הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בפברואר, 2014 4 תגובות

בדרכו הפתלתלה והערמומית הצליח שר החוץ אביגדור ליברמן להטביע את התקשורת בערפל עמוק, לעתים מר וצורב בעיניים, לעתים מתקתק ומקהה חושים. ליברמן נחשב לאיש חידתי והוא באמת כזה. ישראלים צעירים יחסית שגדלו על ברכי התרבות האמריקאית (גם בגרסתה העברית המשובשת משהו) מתקשים לרדת לסוף דעתו. חלקם קלטו סוף-סוף שלא מדובר במטורף או באיש בור ועילג. העברית שבפיו היא עלובה, זה נכון, אבל ליברמן הוא איש נבון וקר רוח, שמחפש לעצמו נישה מתאימה כדי להתבצר מול חברה עוינת מבחינתו, ולנסות לחפש לעצמו מקום תחת השמש. השלב הראשון של ההתבססות בפוליטיקה הישראלית היה קשה במיוחד. ליברמן הוא חסיד גדול של הבוטות שמאפיינת את מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין, ובעיקר חולק את שנאתו של פוטין כלפי ליברלים יפי-נפש, שמוכנים להקריב נכסים ממשיים כדי לקבל הכרה מהאינטלקטואלים המובילים בחברה. ליברמן מוכן לאמץ גמישות טקטית ובלבד שהיא תלוּוה בחתירה נוקשה להשגת היעדים האסטרטגיים. הוא מלא בוז לערכים הדמוקרטיים בכלל ומתנגד לחדירתם לכללי הביצוע של הממשלות בפרט. גם יחסו כלפי האמת וכלפי קדושת חיי האדם הוא אמביוולנטי. אין טעם להתמרד נגד הדמוקרטיה אם המדינות החזקות, שגורלך תלוי בהן, דורשות ממך מס שפתיים כלשהו, אבל יש לעקר את הנורמות הדמוקרטיות ממחויבות אמיתית להתנהלות ליברלית כלפי זרים. אם המסכה הדמוקרטית היא חיונית לצורך קבלת משאבים לביצוע מדיניות אנטי-ליברלית, ליברמן מוכן ללבוש אותה חרף העובדה שהוא בז לה בכל לבו. הצביעות היא קבילה כנשק טקטי, אבל בינו לבין עצמו חייב מדינאי "טבעי" כמותו להבחין בינה לבין דבקות כמעט דתית ביעדים הלאומניים שלו.

mitchell-liebermanהשליח ג'ורג' מיטשל בפגישה עם שר החוץ אביגדור ליברמן בירושלים, 2009 (מקור)

כיוון שליברמן הוא מדינאי מלידה אמות המידה שלו שונות לגמרי מאלה של רבים מעמיתיו. חרף הקרירות בינו לבין חברו לסיעה יאיר שמיר, ליברמן הוא תלמידו המובהק ביותר של אביו יצחק שמיר בחברה הישראלית. בעיני ליברמן, לספוג את ההפצצה העיראקית במלחמת המפרץ הראשונה כפי שעשה שמיר המנוח זה מקובל, כי הדבר מונע הסתבכות ישראלית טקטית, אבל משרת יעד אסטרטגי שהוא התמשכות המלחמה והקזת דם ערבי במחיר מינימאלי לישראל.

לכן הקשקושים, אפילו בערוץ 10, על ה"שמאלנות" של ליברמן בנושאים מסוימים הם מטעים, במקרה הטוב. ליברמן הוא ימני קיצוני ברוב הפרמטרים ועל פי כל ההגדרות המוכרות לנו. הוא ניאו-ליברל, שמרן לאומני, מנוכר לחלוטין להומניזם, לאינטרנציונליזם, לאחוות עמים, לשוויון כל בני האדם ותומך בפיתוח נשק גרעיני בישראל. גם בעצם הימים האלה, כ"שאפילו האמריקאים משחרים לפתחו", הוא לא בוחל בהצהרות גזעניות כלפי אזרחי המדינה הערבים. השבוע ליברמן התייחס לערבים בארץ בזו הלשון: "הם מזהים את עצמם עם חמאס, עם חיזבאללה ועם הרשות הפלסטינית ופועלים באופן שיטתי להשמדת ישראל, אין שום סיבה שיהיו פה חלק מהחברה". זוהי הסתה גזענית חמורה. כיוון שהוא נקב במפורש בשמותיהם של חברי הכנסת אחמד טיבי וג'אמל זחאלקה ניתן לקבוע שבשולי החברה הישראלית מקננים קנאים שעלולים לפגוע פיזית בשני פוליטיקאים ישראלים, אזרחי המדינה. כמה אופייני שלזחאלקה ולטיבי יש תואר דוקטור שנרכש בישראל. שניהם מדברים עברית מצוינת שרק מרגיזה עוד יותר את ליברמן. אני מקווה שהשנים יגישו נגדו תלונה במשטרה. אחרי הכול, ייתכן שהוא מתגעגע לניחוחות המוכרים לו היטב, שמאפיינים את חדרי החקירה.

אם באמת תתממש התחזית שליברמן יהיה עכשיו יקיר לבם של הפוליטיקאים בוושינגטון, יתייצב העולם כולו בפני האמת על המדיניות האמריקאית. הם לא מתנגדים לבני עוולה אלא רק רוצים שהם יהיו בכיסם. ברגע שליברמן מסתפח, ולוּ במידה קלה, לאורביט האמריקאי ומקבל את אישור הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון, ירעיפו עליו שבחים רבים גם כאן. בכל נאומיו של האיש, גם בשבועיים "המתונים" שלו, לא מצאנו אפילו שמץ של כמיהה אמיתית לשלום. כמו כל תומכיו החדשים ממחנה המרכז הלאומני, ליברמן איננו מאמין בשלום ורק מחפש אמתלה להיפטר מרוב הערבים החיים כאן איתנו. ברגע שמנהיג הימין החדש, יאיר לפיד, מסרב להידבר עם "הזועבים" כלו כל הקִצין על ההתארגנות במרכז למען שלום אמת. מטרתו של שר החוץ היא דווקא סיכול כל הסכם שיחולל שינוי אסטרטגי, תוך כדי שימוש בעגה יונית. מי שהוצג השבוע בתקשורת שלנו כשוחר שלום איננו אלא מאחז עיניים. אין לו מעצורים מוסריים וגם לא מחויבות רעיונית לשום נושא דמוקרטי.

ליברמן, וגם ידידיו הישנים במוסקבה, מבינים היטב שהתארגנות של מפלגות ימין אזרחי תלויה בגורם האמריקאי. הוא חושב שהצהרות הסירוב של ביבי נתניהו גורמות נזקים אסטרטגיים. הבוז שלו כלפי נתניהו הוא ברור. קוראים שיש להם חוש היסטורי מחייכים עתה בינם לבין עצמם, וחושבים שנתניהו בעצם אימץ (בשינויים קלים שהזמן גרמם) את יחסו של יצחק שמיר כלפי קודמו, מנחם בגין הרגשן, ובעיקר את הבוז של איש לח"י הקשוח, כלפי הפגנות האהבה לאויב, שהגעילו ממש את שמיר. בדרך לייצוב מעמדו מול האליטות, למד ליברמן רבות גם מצחי הנגבי, עוד צאצא של משפחת הלח"י, שהתרפס בגלוי בפני מעצבי דעת הקהל, בעיקר כלפי המערכת המשפטית. ליברמן הפיק לקחים גם מהתמורות בחברה הישראלית, ובעיקר מירידת קרנו של שלטון החוק כערך עליון. אם בעבר הקרוב היה משתלם מאוד להתחנף לכתבים ולפרשנים לענייני משפט, הרי התקופה הצינית הנוכחית מחייבת את הפוליטיקאים המואשמים בשחיתות לזכות לדלת פתוחה במסדרונות העוצמה בוושינגטון. כיוון שבכל הנוגע לסכסוך במזרח התיכון (למעט פרשת איראן) ישנה הידברות חשאית בין הרוסים לאמריקאים, ליברמן רואה בקשריו המסועפים עם מוסקבה יתרון יחסי גדול. הוא מוכן להבליג על איבתו הקשה כלפי האליטות השנואות כדי לצבור תמיכה גם במערב ולנכס בהדרגה את השלטון לעצמו.

ליברמן למד שני עיקרים מכריעים בחשיבותם כדי להתקדם לקראת יעדיו בעתיד: לשמור בכל מחיר על יחסיו עם האמריקאים (שלהם הוא בז כ"ברברים" כמו רוב האינטליגנציה הרוסית) ועל האופציות שלו ברוסיה ובמזרח אירופה, ולקרב את האליטות שנגדן נלחם מאז שעמד על דעתו. לכן אין טעם לעמת אותו עם הצהרות והתבטאויות בעבר. כמו הפוליטיקאי, שאותו תיאר בעט אמן היהודי האוסטרי סטפן צווייג, ז'וסף פושה (איש המהפכה הצרפתית ששירת את היעקובינים, את הדירקטוריון, את נפוליאון בונפרטה ואת לואי ה-18 בזה אחר זה) גם לליברמן אין קווים אדומים. רק שנאתו לערבים בישראל היא כנה, בשל הפוטנציאל שלהם לבסס את כוחם כשותפים פוליטיים של הציבור הליברלי היהודי.

  • פורסם בכל העיר, 14 פברואר 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ליברמן: חרא טקטי ועקביות מאנייקית הגיב:

    א. רוב האמריקאים באמת "ברברים". הקווים האדומים שאיבט הביא מברה"מ (שם הגזענות היתה אסורה רשמית…) כוללים רק שנאה – לערבים ולאחרים.
    ב. ההנחה שאיבט מסוגל לחשוב – מוטעית. ליברמן רק מנסה לבדוק מה העמדה המקובלת ב"חלונות הגבוהים" בוושינגטון ובמוסקבה, לפני שהוא מחליף עמדה.
    ג. ביברמן חובש-או-פושט מסכות מדי יום. הוא בז לערכי הדמוקרטיה, לאמת ולאדם שאינו משרת אותו.
    ד. הוא ההפך הגמור מהערכים שברה"מ רצתה להקנות לאזרחיה: הוא שמרן לאומני, אנטי-הומניסט, מתנגד מושבע לאחוות עמים, ולשוויון האדם באשר הוא. פשוט פשיסט כמוסוליני לפחות. דיקטטור כפינושה, או יהודי כמו מורסי, ודומה לגנרל א-סיסי, שכננו.

  2. סילבי קשת הגיב:

    כרגיל, חיים אתה מרתק ולרוב מוצא זווית ראייה ייחודית לך.
    לדעתי, מתאימה יותר הדוגמה של טאלייראן, שר החוץ הצרפתי של אותם משטרים מאשר פושה, שר המשטרע.
    על טאלייראן, אגב, נהג נפוליאון לומר כי הוא "חרא בגרב משי".
    ובצרפת כשרוצים לומר על מישהו שהוא חרא אומרים "חסרה לו גרב המשי."
    ארור החושב אוון.

  3. צפור בודד הגיב:

    לו היה חוזר הרצל לשעה אחת, לישראל של היום ופוגש בשני אנשים אלה לבדם: א. ליברמן וח. ברעם לשיחה, נאום, קריאת מאמר או שניים והתרשמות כללית ואח"כ היה נשאל, מי משניהם הינו מנהיג קובע גורלות, שר חוץ מכהן של מדינת ישראל ור"מ בפוטנציה וכיו"ב שאלות בדבר אישיות, כשרון, אהבת הארץ ותרבותה, היכולת לשמש כמודל לחיקוי ועוד….משוכנעני ללא כל צל של ספק שהרצל היה מצביע חד וחלק, על ח. ברעם כעל אותה אישיות.
    וזה לא שאני איזה גרופי של חיים, נהפוך הוא, אלא שליד אישיות כליברמן גם כותב מאמר זה זורח באור יקרות של ממש.
    משהו מזעזע קרה וקורה לחברתנו אם אנשים כח. ברעם מוטלים להם בשולי הקדירה הפוליטית חסרי כל השפעה וכל שיוכלו לעשות הוא, לכתוב מאמר "מלומד ונוקב", על אישיותן של פרסונות עילגות אוחזות שרשראות כליברמן, הנגבי , ישראל כץ ואחרים: השוכנים "מפויסים" כחתולים בשמנת אחר כבוד, בהיכלות החקיקה והמנהיגות, כנבחרינו בארץ, אף מיצגים אותנו ברב הדר בארמונות הפרלמנטים באירופה ובארה"ב.
    מישהו שדד אותנו לאור היום, בצהרים, לעיני כל…ואין פוצה פה ומצפצץ.

  4. שפי הגיב:

    מפעלו המשמעותי היחיד של יצחק שמיר היה האילוץ שהוא אירגן ליוצאים מרוסיה להגר לישראל ולא לצפון אמריקה. ההחלטה המסוימת שלו במהלך מלחמת המפרץ היא אנקדוטה מסיחת דעת שמן הראוי לא לאזכר אותה שוב ושוב.
    מה היה יותר מחריד באותה תקופה, האם היציאה של בוש למלחמה למען אילי נפט או מפעלו המקיאווליסטי הזה של שמיר למען נפט הציונות.
    לגבי ליברמן: אחרי 65 שנה חבל שאין אף חבר כנסת, אפילו לא ח"כ ערבי, שיציע חוק שבדומה לחוק האמריקאי מי שלא נולד ו/או לא גדל בארץ לא יוכל להיות ראש הממשלה. חוק כגון זה יהיה מדויק גם בהקשר של הכלכלנים האלה שנתניהו המליך עלינו, סטנלי פישר וטרכטנברג וקנדל ועוד. מה שנקרא זר לא יבין. גם אחרי העלייה המלאכותית הנ"ל אנחנו הילידים עדיין הרוב, וזכותנו לעמוד על כך שהמדינה תהיה בדמותנו.

הגיבו לליברמן: חרא טקטי ועקביות מאנייקית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים