תגובות

אחרי שבכיתי בלבי על שולמית אלוני, והרגשתי, כמו רבים אחרים מהמחנה הנאור בישראל, שעולמנו נעשה יותר ריק ויותר חלול בלעדיה, הרשיתי לעצמי לחייך בשקט מר, נוכח המחשבה שהכול השתנה בקצב כה מהיר, עד שאין לנו ברירה אלא להשתנות בעצמנו. לחברים צעירים יחסית קשה מאוד להסביר, שבאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, אלוני נחשבה לסמן הימני של מחנה השלום, ולא הייתה קיימת כלל במחנה השוויון הסוציו-אקונומי. כאשר עזבנו את מפלגת העבודה בעידן גולדה עוד האמנו שנוכל להציל את נשמתה של מדינת ישראל ולשנות אפילו את צביונה של הציונות, אבל הנאיביות לא האריכה ימים. כל מי שניסה לאחוז בקרנות המזבח של הציונות הממסדית איבד בהדרגה את יכולתו לשנות את פני המדינה. ב-1975 חבַרנו לסיעת "יעד" בראשותה של אלוני, ועד מהרה נוכחנו שרוב חבריה שייכים לאגף המרכזי של מחנה הציונות המתונה, ושאין באמתחתה של אלוני שום רעיון לשינוי רדיקלי של המציאות במדינת ישראל. פעלו אז ב"יעד" גורמים רבים, בעיקר מסיעת רצ, שהיו בעצם ביטחוניסטים שנצמדו למפלגת העבודה בנושאים הביטחוניים, אבל סלדו מוועדי עובדים, מההסתדרות הכללית ובעיקר מכל קשר עם דתיים, שלא לדבר על חרדים. הרוב במפלגה החדשה היה אנטי-סוציאליסטי, וכולם, כולל אלוני, סלדו מאוד מאש"ף והתנגדו לחתירה שלנו לעצב יחסים חדשים עם הארגון הפלסטיני.

Shulamit_Aloniשולמית אלוני (מתוך אתר מרצ)

היה ברור מראש שהשידוך הזה לא יצליח. הסיעה שלנו בתוך "יעד" הגיעה בעיקר מהמועצה לשלום ישראלי-פלסטיני, בהנהגת אורי אבנרי, יעקב ארנון ומתי פלד. עד אז עשינו כברת דרך ארוכה במאמצי ההידברות עם יאסר עראפת ואנשיו, בעיקר באמצעות מנתח הלב ד"ר עיסאם סארטווי, שעשה כמיטב יכולתו לקיים שיחות עם מחנה השלום הקטן שלנו. פלד היה, כדרכו, מרוכז בעיקר בנושא הפלסטיני, והאמין שאנחנו נהיה חלוצי המשא ומתן הבלתי נמנע בין ישראל לאש"ף. גם אבנרי פעל בהתלהבות לקירוב לבבות וחיבב מאוד את סארטווי, ה"טרוריסט" המשכיל ורחב האופקים, שניחן גם בחוש הומור מפותח. יעקב ארנון, מנכ"ל האוצר לשעבר ואיש מרושת היטב בממסד של תנועת העבודה, היה בעצם מפא"יניק שסלד מהלאומנות של גולדה מאיר. ארנון האינטלקטואל, שבלע ספרים באנגלית על ימי הזוהר של אוקספורד וקיימברידג' (זה היה אולי המכנה המשותף שקירב מאוד בינינו) לא נטה להתייחס לדיאלוג עם אש"ף ברגשנות כלשהי. מטבע ברייתו הוא היה מאופק, זהיר, בוחן כל תהליך תחת זכוכית מגדלת ובכל אלה מהל גם את ההומור ההולנדי הנפלא שלו.

כיוון שהמגעים עם אש"ף היו משותפים גם לנו וגם לחד"ש, היו בינינו שהתקרבו לקומוניסטים וחשו יותר בנוח עם הפעילים היהודים והערבים של רק"ח (כיום מק"י). גם אני הייתי שייך לזן הזה. השידוך עם אלוני נראה תמיד כדבר שולי וזמני, ואמנם הוא התפוצץ תוך זמן קצר. פלד במיוחד היה חסר סבלנות וסובלנות כלפי הפוזה הסוּפר-ציונית של אלוני. כיוון שהוא כבר ניתק את חבל הטבור עם תנועת העבודה ועם עברו בפלמ"ח ובצה"ל, נעלמו בהדרגה המעצורים שמנעו את הקשר החם בינינו לבין פעילים קומוניסטים של חד"ש כמו עוזי בורשטיין או תופיק זיאד. לעומת זאת, כל פעולת התנגדות צבאית של אש"ף חיזקה את המרכז הלאומני בתוך "יעד". במשכן הכנסת שררו יחסי איבה של ממש בינינו לבין אנשי אלוני, והפילוג הביא ליצירת מחנה של"י במרץ 1977. במשך כמה שנים רבצה תהום בינינו לבין אלוני, אבל אני אישית רקמתי איתה יחסים מצוינים. היו אמנם תקריות בדרך, ואני זוכר היטב סימפוזיונים שבהם הופעתי יחד עם מתי פלד בוויכוחים סוערים עם אנשי אלוני שהתנגדו למגעים שלנו עם ראשי אש"ף, בעיקר בתקופת הפיגועים. רוב אנשיה עברו מאוחר יותר תהליך של רדיקליזציה, שגרם להם לתמוך בהסכמי אוסלו. ההבדל האידיאולוגי היה עצום: אלוני ואפילו זאב שטרנהל תמכו באוסלו בשל החסות האמריקאית; חלק מחבריי הקרובים ואני תמכנו בהם בהסתייגות, חרף האמריקאים.

דווקא מבעד לחילוקי הדעות של פעם אני חש בעוצמה כזו בחסרונה של אלוני בנוף שלנו. כאשר התגרשנו מ"יעד" ויצרנו את של"י הייתה מפלגת העבודה בשלטון, ראשיה סירבו להפעיל נגדנו מערכת ענישה בגין המגעים עם אש"ף, ופלד, חברו לנשק של יצחק רבין, דיווח לראש הממשלה על השיחות, בתיאום עם בני השיח הפלסטיני שלנו. לקח לנו זמן לעכל את הפרופיל הרדיקלי החדש של אלוני, אבל בנושאים חשובים של זכויות אדם, זכויות נשים ומיעוטים, והמאבק נגד הגזענות ולמען השלום, היא הפכה בהדרגה לעמוד האש ההולך לפני המחנה. היא עקפה את ראשי מרצ בנכונותה לתמוך בעצמאות הפלסטינית ולהיאבק למען שילובם של אזרחי ישראל הערבים בכל מערכה פוליטית מתקדמת.

בשנים האחרונות, נוכח ההתקרנפות המוּאצת של המרכז הלאומני, הכּנות הבוטה שלה החריפה, ואפשרה לנו להציג את יאיר לפיד ודומיו באור הנכון. אלוני לא הייתה סוציאליסטית אבל תמכה בחקיקה סוציאל-דמוקרטית ובעיקר התנגדה בכל תוקף לחוקים האנטי-דמוקרטיים שנועדו להצר את צעדי השמאל ולמנוע חזית משותפת ליהודים ולערבים. כאשר כולנו מתלבטים עד היום בין ציות עיוור לחוקים שמתקבלים על ידי רוב אנטי-דמוקרטי בכנסת בלי חוקה שתרסן אותו, מורשת אלוני מחזקת את יכולתנו האנליטית ואת נחישותנו המוסרית לבחון את ההתפתחויות בשבע עיניים, במטרה לשמור על צלם האדם בכל מחיר. כשדדי צוקר הקים את ארגון "בצלם", הוא קרא תיגר על המנהיגות המסורתית של מרצ, כולל אלוני. בינתיים הפך "בצלם" לספינת הדגל של הליברליזם העקבי בזירה הפוליטית והחברתית שלנו. האמת הארכיאולוגית, בשפת ימינו, העובדתית, היא שאלוני גילתה חשדנות ואפילו איבה כלפי שני הדגלים החשובים ביותר של השמאל הרדיקלי, זכויות האדם בשטחים והמגעים עם אש"ף; האמת ההיסטורית היא שאלוני הפכה לסמל חי של העקרונות האלה. היה לה אומץ לשאת שנאה וביזוי מאנשי הימין הקיצוני, הדתי והחילוני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאיתו היה לה חילוקי דעות קשים בנושאי דת, אמר שהמבחן הקשה ביותר של לוחמים לזכויות האדם הוא ההתמודדות עם הלעג מצד חלקים בדעת הקהל הישראלית. את אלוני שנאו רבים, ואיבתם הקשה הפכה לתעודת כבוד עבורה. כפי שכבר כתבתי בהקשרים כאלה, כל יריקה שנשלחה לעברה על ידי פשיסטים הפכה לכוכב זהב בשמלתה, כמו כתמי הפחם בשמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

כך נזכור אותה: סמל מוסרי נהדר, גם לאנשי שמאל, שלא תמיד הזדהו עם כל עמדותיה.

  • פורסם בכל העיר, 31 ינואר 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    חייה הפוליטיים של אלוני הם הדגמה לכך שלבורגנות גם אלמנטים פרוגרסיביים. אלוני ייצגה אותם. אולם, כפי שלנין הראה, בעידן האימפריאליזם הם הולכים ומצטמצמים וממפלגת "מרצ" לא נשאר לבסוף דבר והיא הפכה לזנבו של הכלב המת. מי שמחפש בני ברית אצל הבורגנות בוודאי מרגיש שהאובדן אינו רק אובדן אישי אלא בעיקר אובדן פוליטי.

  2. ק.א. הגיב:

    עם תזוזות בדעת הקהל העולמית היהודיסטים יכולים לחוש תחת לחץ והחולים עלולים למצא פורקן בפגיעה באנשי שלום (שלא לדבר על פגיעתם הרוטינית בפלסטינים). משוגעינו משוגעים מתמיד וזה מצב מסוכן. אשר ל"מרצניקיאדה" – בתפקיד (ההיסטורי, אחרי 70 שנות אשליות מותר כבר להגיד היסטורי?) שנועד לנו כיהודיסטים אין פשרות: או שמסרבים לצו האימפריאליסטי או שמתמזגים איתו. "עולם המרצ" ,שפעל גם עלי, (במקרה שלי מתמימות וחוסר נסיון בחיים) כתא לשיחרור לחץ שעוזר יפה מאד לתעשיות הכיבושים בהסחת דעת וקניית זמן. הוא איפשר, ומאפשר, לללכת עם הפרוגרמה ולהרגיש (לפחות לתקופת מה שאינה מבוטלת) בלי. כמו כן הרצון להתגנב אל השלטון עם אג'נדה שמאלית-מרכזית-ימנית נחשף על ידי מנגנון הטירוף המאפיונרי והוצג כהיתפלחות. האירוניה היא שמי שהצביע על הגנבים היו הפושעים-המטורפים. בין גנבים למטורפים העם בחר במטורפים. דווקא רמאות (פעוטה וחסרת תחכום) נראתה לעם כאיומה ובזויה אבל עם דיכוי והשפלה כתוכן הלאומי – עם זה אין כל בעיה. מה אנחנו עם של רמאים?… נו, והיכן היא כיום השימחה הלאומית? היא מוכרחה להיות, אלא מה, בעוד הרפתקאה צבאית.

  3. Itai Sneh הגיב:

    A thoughtful piece, Haim.Lova Eliav served as a counterbalance. She was also not very warm personally., but very dedicated. Politicians need not be polite or always right, just conscientious and flexible. Because of her qualities, Golda hated her.

  4. רות תירוש הגיב:

    לא בקיאה עד כדי כך בכל הפרטים , אבל אני זוכרת ששולה התקדמה ממאבק למען זכויות האזרח והאדם אל הכרה בזכויות העם הפלשתיני, והכרה בצורך לנהל שיחות עם אש"פ . באישיותה היא היתה מהפכנית , ולכן יכלה לעמוד באומץ כזה מול גלי השנאה וההסתה שהופנו מולה . יום יבוא ושמה יונצח בין גיבורי ישראל המודרנית .

  5. שירה הגיב:

    בכתיבתך אתה מצליח להכניס אותי אל שנות ה-70. כתיבה כ"כ יפה וספרותית. אני מאוד אוהבת אתה שולמית אלוני כי היא אישיות. היא חזקה וטובה. וזה בשבילי הכל. גם אם כמה חבר'ה הקדימו אותה בשנות ה-70, היא רחוקה מצביעות והיא תמיד חתרה לאמת בכל מחיר.

הגיבו לשירה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים