הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 במרץ, 2014 3 תגובות

א.

וכאשר פנה היום, יצאה השולמית השלולתית אל סריסיה ודמעות שליש צרובות מפעפעות במעונות עיניה היפות: "הכיצד פשע בי הלז? האין אני כיעל אשת חבר הקיני הפוך על הפוך? מים ביקש, עולם שלם הנחתי לפניו וסכין תקע בבני מעיי".

חלב תנובה קטן milkואחר פנתה אל אלוהיה, בקול רך כחבצלת השרון, אמיצה כצבייה עולת ימים המדלגת בחברת מרעים מעיר בירה אחת לשנייה ותאמר: "קודש הקודשים, אב עליון שבעליונים, האם כבודך יאות לסבר את אוזנה של התמה בבנות ירושלם הכיצד סגנך, מרט ומרט ומשושקיצך*, שיצק מים על ידך, בדרכו לפסגת רקיע, ההין לעשות לי מעשה שכזה?" וייחר אפו של אל עליון: "אל תטילי רפש בבן טיפוחי. אמנם חינו סר מעלי, אך הוא שה תמים למחצה בהשוואה לכול הקאקמיקות במחנהו. אין הוא שונה כהוא זה מהפוסעים מעדנות אל סיר הבשר בדרך כל בשר. מה תאווי כעת חיה, גבירה אצילה?" "אלי היקר. השעה דוחקת. מבקשת אנוכי להתיר את נדרי!" "לא ולא, הדגולה שבבנות ירושלים. לא אתיר את נדריך כי חרב בית המקדש." "וכיום חרב עלי עולמי," רקעה ברגלה הבית"רית הטובה ושאול שאלה, "היכן אטביע את יגוני ומחלצותיי שרכשו ידי הטובות בסטורים הגדולים שמעבר לים הלבן", סחה ואדני סיפה מזועזעים כמו השלבקת החוגרת של העלמה מאירסון עליה השלום. "העליונה שבבנות האדם, מעשי ידי טובעים בים השחור משחור ואת מבקשת להסיר נדריך. ירושלם מקום משכני ומשוש נפשי חולצת שד לתלאובות המדנים הרבים ואת מבקשת להסיר נדריך? הלוא תבושי לך. לא! לא! לא! כן! כן! כן! מזלך הגדול שהיום אנוכי טראללה על כל הראש ואתיר נדריך. לכי בדרכך והושיעי את עם ישראל מנגעיו הרבים. ולאחר שתסירי נדריך תבואי למעוני ונאכל פיסטוק חלבי וסושי עד לא נדע כי חוט השני יפריד בינינו בין הימים והלילות הבאים לקראתנו במחול מחניים!"

ב.

ותלך ותבוא הגבירה הגדולה באשמורת אחרונה אל הממונה על  הסח-רחוק** ותאמר: "הידעת אדוני היקר מי העומדת לפניך?" וענה הממונה, מיתרי קולו רועדים ככלה בפני חתנה: "גבירתי היקרה מפז, את עלמת האני ואפסי עוד והוד מעלתה שאין שנייה לה בעולם! העולם לא סר מרע ואת השרה האלמותית על כול עובדי ובאי הבית." "הממונה, יפה אמרת", חייכה הגבירה מאוזן לאוזן: "חייג בבקשה ממך אל נפתלי אשר על הבית…" "אדונית יקרה, נפתלי אשר על הבית שרוי בביתו שמעבר לגבולין, האם עלי להעירו והשעה כה מוקדמת?" הממונה עשה כמצוותה.

"הלוא תבוש לך, בן נעוות המרדות", צעקה הגבירה. אשר על הבית נפל מלוא קומתו ארצה למשמע קול אנקתה. רעדו אמות הסיפים, נעו קרחוני הקוטב הצפוני. "חלב בקרטון ביקשה נפשי הרכה מציפור סלעית המערות ואתה שילחת אלי שקית נמבזה". "הוד מעלתה", למלם  אשר על הבית, "שעתה היפה של אילת בן-שחר ממתינה בסיפה. אשתי חולה ועלי לשאת את בנותיי לגן הילדודס".

"לא יקום ולא יהיה. איש דמים אתה. צא מפתח ביתך, התנע רכבך והתייצב כעת חיה…הנה, הנה. יום דינך הגיע. זעקותיי המרות טלטלו את אישי היקר והביאו עד הלום. בעלי, מחמדי ואב לילדי ולנכדי הנורבגים, מה נאמר ומה נעשה לאידיוט הזה!" ויאחז סלע קיום האומה בסח-רחוק וילחש מתוך קורי שינתו: "משרתי רם המעלה והחסד, עשה כדברי האישה". ויאמר נפתלי: "בי אדוני, לא סרתי לא מטוב ולא מרע. נאמנים עלי אתה ורעייתך הדגולה, אך השיטיון נוגס בה ונוגס בזולתה. מדוע טחו עיניך לראות זאת?". "נפתלי אשר על המשקים, ראשית כול קוד קידה ועשה כל אשר האדונית מבקשת". "כל מה שהגבירה דורשת ותובעת?" "אכן כך!" "גם אם תבקש לסור אל קיטונה באישון ליל כשאדוני יושב עם ארבעה מלאכים מארצות נכר ולהביאה לכלל אביונה?"

ג.         

ויירד השר מעם המרכבה ותצא אליו בעלת הפונדק, כולה ששר ואבני חן ואודם וחושן ותחרה ושביס מלכת שבא מעטר ראשה הפרחוני. ותשאל לשלומו ויען: "שלום לי ושלום לרעייתי ספוגת שמות משפחה". ותחפון את כף ידו ותביאהו אל חדר מעדנים ומאחריו פמליה של עושי דברו, נושאי מיטלטליו, וביניהם נערה זכת עיניים, עובדת קבלן, כמובן.

ויעש דוש מארץ כוש. ויגלוש אל מיטתו רחבת הידיים וירא כי אין למלבושו הגופני כדי לכסות את מרחבי השממה, צנום היה האיש, ממש שחיף. וישאל נפשו הכיצד למלא את החסר. ויקרא בקול גדול לנערה הזכה ויאמר: "יונתי, שרביטי קורא לך. חייך יעלו לפסגות  בתואם עם סולם הצלחותיי השועטות אל קצה מדרגות מלכותי הלובשת עור וגידים. הילל בן-שחר שעתו רחוקה ואת כל כך יפה וענוגה. התחפצי לחפון שרביטי הזוהר בפיך הסוגה בשושנים או ש'אטלפן, ינעל אבוק, לאיזו שרמוטה ממרכז הליכוד?'"

ד.

מדברי הנביא טישו בן-צדף: "ימין ושמאל, ימין וימין. רק חול וחול. ארבעים שנה שאתה אוחזים בהגה השלטון. נפלה בחיקכם ארץ אוכלת יושביה בביסים קטנים, ומה עשיתם לה, חכמים בלילה שכמותכם? הפכתם אותה לארץ אוכלת יושביה בלי מלח, בפה מלא.

הפקרתם אותה למרמס ולמשיסה בידיי חיות טרף שלא מותירות אחריהם עצמות. גורו לכם… ואתם באי ביתי, אנשי שמאל יקרים לי מאז שבתי בקרבכם לאור הנר והתוחלת… אויה, אויה. כאריות גברו על מעקשים אינספור…ועתה בוכייה בת ציון. אין בה מתום. בנזיד עדשים מסרתם הבכורה בידיי שוללים. לא זנב אתם ולא ראש לשועלים. בכוכים ספנתם אמונתכם. ואולי יעלה ויבוא יום והשוללים יוכו שוקן על ירך?"


הקטעים לקוחים מתוך הספר הקדוש "והיית אך שמח", מהדורת ונציה 1567.

* "מרט ומרט ומשושקיצך"-ביטוי יחידאי הלקוח משפת היידיש. החוקרים חלוקים בדעתם כיצד אימרה זו שפירושה: מדברים ומדברים ורק שיקוצים באים לידי ביטוי.

**סח-רחוק: טלפון בלשון האקדמיה העברית ללשון. הניסיון להטמיע המושג לא צלח.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    סתם ביקורת:
    בפיליטון כזה נבחנים שני דברים: המסר ההומוריסטי מחד והיכולת לעטפו במחצלות הלשון המגוחכת מאידך. והנה כאן, לנגד עיננו, קורם לו עור וגידים פיליטון שכולו לתפארת מחלצות הלשון המעטירה גיחי גיחי לכל כוון, של הכותב המוכשר (באמת, אפילו אני צחקתי) ותו לא.
    אך היכן ההומור, היכן הסטירה? האם בזה שאימלדה נתניהו התחרפנה משום שדרשה חלב בקרטון והנפתלי אשר על הבית הגיש לה אותו בשקית? הלשם כך נזקקין אנו לפיליטון עמוס מרגליות לשון שכזה? תמהני.
    הרי המסר התמציתי בחדשות כבר היה מצחיק, אפילו מדהים, די צרכו.
    בעגת הסטנד אפ קוראים לזה "מכונת כביסה", כלומר לוקחים בדיחה, לא מי יודע מה ומסובבים אותה עוד ועוד ועוד…עד שבא להקיא…(למרות שרוב הציבור דוקא חושב שזה מצחיק).

  2. ק.א. הגיב:

    כרגיל למדתי על השפה ועל ההיסטוריה, בצד צחוק טוב גם כן. ובכ"ז שאלת תם: האין זה מוזר-משהו לעשות (עדיין) חיבורים (בכוונה או שלא) של עולם המקרא עם חלק, יהיה אשר יהיה, מעולמה של ישראל, ואפילו אם מדובר בסאטירה? נדמה שהתירוץ היחידי שנותר לכך הוא כלי העבודה העתיק – האלף-בית העיברי. כלומר עד מתי נהיה "רשאים" לעשות כן? אם טימאנו את זכרו כיצד גם יכול להשאר כנכס (מעלה אבק, נוסטלגי?) בידינו?

  3. דליה שור הגיב:

    בעיני זה מושלם גם הסגנון וגם התוכן

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים