הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בפברואר, 2014 6 תגובות

תושבי הכפר ראמיה מתגוררים באדמתם עוד מלפני הקמת מדינת ישראל. אדמתם הופקעה מהם בשנות ה-70 של המאה שעברה במסגרת התכנית הגזענית ליהוד הגליל – לפנות את הערבים מאדמתם כדי לבנות יישובי אפרטהייד ליהודים. בשנות ה-90 התנהל מאבק ציבורי נרחב נגד נישול וגרוש תושבי ראמיה שהסתיים בהסכם משנת 1995 לפיו יוכלו תושבי ראמיה לבנות בתים באזור כפרם ולהמשיך להתגורר בכרמיאל. מאז ממשיכים עיריית כרמיאל ומנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל- רמ"י) להתנכל לתושבים.. למרות החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שקבע ב-2009 כי המנהל הפר את ההסכם ועליו לפעול ליישומו, ממשיך המנהל בניסיונותיו לפינוי התושבים. כעת, בעקבות פסק דין חדש מאוגוסט 2013 המתעלם מהקודם, עומדים התושבים בפני סכנה מתקרבת של הריסת בתיהם ופינוי בכוח.

ramiyaהפגנה בכרמיאל נגד גירוש תושבי ראמיה, 24/1/14 (צילום: קשת כרמיאל – התנועה לצדק חברתי)

למה אני, תושבת ריינה, מתעניינת ומשתתפת במאבק למען ראמיה? לא ידעתי מימיי הריסת בית בכפר שלי, אך תמיד שמעתי על מאבקים למען הבית והאדמה. אבי תמיד סיפר על חלקת האדמה של משפחתו באזור שנקרא "עין אלפאר" (עין העכבר) שאותה עיבדו ובה נטעו כל מיני עצים וירקות במשך שנים, וחוויתי את ניסיונות אבי לחפש במה שנשאר מאותה חלקה את הגפן עם הענבים השחורים המתוקים… אותה חלקה שהופקעה למען הקמת שכונת הר יונה של נצרת עילית. בתקופה מאוחרת יותר חוויתי את המאבק של סבא למען אדמתו ועצי הזית שנטע, הוא נאבק נגד סלילת כביש 79. ישבתי לידו מספר פעמים כשהוא עיין במפות, שמעתי אותו מונה בעל-פה את מספרי החלקות, את מספרי עצי הזית שייעקרו, ואת שמות בעלי האדמות שניזוקו מהכביש. הוא לא ידע קרוא וכתוב, אך את כל אשר מתייחס לאדמה הוא למד בעל-פה. כל זה מתווסף למה שאני רואה מדי יום, ניסיונות הפקעת הקרקעות והריסת הבתים והניסיונות להצרת תוכניות המתאר של הכפרים והערים הערביות, דרך סלילת כבישים, והרחבת תוכניות של ערים ויישובים אחרים!

אני רואה בבירור שיש כאן תוכנית ארוכת טווח שמיושמת אט-אט כמו מחלה כרונית שמתפשטת בגוף, עד מתי? אינני יודעת. אך יש ביכולתי לשער שזה יימשך עד שהערבים "יבחרו" בטרנספר כשלא יישאר להם איפה לגור, ויעזבו את הארץ לארצות אחרות, אירופה ואולי ארה"ב שיש בהן אפשרויות רבות למגורים. ובכך תישאר המדינה עם רוב יהודי! השתתפות כל אזרח ערבי במאבק של ראמיה או כל כפר לא מוכר, הוא מאבק של הישרדות, הוא עמדה ואמירה לממשלות ישראל ומאבק מתמיד נגד תוכניות העקירה. הוא תגובה לניסיונות של הממשלה וקביעה שיש לנו זכות על האדמה ואנחנו ניאבק למענה.

  • סמאח בסול היא עיתונאית, עורכת האתר "דוגרינט" בערבית, רכזת פרויקט עיתונות ערבית בעמותת "איעלאם", תושבת הכפר ריינה שבגליל תחתון. היא בוגרת אוניברסיטת חיפה בלשון וספרות עברית וסטודנטית לתואר שני בתרבות הקולנוע.
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. מלפני הקמת מדינת ישראל? הגיב:

    ל"יהודים" חשוב יותר ה"לפני אלפיים שנה". . . כאילו ששיקרי התורה והאל (שהומצא) נתן בידיהם צידוק, תירוץ וקושאן למחוק את כפרי פלסטין, שהיו קיימים מלפני הקמת מדינת ישראל. כי ייהוד הגליל, הנגב, והמשולש זו המחלה הכרונית שמתפשטת בגוף.
    תודה לסמאח בסול על נסיונה ליצור נסיוב שיעצור את הסרטן.

  2. א.קורא הגיב:

    רשימה עניינית ומדכאת לא רק בגלל המצב
    אותו מתארת סמאח בסול אלא משום שמובע
    בה יאוש מהיכולת של יהודים שאינם הולכים
    בתלם, קרי השמאל הרדיקלי, לעשות משהו
    בנדון. אך לא לעולם חוסן, המציאות תאלץ
    את הישות הציונית להשתנות או להימחק.

  3. משה הגיב:

    והחצופים טוענים שישראל איננה מדינה גזענית.

  4. ראמיה, ליפתא, הרס הבדואים הגיב:

    לפני שנה אסר השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, אפילו את קיום פסטיבל של הצגות תיאטרון לילדים בתיאטרון הלאומי הפלסטיני במזרח ירושלים, אל חכוואתי. . . כך נוהג משטר פשיסטי נטו, גם כשהוא טוען שנולדנו שווים, יש שנולדו ל"זרע אברהם" ואלוהים נתן להם את הזכויות שהוא לא נתן לאחרים…

  5. עלי הגיב:

    לא התעמקתי בבעיה של ראמיה אבל ממה שקראתי אני מבין את הענין כך:
    בשנת 1995 נחתם הסכם עם 34 משפחות בידואיות שיבנו להם שכונה בכרמיאל כולל תשתיות
    כולל מגרש כולל וילה כולל פיצויים תמורת הקרקע עליה הם יושבים
    לאחר שנבנתה השכונה במרחק של 100 מטר מהשטח בו גרו הבידואים פתאום "יצא להם החשק"
    לפנות את השטח הקודם וכעת רוצים הבידואים את הבתים בכרמיאל וגם את השטח שהם אמורים לפנות הנמצא 100 מטר משכונת ראמיה כרמיאל
    ולזה קוראת הכותבת אפרטהייד ונישול

הגיבו לא.קורא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים