הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 במרץ, 2014 12 תגובות

משייטים ומשטים?

בביקורו האחרון בארה"ב גילה ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים כי יחידת קומנדו של חיל הים הישראלי הרחיקה עד 1200 קילומטר מישראל כדי ללכוד אוניה שהובילה טילים לעזה. האצבע המאשימה הופנתה לאיראן "המציידת את ארגוני הטרור". היה זה עוד ניסיון פתטי להלהיט את האווירה נגד איראן במטרה להמאיס את המו"מ הענייני המתנהל עם איראן בסוגיית הנשק הגרעיני. ראש הממשלה חשב כי יוכל בהודעה כזו להסיט את ארה"ב חזרה לאופציה הצבאית – חלומה הרטוב של ממשלת נתניהו. אלא שעיתונות המערב לא הייתה פנויה לרוחות המלחמה של נתניהו ושר הביטחון יעלון, היו לה נושאים יותר חשובים, ונתניהו נאלץ להסתפק בדברי החנופה של הכתבים הצבאיים בישראל שהיללו ושיבחו את המודיעין הישראלי.

השייטת משתלטת על האונייה האירית "Saoirse" בדרכה לעזה, 2011 (צילום: דובר צה"ל) shayetetהשייטת משתלטת על האונייה האירית "Saoirse" בדרכה לעזה, 2011 (צילום: דובר צה"ל)

ניסיון מצטבר במציאות הישראלית פיתח אצלי יחס  של חשדנות לכל גרסה רשמית, בעיקר בסוגיות צבאיות. כמות השקרים והולכת השולל שהממסד הצבאי, שהוא השלטון המעשי בישראל, האכיל ומאכיל אותנו, יכול למלא אינציקלופדיה. ולכן, מול כל הודעה רשמית אני מציב אפשרות אלטרנטיבית, שאין לי הוכחה לאמיתותה ורק ברבות השנים, עם גילוי מסמכים או זיכרונות של מי שפרשו, נדע את האמת. לנגד עיניי ניצבת הדוגמה של מחתרת הטרור שישראל הקימה במצרים וחבריה גויסו מקרב יהדות מצריים, שתפקידה היה לשבש את יחסי מצרים עם ארה"ב ובריטניה על ידי הטמנת פצצות במרכזי התרבות של שתי המדינות. כאשר מצריים חשפה את המחתרת וחבריה הועמדו למשפט, זעקו בישראל הכותרות "עלילה" והממסד הצבאי ממשלתי בישראל האשים את  ממשלת מצרים באנטישמיות. כעבור שנים, כאשר התגלו העובדות,  ברחו כל הגיבורים מאחריות וכל אחד הטיל את האחריות על זולתו.

הסיפור האלטרנטיבי של אוניית הנשק הנוכחית הוא זה:  מדובר בפרובוקציה ישראלית . סוכני המוסד  שכרו אונייה KLOSE C שמה, נושאת דגל פנמה. הסוכנים, במסווה של סוחרי נשק איראנים, דאגו להעמיס על האונייה טילים, בין טילים אמיתיים בין טילי דמה שחיצונית נראים כמו הדבר האמיתי, והמשלוח הוסווה בשקי מלט. עם סיום ההעמסה הודיעו הסוכנים באחד מאמצעי ההצפנה  לממונים כי המשימה הושלמה והאונייה בדרך. הקפטן הטורקי כמובן לא ידע מה טמנו לו בבטן האונייה. לפי שטר המטען הוא מוביל מלט.

עתה מגיע השלב הצבאי. גם חיילי שייטת 13 לא יודעים כי מדובר במחזה. כפי שאני לא ידעתי ב- 1956 על הקנוניה שישראל רקמה עם צרפת ואנגליה לבטל את הלאמת תעלת סואץ. האמנתי כי אני נשלח לסיני להילחם למען ביטחון המדינה, שעה שלמעשה הייתי פיון בשירות האינטרסים של אימפריות גוססות שניסו לעשות שריר לפני שנמוגו.

חיילי שייטת 13 האמינו כי הם מפליגים הרחק מישראל במטרה להשתלט על אונייה המובילה טילים. הם לא ידעו ואינם יודעים שהם פיונים בפרובוקציה של ממשלת ישראל שנועדה להעביר מסר כי איראן לא השתנתה ואין להתרשם ממתקפת החיוכים של נשיא איראן החדש. חיילי השייטת הגיעו לאונייה ו"השתלטו" עליה. לקפטן הטורקי לא היה מושג ירוק מה רוצים ממנו והוא באמת הופתע כשהראו לו את ארגזי הטילים מאחורי שקי המלט.

חיילי השייטת התמוגגו מנחת. הכל עבר חלק, כולל גילוי הנשק  שעל פי התסריט יועד לרצועה. בליווי משחתות חיל הים הובלה האונייה לנמל אילת שהיה מוכן לקבלת הפנים  של הגיבורים. הבמאים הכינו תצוגת טילים, ראש הממשלה והרמטכ"ל באו לשטוף בעיניהם את המשלוח. העיתונאים צילמו ודיווחו בפאתוס על ההישג האדיר, אבל לא הורשו לבחון מקרוב את הסחורה, למשש אותה ולבדוק אותה. נישאו נאומים נמלצים, הטקסטים מוכרים ומשעממים. העיתונות העולמית לא התרגשה והמו"מ עם איראן נמשך למורת רוחה של ממשלת ישראל. המאמץ היה לשווא.

ייתכן כי כל מה שכתבתי הוא ספקולציה פראית וייתכן כי זו האמת לאמיתה. בעוד חמישים או מאה שנים, כשייפתחו הארכיונים נדע את האמת. אם מי מקוראיי יהיה עוד בחיים,  שיעלה על קברי ויספר מה גילו המסמכים.


איך הגלגל מסתובב לו

בימים אלו אנו עדים למחזה בלתי שגרתי. גנרל אבי בניהו, עד לאחרונה דובר הצבא הישראלי, נעצר כחשוד בעבירות פליליות חמורות, בהן החזקת חומר סודי ביותר בביתו ושיבוש מהלכי משפט, שאם יורשע יבלה כמה שנים בבית הסוהר. מעצרו הוא תוצאה של מלחמת גוג ומגוג שהתנהלה בין הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי לבין שר הביטחון הקודם אהוד ברק.  במלחמה זו היו לא מעט לכלוכים ונחצו קווים אדומים שבדמוקרטיה תקינה היו מעיפים את שניהם מהתפקיד. היו מי שראו בעימות זה ניסיון לפוטש  שבו הצבא מדיח  את הרשות האזרחית. לא בישראל. אין שום צורך בהפיכה צבאית. הצבא שולט למעשה בישראל. שר הביטחון הוא לא אזרח אלא גנרל שהחליף את המדים בחליפה ועניבה, אבל בפועל הוא שליח הצבא בממשלה שדואג כי המיליארדים ימשיכו לזרום לצבא, שהוא שמן, מושחת עם סימני  ריקבון מתקדמים. זהו מאבק בין שני אישים שלא מצאו שפה משותפת ועם הזמן פיתחו שנאה איש כלפי רעהו, ועתה בודקים אם נעברו גם עבירות פליליות. אבי בניהו, כדובר הצבא היה כמובן בצד של הרמטכ"ל .

את אבי בניהו אני מכיר כי שנינו עבדנו בשעתו באותו עיתון, "על המשמר", ביטאונה היומי של מפ"ם, מפלגה ציונית סוציאליסטית שבמפה הפוליטית נחשבה כשמאלית. העיתון נסגר במחצית שנות ה-90 של המאה ה-20 בגלל קשיי מימון ואילו מפ"ם נבלעה כעבור מספר שנים נוספות במרצ.  אבי בניהו היה כתבו הצבאי של העיתון. חשתי אי נחת הולכת וגוברת מכתבותיו. הוא יצר אצלי את הרושם שיותר מי שהוא כתבו הצבאי של העיתון הוא שליח הצבא במערכת. יותר מדי חנופה ופחות מדי ביקורת. כתבתי לו מכתב המביע מורת רוח מהגיבוי שהוא נתן לצבא וגם אמרתי לו זאת בשיחות אישיות.  הוא לא שינה מדרכו. לימים הבנתי מדוע. הוא רצה להיות חלק מהממסד הביטחוני והעבודה בעיתון הייתה הגשר דרכו חצה את הקווים.

הוא היה משרתם של ראשי מערכת הביטחון והצבא מבלי לדקדק בשיוכם הפוליטי. היה יועץ תקשורת ודובר של יצחק רבין, שמעון פרס, יצחק מרדכי והתפקיד האחרון, דובר הצבא. בתפקידיו השונים גיבה ודיברר את הכיבוש והדיכוי על פשעיהם. הוא ביטא לדעתי את הדור שגדל במדינה שנפשו נקשרה בצבא.  ממרום המעמד של מי שהסתובב עם הצמרת הפוליטית והצבאית מצא עצמו עומד בבית המשפט ומסביר לשופט מדוע אינו מהווה סכנה לציבור.  ההיבריס הזניק אותו לגבהים לא נודעו ומצוקת החמצן שיבשה את מערכת הערכים ושיקול הדעת. פולחן הכוח והשקרים מסתיימים לעיתים בחדרי המעצר והחקירות.


גזענות ללא בושה

שר האוצר יאיר לפיד, הבייבי דוק של מפלגתו, (אביו, טומי לפיד, רודן מפלגתי אף הוא, היה מעין פאפא דוק) על פי תקנונה הוא היו"ר שלה לעשר שנים ללא בחירות, התגלה כנוכל, רמאי ושקרן. הוא הבטיח בתעמולת הבחירות שלו כי ידאג למעמד הביניים וקיים בדיוק את ההיפך. הוא הכביד את עולו על שכבות הביניים. הדיור התייקר והסיכוי של זוג ממעמד הביניים לרכוש דירה התרחק. לאור ירידתו בסקרים, שלף תוכנית להוזלת הדירות. כלכלנים מכל צבעי הקשת העידו כי התוכנית תשיג את ההיפך – תייקר את הדיור. לא אעסוק בהיבט הכלכלי אלא בהיבט הפוליטי חברתי.  מה שמאפיין את  התוכנית הוא גזענותה. לא מדובר בגזענות סמויה , אלא גלויה, לאור השמש. הקריטריונים להטבות כוללים שירות צבאי ובכך הדירו את האזרחים הערבים והחרדים – שתי קבוצות שלא משרתות בצבא. שוב אנו רואים כיצד פולחן הצבאיות מגויס לשלילת זכויות יסוד, שהרי הזכות לדיור מוכרת כזכות יסוד בהצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם (סעיף כה1). אין קשר בין הזכות לדיור לשירות צבאי, מה עוד והפטור לשתי הקבוצות נעשה על פי חוק.

בימים אלה התבשרנו מפיה של האנתרופולוגית פרופסור מאירה וייס כי הגזענות הגיעה גם למכון הממשלתי לרפואה משפטית. היא שהתה במכון מדי יום שש שנים לרגל מחקר אנתרופולוגי ולכן היא יודעת על מה היא מדברת. לדבריה יש היררכיה של גופות. גופות של פלסטינים ומהגרי עבודה הם בשלב התחתון של ההיררכיה ומהווים מקור לאברים להשתלה תוך התעלמות מהחוק המחייב לקבל את הסכמת המשפחה. לגבי גופות של יהודים ישמרו על החוק ויבקשו את רשות המשפחה.

קודם הורגים פלסטינים ולאחר כן משתמשים באבריהם.

אז מה ההבדל בין ישראל לסין שעל פי הדיווח של ארגוני זכויות אדם  משתמשים באברי  אסירים שהוצאו להורג.


מאיר הר ציון

בימים אלו הלך לעולמו מאיר הר ציון, שנאמר עליו כי הוא גדול הלוחמים היהודים מאז מרד בר כוכבא. דומני שהאמרה  מיוחסת למשה דיין. הר ציון הפך לאגדה בחייו  ועם אגדות לא קל להתמודד. בהלווייתו השתתפו נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. כל אחד מהם מצא לנכון להעלות על נס את תכונותיו כלוחם. עיתונים הקדישו לו עמודים שלמים גדושים בסופרלטיבים. בעיתון הארץ פורסם מאמר שקרא לשמור על מורשתו. מהי מורשתו?  הוא נמנה עם חיילי יחידה 101 שמפקדה היה אריאל שרון ובין חייליה היו לא מעט פרחחים ופראי אדם שאלימותם נותבה לאפיקים לגיטימיים מנקודת מבט צבאית.

פרסומה של 101 בא לה בשנת 1953 בעקבות פעולת קיביה, כפר ירדני שנפל קורבן לפשע מלחמה כאשר אנשי היחידה פוצצו בלילה עשרות בתים על יושביהם, נשים וילדים, בעת שנתם. פעולה זו עוררה זעם בינלאומי וגררה גינויים רבים. המבוכה בישראל הייתה כה רבה עד שבן גוריון הודיע כי מדובר ביוזמה פרטית של אזרחים ולא בחיילי הצבא. איש לא קנה את הבלוף המגושם הזה. פעם שנייה נחשף הר ציון כשרצח ארבעה בדואים שניקרו על דרכו כנקמת דם על רצח אחותו שושנה. הוא העריך שרוצחי אחותו באו מהשבט עימו נמנו הארבעה. הר ציון לא הועמד לדין, ואולי גם זה חלק ממורשתו –זילות חייהם של ערבים, מורשת שמיושמת באדיקות כבר 46 שנים בשטחים הכבושים. פעם שלישית נחשף לאחר כשנפצע בצווארו באחת מפעולות התגמול ב-1956 וחייו ניצלו הודות לניתוח בתנאי שדה של הרופא ד"ר מוריס אנקלביץ.

יחידה 101 שולבה לתוך גדוד הצנחנים  890.

כאשר התגייסתי לצנחנים באוגוסט 1954 מאיר הר ציון וחבריו כבר היו בגדוד. הוא לא פיקד עלי ישירות, זולת פעם אחת כאשר צורפתי כמפקד כיתת מרגמות לסיור לאורך הגבול בדרום, בפיקודו של הר ציון. הוא הנחה אותי מה תפקידי במקרה של היתקלות עם הצד השני. הסיור עבר בשלום . השתתפתי במרבית פעולות התגמול בתקופת שירותי בשנות החמישים בהן השתתף גם הר ציון, ופעולות אלה במרביתן הגדול לא העידו על איכותו של הצבא. עם השנים למדתי כי פעולות אלו, לפחות בחלקן, לא היו תגמול אלא פרובוקציה ישראלית לצרכים פוליטיים פנימיים ואנחנו היינו בשר התותחים. פעולות אלו התאפיינו בפשיטות ליליות על תחנות משטרה, כאשר השוטרים או החיילים ישנים. לפני שהבינו מה מתרחש, פוצצו את הבניין ונסיגה הביתה. מעשי גבורה לא היו שם. היו פעולות שהסתבכו, והמחיר בחיי אדם היה בהתאם.  נכון, הר ציון היה סייר מעולה, אבל כאלו היו רבים.

ככל שחלף הזמן הבנתי פחות במה זכה  הר ציון, מה הבדיל אותו מאחרים. לאט לאט גמלה בי ההחלטה שסוד האגדה אינו בפעילותו הצבאית אלא דווקא באכזריותו מקפיאת הדם. הפופולאריות שלו נסקה לגבהים בל יאמנו בעקבות הנקמה על רצח אחותו. תנועת העבודה ששלטה בימים ההם, והתנועה הקיבוצית בפרט, ראו בהר ציון, איש עין חרוד, את התגלמות היהודי  החדש, לא כנוע ומתכופף מול הגויים, כפי ששורטט היהודי הגלותי, אלא נוטר ונוקם בגויים  ברוח  ספר יהושע. מעשה הנקמה היה בהשאלה המפץ הגדול שהוליד את אגדת הר ציון. אך טבעי שאגדה זו, לאחר מלחמת יוני 1967 תתמוך בכיבוש, בהתנחלויות  בגירוש ערבים או כפי  שהתבטא, צריך לעשות הכל על מנת להמאיס על הערבים את החיים עד שיעזבו. אגדה זו היא חלומם הרטוב של ראשי הצבא והמדינה ועל כן ראינו בהלוויה  את השמנת השלטונית.


ויקטור שם טוב

בגיל 99 הלך לעולמו בירושלים ויקטור שם טוב. הכרתי אותו לפני למעלה מחמישים שנים. חזרתי לירושלים  כיוצא צבא וחניך התנועה הקיבוצית והצטרפתי למפ"ם כאיש החטיבה הצעירה. ויקטור היה מזכיר הסניף. הוא היה שילוב נדיר של אישיות מקסימה והשקפת עולם  סוחפת – סוציאליסט ודמוקרט. דיבורו היה רך, קולו נעים, מעולם לא שמעתי אותו צועק, תמיד באווירה ידידותית. גם כאשר חלקנו איש על רעהו בסוגיות מסוימות, שהרי זו  הפררוגטיבה של אדם צעיר, להיות קצת יותר רדיקלי, הוא תמיד האזין, לא ביטל, אי אפשר היה לכעוס עליו.

לימים התקדם ועלה במעלות הפוליטיקה, נבחר לכנסת, ולאחר מכן כיהן כשר הבריאות. אם יש לנו עדיין שירות בריאות ציבורי שההפרטה טרם כילתה, זה בזכותו. כחבר כנסת ושר ליבו לא גבה, היה קשוב לאזרח הנזקק, לא התנתק מהציבור, היה נגיש, חי בצניעות, איש נקי דעת ונקי כפיים. שליח ציבור במובן הנעלה של המושג. כך אני רוצה לראות פוליטיקאי.

בקיץ 2000, ערב צאתו של ראש הממשלה אהוד ברק לשיחות השלום עם ערפאת בקמפ דייויד בחסות הנשיא קלינטון, נפגשנו בהפגנה של תנועות השלום שדרשה מברק- סע לשלום והבא שלום. לפתע אני רואה את הכתבת של הטלוויזיה האוסטרלית ABC אותה הכרתי. היא ראיינה אותי ובתום הראיון הקצר הסברתי לה מיהו ויקטור והצעתי לה לראיין אותו, וכך עשתה. (ראו צרופה). ויקטור הביע תקווה כי ברק יחזור עם הסכם, אני פקפקתי אם הוא מסוגל לכך.  אני מודה שהתרגשתי לראות את ויקטור. הנה האיש בן 85, שר לשעבר עומד בהפגנה כמעט אלמוני, מסביבו בני נוער מתנועות הנוער, איש מהם אינו יודע מיהו ויקטור, והוא לא מוטרד מכך, סיטואציה דמוקרטית במיטבה.

אי אפשר לדבר על ויקטור בלי להזכיר את רעייתו גרטי, תיבדל לחיים ארוכים, מזכירת סיעת מפ"ם בכנסת, מקסימה אף היא, החצי השני המרכיב את השלם, זוג יונים מהאגדות.

כל התכונות היפות של בני הזוג שם טוב ניכרים אצל ילדיהם איריס ושמוליק.

יהי זכרו ברוך


התקווה והאכזבה

מתוך מכתב לפרופסור דפנה ארז-ברק
שופטת בית המשפט העליון

כאשר נבחרת למשרת שופטת בית המשפט העליון הצתת תקווה אצל שוחרי זכויות אדם כי משהו עומד להשתנות בבית המשפט העליון. מחקריך בתחום זכויות האדם הוכיחו כי הנושא קרוב לליבך, ממש בוער בעצמותייך,  ומכאן הצפי כי תשמיעי קול צלול של הגנה על זכויות אדם מול טורנדו הגזענות ששוטף את החברה בישראל וסחף עימו  גם את בית המשפט  העליון. המתנחל סולברג שהתנחל בבית המשפט העליון מסמל את השחיתות השיפוטית שמכה שורש במערכת המשפט בכלל ובעליון בפרט.

במכתבי אליך עם תחילת כהונתך, הזהרתי אותך מהרוח הרעה של סולברג וחבריו, שהם בדרך להשתלטות על בית המשפט העליון. הבעתי תקווה שתעמדי כחומה בצורה מול מגמה זו. כשוחרת זכויות אדם ציפיתי ממך להתנגדות לכיבוש ולמשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. על כן האכזבה הייתה גדולה כאשר כשלת במבחן הראשון ודחית את עתירת פאיז רג'בי, בעל בית המריבה בחברון שביקש לבטל את הסכם המכירה שהיה בנוי על תרמיות המתנחלים באמצעות איש קש, משת"פ שעמו רואה בו בוגד. למרבה הבושה והפליאה קבעת בפסק הדין  שהסכם המכירה תקף והבית יעבור למתנחלים השודדים. (ע.א 8012/12 מ- 11.3.2014).

שופטת יקרה, אין לי דוקטורט במשפטים,  לא מהארווארד ולא מייל, גם לא מאחת האוניברסיטאות בישראל, אבל יש לי פרופסורה במאבק נדד גזענות, כיבוש, אפרטהייד וכל שאר שיטות דיכוי והפרת זכויות אדם. אשר על כן אני אומר לך ממרום מושבי האקדמי כדבר פרופסור אל עמיתתו שאין במרחב הדמוקרטי חיה כזו, חוזה מכר נדל"ני תקף בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין חסר זכויות לבעל זכויות יתר.

את זאת אני יודע גם מהסאגה המשפחתית שלי. אימי ניסתה להציל מה שניתן מרכוש משפחתנו בגרמניה. ב-1938 היא מכרה את ביתה בנסיבות דומות של הבית בחברון, כלומר, עסקה בין חסרת זכויות לבעלי זכויות. מצב זכויות האדם של יהודים בגרמניה של שנות ה-30 עד לפתיחת מלחמת העולם היה בהיבטים רבים דומה לזה של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי (קראי "מונולוג על סרבנות –פרופסור עמוס פונקנשטיין, ראש הקתדרה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב", הנה משפט אחד מהמונולוג: "בין השנים 1933 ו -1937  עד ליל הבדולח, מצבם של יהודי גרמניה היה טוב מכמה בחינות מזה של ערביי השטחים" (עמוס פונקנשטיין – חתן פרס ישראל, מוסף הארץ, 9 בדצמבר 1988).

לאחר שהדמוקרטיה חזרה לגרמניה, אמרה הממשלה הגרמנית לאמא שלי: גברת ספירו היקרה, אנחנו יודעים כי מכירת הבית לא הייתה בין אזרחים בעלי זכויות שוות, אלא בין חסרת זכויות לבין בעל זכויות. גם המחיר לא שיקף את ערכו האמיתי של הנכס. לכן אנו קובעים שהעסקה לא הייתה תקפה ואנו מחזירים לך את הבית ומתנצלים על העוול שנגרם לך. וכך היה.

מה אני מבקש ממך? שתנהגי כמו גרמניה הדמוקרטית. לא יותר. חזרי לך מפסק הדין. כפרופסור נגד כיבוש ודיכוי אני כמובן אשמח אם תאמצי את הכתוב כאן, אבל אני יודע שיש לך די והותר משל עצמך. אם עצתי הצנועה תתקבל ותכתבי  פסק דין חדש המתבסס על פרסומייך בתחום זכויות האדם, אזי שני חבריך להרכב, גרוניס ומלצר, יתבלבלו ברגע הראשון, מהיכן זה נפל עליהם, אבל הם יתאוששו ויתרגלו.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    *** על כל "כתב צבאי" ישראלי נכון לומר "יותר משהוא כתב צבאי של העיתון הוא שליח הצבא במערכת". בדוק: נפתח ברוני דניאל (עריץ 2), אמיר בר שלום (עריץ 1), אלון בן דוד, צבי יחזקאלי (עריץ 10), יואב לימור (פרשן צבאי, "ישראל אתמול"), רון בן-ישי (פרשן צבאי, וואינט), עמיר רפופורט (לשעבר "מעריב" והיום בעל אתר ביטחון), יוסי יהושע (ידיעות), ואלכס פישמן (הפרשן הצבאי, ידיעות)

    *** לעניין מה הבדיל את הר ציון מאחרים? ספירו צודק: סוד אגדתו מצוי דווקא באכזריותו מקפיאת הדם. זו המורשת שהשאיר ל"עמישראל" ולכן בהלווייתו השתתפו: שמעון פרס, בן ניתאי, משה יעלון, והרמטכ"ל.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      Don't forget that these self-righteous and ignorant correspondents also make lots of money from their service

  2. אחד העם 15 הגיב:

    כרגיל אצל גדעון פובליציסטיקה במיטבה גם מרתקת וגם חכמה. עם זאת הערה קטנה הרימום המכוון של הר ציון ומספר שותפים אחרים ל 101 נובע בעיקרו מכך שהללו בעצם לא איימו על אחרים. כדאי לשים לב שכל אלה שזכו בקילוסים מופלגים השתחררו מצה"ל בדרגות נמוכות יחסית ולא השתתפו במירוץ לרמטכלות. יוקרה בתמורה לכח.

  3. צפור בודד הגיב:

    כמה דברים:
    ראשית ברכות לספירו, המצליח כמו תמיד, לחבר בין רעיונות השמאל העיקבי למוסריות באשר היא ובכך לשמוט הקרקע מתחת לאחיזתם של אבירי ההתנחבלות: הימין הקפיטליסטי, הלאומנו-פשיסטו-פאגאני, המשדד שדרות העם ושודדן מכל כוון אפשרי.
    שנית: כיצד סילוקו של נתניהו, מהמפה המדינית לא הופך למטרת על בעיני השמאל?
    צריך להבין: ביבי הוא התגלמות אסונה של מדינתנו. תופעות כלפיד, בנט ואחרים, הן רק מוצרי לואי למציאותו. היות ואין בנמצא מחליף ראוי לאיש, סילוקו עשוי להנחית מכת מחץ לימין בכלל ולכבוש בפרט.
    שלישית: תופעת בניהו ה"סוציאליסט". אחת הבעיות העיקריות בארגונים סוציאל-לאומיים, הינה חצית הגבול בין סוציאליזם ללאומיות. כאן ההבדל צריך להיות חד כסכין: אם יש סתירה בין הלאומיות לסוציאליזם, הסוציאליזם קובע, נקודה.
    רביעית: מאיר הר ציון, אננו היחידי במורשת ה"אכזריות=גבורה" שטפח ומטפח כאן פנתיאון הכיבוש. אך חיבים להדגיש, אננו "בודדים במערכה". גם בצד הפלסטינו- ערבי ניכרים סממנים דומים. כלומר הכיבוש הינו חלק מהמאבק המזוין וכל צד "מתהדר" באכזריותו. לכן הפתרון הסוציאליסטי הינו היחידי שיוכל להצליח.

  4. מיהו סוציאליסט - מיהו דמוקרט הגיב:

    ויקטור שם טוב היה גם וגם. בעולם התגנדרו רבים בתואר סוציאל-דמוקרט — מאיש הימין בלייבור טוני בלייר עד איש השמאל (שזה נפטר) טוני בן. . . בנורבגיה היה אחד Jens Stoltenberg שהיה ראש ממשלה, והיום התמנה למזכ"ל החדש של NATO (!), ובפינלנד שר החוץ המכהן הוא, סוציאל דמוקרט Dr Erkki Tuomioja והוא מתנגד חריף של נאט"ו (!) בקיצור קשה להגדיר את הסוציאל-דמוקרטים פרט לכך שיש ויש… ואצלנו? ב"עבודה" אין ואין. . .

  5. נעם שלו הגיב:

    טור מעולה, כרגיל.
    תיקון : הכיבוש נמשך 47 שנה (פחות חודשיים וכמה ימים), לא 46 שנה.
    הסתייגות: לא הייתי מייחס לשמוליק שם טוב את התכונות היפות והטובות של אביו ויקטור.

  6. ק.א. הגיב:

    ישראל – כמו רוב המדינות המערביות (גרורותיו של האימפריליזם האנגלו-ציוני) – אינן מעיין מתפרץ של אידיאולוגיה וערכים, אלא היא מינוף של מוקדי כוח. לכן פוליטיקה (שיפחתו של הכוח) בשדה "גרביטאציה" אימפריאלי אינה מעוניינת כלל בליבון בעיות ערכיות או מוסריות. פוליטיקאים מנוסים במשחק הזה יודעים לזהות היטב ומבעוד מועד היכן עובר הגבול (החד והברור) בין חילופי האשמות שבין ימין לשמאל (פינג-פונג אינסופי) שהן לחם חוק בשביל נוכלים מתועבים שכאלה לבין מהויות ברורות של יושר אינטלקטואלי וצדק בסיסי. הטריטוריה האחרונה היא טריטוריה שבשום פנים ואופן אין להכנס אליה! כל מי שצפה ולו בפרק אחד של התוכנית הבריטית yes (prime) minister צריך לדעת שזה טבע הדברים. מנקודה זו ואילך אנו יודעים שהמשחק מכור (וגמור) ורק נשאלת השאלה האישית היכן גבול הגועל שמרשה לעצמו הפוליטיקאי לרבוץ בו? סנטלי מילגרם ופיליפ זימברדו הראו לנו שהגבול הזה יכול להיות מחריד בהחלט. המצב שבין ישראל לפלסטינים אינו תולדה של וויכוח אידיאולוגי אלא קודם כל הוא צורך של מעוז הדומינציה שאינו רוצה לאבד מכוחו.

  7. פה איתמר הגיב:

    מסכים או לא, אמת או שקר זה לא מנשה.
    כתוב יפה.

  8. קונספירציה הגיב:

    אני חייב לציין שהרעיון המוטרף של הטמנת נשק ע"י סוכני מוסד באוניית הנשק מאיראן נשמע הזוי אך במחשבה שנייה אינו בלתי אפשרי בעליל. נזכרתי בעודי קורא בפעולה החבלנית על גבול מצרים בעיצומה של מחאת 2011, ממשלת ישראל בלי למצמץ תקפה בעזה ויצרה בין רגע צינון מסיבי של מחאת הקיץ הלוהטת. הסיבה המוצהרת היתה: "למחבלים היו קלשניקובים וידוע לנו שהקלשניקובים נמצאים בשימושם של ארגוני הטרור בעזה". בדיעבד התברר מה שבודאי היה ידוע היטב למומחי הביטחון – ההתקפה היתה של גורמים קאעדיסטים בסיני.
    ובכלל, מי שכבר פיתח עין ואוזן רגישה למניפולציות ההמונים התקשורתיות שמתנהלות על גב(מוח ולב יותר נכון) הציבור הישראלי לא יכול שלא לחשוב על הרעיון שמציע ספירו כרעיון בעל סבירות סבירה.

  9. עלי הגיב:

    תיאורית קונספירציה שלא שווה גרוש
    מכיון שהמטען הועלה לאוניה בנמל אירני הרי שהקונספירציה היא איוולת
    כיון שלספירו יש רק סיפור אחד על קונספירציה שיזמה ממשלת ישראל מה שנקרא "הפרשה"
    לא ניתן להסיק ממקרה אחד שאכן קיים דפוס של התנהגות עברינית לאורך שנים
    זה נקרא לעשות סטטיסטיקה ממקרה אחד דבר שמוכיח על פגם בחשיבה הלוגית
    של ספירו

    • צפור בודד הגיב:

      לא נכון. לפי המתואר, לאחר שהספינה עגנה באירן, שם לכאורה הועמס עליה הנשק, היא המשיכה בדרכה לעירק, שם הועמסו עליה שקי המלט. כלומר, תיאורית הקונספירציה של גדעון כן תופסת, משום ש: א). אין לישראל הוכחה חותכת שאכן הנשק הועמס באירן. ב). הנשק יכול היה, כן להיות מועמס בנמל בעירק, בהחבא ובצמוד להעמסת שקי המלט, או (אף בסבירות גבוהה יותר): ג). הנשק היה יכול להיות מועמס בכל שלב, בין הנקודה בה השתלטו הכוחות הישראלים על האניה ועד יום לפני תצוגתו באילת. גדעון אננו טוען שזה מה שקרה, הוא הרי אומר במפורש שאננו יודע. אולם, עד שיוכח אחרת ניתן בקלות להתיחס בהסתיגות להכרזה הישראלית. זאת משום שלישראל אין הוכחה שתשלול אפשרות הקונספירציה (מה עוד שלא נתנה לגורמים נייטרלים לבדוק נשק המלקוח). כלומר אמירתך שגדעון עושה "סטטיסטיקה ממקרה אחד", הינה לא יותר מדמגוגיה, משום שבנוסף לטענות שהובאו לעיל, ספירו גם מציין מקרה דומה בעבר ("מקרה עסק הביש" במצרים) שרק מחזק החשדנות כלפי הודעת ישראל הנוכחית ותו לא.

  10. צדוק התקוה הגיב:

    הספינה הטורקית, מאווי מרמרמה גם היתה תרגיל מבריק של המוסד ישראל שכרה ספינה ולתוך הספינה משכה אנשי שמאל כולל את ח"כ חנין זועבי [כמובן שאותם אנשי שמאל לא ידוע שהם חלק מתרגיל מבריק של המוסד]כנ"ל האוניה של ערפת האונייה קארין A. לישראל הגיע מידע מודיעיני לפיו הרשות הפלסטינית, בסיוע מספר חברות קש, רכשה את האונייה. לאחר שהתקבל המידע, נכנסה האונייה למעקב של גורמי המודיעין הישראלים. לגורמי המודיעין בישראל התברר כי ברכישת האונייה והפעלתה מעורבים הבכירים הפלסטינים שעסקו בניסיון הברחת מצבורי נשק גדולים מחופי לבנון על האוניה "סנטוריני" שנלכדה ב-7 במאי 2001 סמוך לחופי חיפה בדרכה לחופי רצועת עזה.לאחר שהאיראנים העמיסו את כלי הנשק הרבים על האונייה, היא יצאה בדרכה לחופי הרשות הפלסטינית. מהאי קיש שבמפרץ הפרסי הפליגה האונייה לנמל חודידה שבתימן, שם עגנה לצורכי תדלוק, ומשם המשיכה לכיוון תעלת סואץ ולעזה.לוחמי הקומנדו הימי פשטו על כל חלקי הספינה, איש מצוות הספינה לא גילה התנגדות ונתפסו עשרה נוסעים: שני קציני המשטרה הפלסטינית, גם זה היה תרגיל המוסד?

הגיבו לקונספירציה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים