לפני חמש שנים שמעתי שיש עמותה בנצרת שמטרתה שילוב הערבים בישראל בתעשיית ההיי טק. כמה שבועות אחר כך אמרו לי שגם הוקמה חברת תכנה שתעסיק ערבים בנצרת: הם יצברו שם ניסיון ואז יוכלו להיכנס לתעשייה ברגל ימין. הסיפור הזה – ערבים והיי טק – נשמע נהדר. הערבים יהפכו ליאפים עם מכוניות שעל ירכתיהן מדבקה עם שם של חברת היי טק. הם יפסיקו להיות עניים ומיואשים. לכולם יהיה כסף, לכולם יהיה טוב, לישראל יהיה עתיד.
מתוך כריכת הספר "כוונות טובות: היי-טק ערבי בישראל" מאת רוני פלומן
ידעתי שזה נאיבי, קפיטליסטי, מתעלם ממציאות קשה. וגם ידעתי עוד משהו: שעד אותו רגע בו סיפרו לי על שילוב ערבים בהיי טק הייתי שלמה לחלוטין עם ההדרה שלהם מהיי טק. הייתי מורגלת לחלוטין לעובדה (המזעזעת) שאין פה בכלל הזדמנות שווה. ידעתי שהרבה ערבים שלמדו מקצועות טכנולוגיים הפכו למורים כי לא הצליחו לחדור לתעשייה: ידעתי שהם עשרים אחוז מאוכלוסיית אזרחי המדינה.
זמן לא רב לפני כן יצא ספרי הראשון, ספר על הישראלים "היורדים" בעמק הסיליקון. הספר הראשון התבסס על ראיונות: באתי לאנשים הביתה, הקלטתי אותם וכתבתי מעין "סיפור חיים" שבמרכזו ההגירה. כתבתי על הקהילה שחייתי בה אז (חייתי כשמונה שנים במפרץ סן פרנסיסקו) והמונחים, השקפת העולם ותוצאות ההגירה היו ברורים לשני הצדדים. כתבתי על אנשים כמוני.
"ספר על הערבים" נראה לי רעיון נהדר לספר שני. אנשים שמהווים 20% מהאוכלוסייה ובכל זאת זרים לי לחלוטין. קצת דו קיום, קצת דיאלוג, כל עם יגיד מה רע לו פה, נשוויץ קצת ב"גניוס היהודי", שהיום נקרא "אומת הסטראט אפ".
אבל היו גם מיליון סיבות לא לכתוב את הספר: אני לא יודעת ערבית. אני לא מכירה אף ערבי בהיי טק, או בכלל. וזה כל כך טעון …. וגם, כמו יהודיה טובה, פחדתי מאוד – ממה שאשמע וסתם מנסיעה לבדי לתוך ישוב ערבי. ובכלל, חשבתי, מי ירצה לדבר חפשי בעוד מכשיר ההקלטה רץ ברקע – אולי הוא יחשוב שבאתי לרגל אחריו?
אז ויתרתי. אבל עברו שנתיים ולא שכחתי את הספר, אז החלטתי לכתוב אותו בכל זאת. הקלטתי כמה אנשים. זה הלך ככה ככה – הרגשתי שרק בני האליטה מדברים איתי, שאני לא לומדת שום דבר.
אבל אז הפגישו אותי עם יזם ערבי. הוא היה צריך ייעוץ. הוא בדיוק התחיל להקים סטראט אפ. לבדו. כיזם ערבי לא היו לו שום חברים עם סיפורי מרפסת על איך הם גייסו מההוא ומכרו לזה ושכנעו את ההוא, האיש המאוד-חשוב. הוא פשוט היה מוסלמי משכיל מהצפון עם להט נאיבי, חוסר כבוד למכשולים, אפס פחדים ומוכנות לספר את סיפורה של החברה שהקים עד שהצד השני ייכנע, מתשישות. ככה יזם צריך להיות: קצת ילדותי, קצת מצחיק וקצת רציני עד אימה.
התחלתי לעבוד איתו. וכך, תוך ששנינו מנסים לצלוח תקופה ארוכה של אי ודאות אם החברה תגייס כסף או תמות, עברתי, בלי לשים לב, לצד השני, הערבי. לא פחדתי יותר, לא חששתי לשמוע את הצד השני, קרה לי משהו.
מהרגע הראשון דיברנו על החיים שלנו, כמו אנשים שמשווים גרסאות, שרוצים לדעת מה אפשר לחקות. קצת כמו מי שמאמצים את הרגלי הלבוש, האכילה או החינוך של חבריהם. אני דיברתי על הילדים ועל בית הספר שלהם ועל כל מיני פעולות התנדבות בישוב שלי. משהו נשי קצת – מארגנים פה, מעודדים שם.
הוא, ההולך בגדולות, לא התנדב או קישט בתי ספר. מי שמחליט להיות הערבי הראשון שיגייס מהקרן שפנינו אליה לא סתם "תורם". שנתיים קודם הוא הלך על כל הקופה ורץ לראשות מועצת הכפר שלו. והכל כמו שצריך בסטריאוטיפ הערבי: ירו עליו. לא פעם. פעמיים. המשטרה לא באה (זה כפר ערבי, מה אכפת להם). הוא הוציא הון עתק מכספו – מאות אלפי שקלים שלא היו לו. הוא לא רצה לזכות בפירורים שראשות מועצה מקומית באשכול סוציו אקונומי שתיים (שתיים מתוך עשר, דירוג שאף ישוב יהודי בארץ לא מצוי בו, גם לא החרדים והעניים שבהם) יכולה לתת לו. הוא רצה לתקן את מצבם של בני עמו, שלא יחיו מהבטחת הכנסה, אלא שיצאו מהכפר ויעבדו בעבודה טובה. כל זה לא הפריע לו להפסיד בבחירות ההן, אבל זה כבר סיפור אחר.
כשהראיתי לו באנרים שנתלו בישוב לקישוט צחק ואמר לי שהיו כאלה באנרים עם כל הפרצוף שלו בכפר. כשסיפרתי על עוד פעילים ביישוב סיפר לי על המו"מ הקואליציוני שלו, הלא-פשוט. כשסיפרתי לו שנטענו שדרה בישוב הוא אמר לי "ציונות, הא?".
לאט לאט הבנתי את היכולת העצומה שלי ביחס לשלו. אני יכולה להשפיע על בית הספר שבו ילדי לומדים, על תנועת הנוער, על התנהלות הישוב. למועצה שלי יש משאבים (יש לה אזורי תעשייה שמניבים ארנונה גבוהה – לישובים ערבים כמעט שאין) ויש בה מערכת חינוך שמייצגת אותי ונבחרי ציבור מקומיים שרוצים לשרת אותי.
והחלטתי לרוץ לקבל מושב במועצה האזורית. אם הוא יכול להיות כזה משוגע, גם אני יכולה. ורצתי. וניהלתי משא ומתן קואליציוני. ודפקתי על כל דלת בישוב. לא תליתי תמונות שלי. הוצאתי מעט כסף – חברי מועצה לא מקבלים שכר. יום לפני הבחירות הוא התקשר לשאול מה אני עושה – אולי אני צריכה עזרה של הרגע האחרון. אמרתי לו שאני לוקחת את הקטן מחוג אמנות. הוא צחק. ביום הבחירות עמדתי באוהל קטן וחילקתי פתקים. לקחתי את הילדים לראות את השם שלי על הפתקים בקלפי. בלילה ראיתי איך סופרים את הפתקים. וניצחתי.
ועכשיו, כמעט שנה אחרי שנבחרתי, גם הספר על הערבים יוצא.
- רוני פלומן היא מחברת הספר "כוונות טובות – היי טק ערבי בישראל", "ארעיים וקבועים – הקהילה הישראלית באזור מפרץ סן-פרנסיסקו". היא עובדת כיועצת לחברות היי טק וחברת מליאת המועצה האזורית לב השרון.
מסקרן מאוד