הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במרץ, 2014 3 תגובות

ויקטור שם טוב שנפטר בשבת בגיל 99 היה נפגע מאוד אילו כתבתי עליו טור שכולו נופת צופים. כולם אהבו אותו, וגם אני. לא תמיד חייבים להיות נון-קונפורמיסטים. קיימים גם מקרים יוצאים מהכלל, שבהם הרוב בכל זאת צודק. גם שם-טוב עצמו היה דמות חריגה: חבר מפ"ם מהמגזר העירוני, כלומר, לא איש הקיבוץ הארצי כמו רוב עמיתיו במפלגה. הוא היה גם בולגרי, ספרדי במפלגה אשכנזית מובהקת ואיש מקסים ונעים הליכות, כמו אחיו הצעיר לאון זהבי, שהיה ונשאר אהוב על כל אנשי השמאל, גם בתקופות של חילוקי דעות מרים. שם-טוב לא הגיע ארצה עם העלייה ההמונית מארץ הולדתו בולגריה. כבר בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה הוא התיישב בארץ, והביא לכאן את ניחוחה של קהילה שוותיקי היישוב לא הכירו. שם-טוב היה ציוני (לעומת אחיו זהבי שהיה כל ימיו אנטי-ציוני (וגם אחד הישראלים הכי שורשיים שפגשתי), חילוני לחלוטין ואחד ממנהיגי הליגה למניעת כפייה דתית, שאליה חבר בשעתו גם ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי.

צעדת האחד במאי של ההסתדרות, תל אביב 1980. מימין: שמעון פרס, ויקטור שם-טוב, יצחק רבין ומנחם תלמי (צילום: סער יעקב) mayday1980-primeministerwsצעדת האחד במאי של ההסתדרות, תל אביב 1980.
מימין: שמעון פרס, ויקטור שם-טוב, יצחק רבין ומנחם תלמי (צילום: סער יעקב)

אין טעם להדחיק או להכחיש את העובדה ששם-טוב, ליברל ואציל מלידה מעצם טבעו, תמך בהגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לאורך שנים רבות מאוד, אבל התפכח עוד לפני שמזכ"ל אותה מפלגה ושליט ברית המועצות ניקיטה כרושצ'וב התנער ממנה בוועידה העשרים המפורסמת ב-1956. לעמדה הפרו-סובייטית שלו תרמו שני ערוצים שונים לגמרי זה מזה: בבולגריה הייתה מסורת פרו-רוסית עוד בימי הצארים, ותושבי הארץ הסלאבית הקטנה יחסית ראו בשליטי הקרמלין את מגינם העיקרי בפני הטורקים; שם-טוב עצמו הגדיר את עצמו כסוציאליסט ובתקופות מסוימות גם כמרקסיסט-לניניסט. כמו חבריו מ"הליגה הסוציאליסטית" ומהקיבוץ הארצי השומר הצעיר שם טוב היה נבוך מאוד מהסכם בין ריבנטרופּ הנאצי ומולוטוב הסובייטי באוגוסט 1939, שגרם לאנשי מצפון בכל אירופה לנטוש את המפלגות הקומוניסטיות. בסופו של התהליך קיבלו בשמאל הציוני את העמדה הסובייטית, שההסכם עם הנאצים היה צעד הכרחי כדי למנוע חזית גרמנית-אימפריאליסטית נגד ברית המועצות. הוויכוח הזה הסתיים רק אחרי שהנאצים פלשו לברית המועצות ביוני 1941 ("מבצע ברברוסה").

שם-טוב, כמו כל חבריו, התלהב מאוד ממלחמת הצבא האדום נגד היטלר, מהניצחון המפואר בסטלינגרד, מכניסת הסובייטים למחנות הריכוז כמשחררים, וערב הקמת המדינה גם מתמיכתם בהקמת ישראל. העמדה הפרו-סובייטית הייתה גם נחלתם של אנשי התנועה לאחדות העבודה בראשותם של יצחק טבנקין ישראל גלילי ויצחק בן-אהרון. הם היו "אקטיביסטים" (נצים) בנושא הערבי, אבל זיקתם למוסקבה אפשרה להם להתאחד עם אנשי מאיר יערי ויעקב חזן במסגרת מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם, בפברואר 1948.

גם רבים מאנשי מפא"י גילו עמדות פרו-סובייטיות בזכות תפקידה של ברית המועצות במערכה נגד היטלר. אבי משה ברעם, שהיה חבר קרוב של שם-טוב, סיגל לעצמו עמדה פרו-מערבית רק כאשר ממשלת דוד בן-גוריון החליטה לתמוך באורח גלוי באמריקאים וביתר מעצמות המערב במלחמה הקרה. אבל עד אז אבא היה שׁר בהתלהבות רבה את שירי הצבא האדום בעברית וברוסית, כפי שעשינו גם אנחנו בתנועת הנוער שלנו, שהייתה בעצם שייכת למפא"י. בסופו של התהליך שפקד את מפלגתו של שם-טוב הפכה מפ"ם למפלגה ספק-ליברלית ספק סוציאל-דמוקרטית, נטשה את המרקסיזם (למעט מס שפתיים) והפכה, גם בכנסת, לסיעה פרו-אמריקאית מובהקת. אנשי מפ"ם כמו רן כהן וניבה לניר עזבו את מפלגתם וטיפחו תנועות חוץ-פרלמנטריות של "שמאל חדש", ושם-טוב במיוחד ספג ביקורת קשה על עצם העובדה שישב בממשלות שסייעו למתנחלים וחנקו יוזמות שלום. אבל לקראת מלחמת לבנון הראשונה (1982) ניתן היה להבחין בניצני השינוי. שם-טוב נשאר ציוני נלהב (לעתים כעסתי שעמדותיו הפושרות בנושאים חשובים, כולל היחס לעולם השלישי, היו מושפעות מחברותו במסגרות שהיו חלק מהממסד). הביקורת שמתח על הממסד של מפלגת העבודה הייתה קצת בדיעבד. נדמה לי שלשם-טוב, כמו לרוב הישראלים שמגדירים את עצמם כ"שמאל ציוני", היה צורך נפשי בקונפליקט לכאורה עם הימין. בנימין נתניהו נתן בשעתו מעין אליבי לאהוד ברק, שהיה ונשאר גרוע ממנו בהרבה.

שם-טוב הפנים בשני העשורים האחרונים את הביקורת משמאל. לפני כעשרים שנה הזמינה אותנו פרופ' גליה גולן לסימפוזיון על עתיד ירושלים יחד עם ח"כ עמנואל זיסמן המנוח, מ"הדרך השלישית". זיסמן ושם-טוב היו פעם חברים בסניף מפ"ם בעירנו, לפני הפילוג שבמהלכו פרשו אנשי "אחדות העבודה", שהיו נִצים מושבעים לעומת היוניות היחסית של אנשי מפ"ם. בסימפוזיון נקט זיסמן בעמדות ימניות מאוד ואילו שם-טוב התקרב לאידיאולוגיה של השמאל העקבי. רבים טוענים שהמסמך שהוא חיבר עם השר אהרון יריב ממפלגת העבודה ("נוסחת יריב-שם טוב") בשנת 1974 היה תוצר ישיר של ההלם שאחז בממסד אחרי מלחמת יום הכיפורים שנה קודם לכן. היו גם סיבות אחרות: שם-טוב היה הומניסט מושבע, אוהב אדם ושוחר שלום. בתקופת גולדה הוא נכנע, כמו כל השרים, לתכתיבים של ראשת הממשלה שאחראית באורח ישיר לאסון המדיני של מלחמת יום הכיפורים ולחיסול כל יוזמות השלום. בנו של שם-טוב, שמוליק, היה יוזם "מכתב השמיניות" (אפריל 1970) נגד גולדה בדיוק בנושאים האלה. מקננת אצלי תחושה, ששם-טוב חש יותר טוב בתוך עורו כאשר פרש מהממסד.

לעומת כל אנשי הממסד הישראלי כיום, שם-טוב היה שילוב של הצדיק מבעלז ורוזה לוקסנבורג. איש נקי כפיים היה, מנומס, תרבותי ונאור שהצלקות שנחרתו בו מימי הביניים של חייו נמחו בהדרגה. כאשר ראיתי אותו בפעם הראשונה, מיד אחרי הקמת המדינה, הוא עבד בצרכנייה ברחוב נרקיס, בדיוק מול המדרגות שעולות לרחוב הירשנברג בנחלת אחים. הייתי ילד בבית חינוך זרם עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב, ואני זוכר, ממרחק של יותר משישים שנה, את האיש המשופם עם העיפרון המהוה מאחורי האוזן הימנית. גם במושבה הגרמנית בלט מאוד בהליכותיו. הוא הקים שם את סניף מפ"ם השוקק מעולים מבולגריה ודיבר עם כל מי שפנה אליו ברחוב כשווה אל שווה, בלי שמץ של התנשאות. אורח חייו היה פשוט וצנוע.

בשנים האחרונות קיבלתי דיווחים קבועים עליו ועל אשתו-שותפתו גרטי מחברי הטוב ד"ר משה מוסק (מוסקונה), שנשאר קרוב מאוד למנוח ולבני משפחתו. מוסק, שאיתו למדתי ארבע שנים בתיכון, הוא כיום מנהיג בכיר של הקהילה הבולגרית ושני הוריו המנוחים היו גם הם חברי מפ"ם. זה אולי העולם של אתמול, וגם פסיפס צבעוני של קהילה תוססת, שבניה התפזרו לכל עבר. שם-טוב היה אחד הטובים שבהם.

  • פורסם בכל העיר, 14 מרץ 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. משה יהודי הגיב:

    תודה לך חיים.
    לא אכנס לצד הפוליטי, עשית זאת מצויין כדרכך, אם כי לא בהכרח אני חותם על כל מילה.
    מה שריגש אותי היה תיאורך את ויקטור כעובד (זבן?, מוכרן?) הצרכנייה, ומכאן הקשר היומיומי שלנו, שכן משפחתי גרה אז באותו רחוב הנקרא היום נרקיס על שמו של מנהל בצלאל שגר בקצהו ליד השדה, אבל אז נקרא רחוב שץ – מייסד בצלאל ואח״כ סולד, ע״ש הנרייטה. השכונה הקטנה והסימפטית הזאת ששכנה בין נחלת אחים לשערי חסד נקראה נוה בצלאל.
    עם ויקטור היה למשפחתנו כמובן קשר יום יומי, ושנים רבות לאחר מכן כשפגשתי בהתכנסויות פוליטיות כפעיל במפ״ם, מעולם לא שכח למסור ד״ש להורי.
    חבל על דאבדין.
    ד״ש לעוזי
    משה יהודאי, שנה מעליך בבית החינוך….

  2. רמי מתל אביב הגיב:

    דומה שהקונפליקט הטבוע בין ציונות ובין שמאל (אמיתי) אינו ניתן לפתרון. ממש כמו "יהודית דמוקרטית". בעבר עוד היה אפשר לחיות בתוך הקונפליקט הזה ולהרגיש בסדר עם עצמך, אבל היום זה בלתי אפשרי. מה טוב חלקי שהבנתי זאת לפני שנים רבות. בעצם זה הנץ אצלי הרבה לפני ההכרה הפוליטית, כאשר מושגים שבילדותי העבירו בי רטט של ריגשה, כמו נניח "דרך אפרתה" או "הרי אפרים", שלא לדבר על "הכותל המערבי", איבדו בהדרגה את השפעתם וברבות הימים נעשו זרים ורחוקים ולבסוף – שנואים. בעצם, הפיכת ליבי כלפי המושג (המושג!) "ירושלים" בישרה את פרידתי מה"ציונות".
    אגב, במדרגות המתוארות עומדת כמדומני מצבה לזכרו של יזהר ערמוני שנפל בכתב נבי יושע.

  3. עדה רבון הגיב:

    מאוד נהניתי חיים, תודה.

הגיבו לעדה רבון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים