הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באפריל, 2014 8 תגובות

מטבע הדברים עורר הטור על ח"כ אורלי-לוי, שבו הצעתי לבחור אותה לתפקיד נשיאת המדינה, מחלוקת רבה. קיבלתי תגובות רבות ומקוטבות בטלפון, ברחוב וברשתות החברתיות והופתעתי מעוצמת הרגש ומההתלהמות. התחושה שעלתה מתוך התגובות הנהירה לי, שלקוראים רבים אין חוש הומור ואין דמיון, ולכן כל חריגה מהנוסחאות המקובלות בפובליציסטיקה הישראלית פשוט מעצבנת אותם. קוראים מהמחנה שלי נדהמו מהמחווה כלפי חברת כנסת מסיעת אביגדור ליברמן, אחרי שעיכלו במשך שנים את אהוד ברק כ"מנהיג מחנה השלום", ואת שמעון פרס, אבי הפצצה האטומית כמייצג ישראל הנאורה בקרב העמים. הרגשתי שלא ההצעה החצופה בטור הרגיזה, אלא הניסיון לשבור את דפוסי החשיבה השגרתיים. אנשי מרצ טרם הפנימו שהנהגת מפלגת העבודה היא האחראית ההיסטורית לכיבוש ולמוראותיו, שפרס וברק שיעבדו אותם לאריאל שרון, לבנימין נתניהו ולכל אנשי ההון שהסתננו למערכות השלטון. האזהרות שברק יוביל את העבודה לממשלות נתניהו וירסק את מפלגת העבודה נפלו על אוזניו הערלות של האדמו"ר עמוס עוז ומשם, דרך יוסי שריד, חלחלו לכל השמאל הציוני. כיוון שאנשים יהירים לא יודו לעולם בטעות, קשה לנו, לאנשי השמאל העקבי, להטות אותם אל דרך הישר.

כך למדתי שוב, שאנשים רואים את הדברים כפשוטם. כמה מגיבים החצינו עלבון, כאילו נטשתי לרגע את השמאל העקבי לטובת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן. הם ממש נחרדו, כאילו צברה אורלי לוי 59 קולות בטוחים במליאת הכנסת (הגוף שבוחר את הנשיא) ואני עלול להוסיף לה עוד שני קולות שיכריעו את הכף. הייתי עושה זאת ברצון, ומקווה בתמורה להצהרה חיובית שלה בנושא האזרחים הערבים, אבל במצב הנוכחי רעיון כה רדיקלי נועד להבהיר את סדר העדיפויות הרצוי לשמאל, להתנער מהקשר שבין "תנועת העבודה" לרעיונות שמאליים גלובליים או מקומיים, ולנסות לקעקע את המבנה הנפשי שמאפשר לאנשי שמאל אמיתיים להצביע בעד מועמדים כמו פרס, ברק או בוז'י הרצוג, באמתלה שכך מקדמים את השלום והשוויון במדינה. תפקיד נשיא המדינה איננו ביצועי, וארמונו איננו המקום שבו נקבעת המדיניות, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. אבל הסמליות בתמיכה באורלי לוי היא משמעותית. היא משחררת אותנו מכבלי הפוליטיקה הישנה ומקרבת אותנו לציבור המזרחי. המזרחים והערבים בישראל הם חלק חשוב מרכיבי השינוי הדרוש כל כך לנו ולכל אזרחי המדינה. אם נחשוב בצורה אחרת, אולי נחולל גם תמורה בשטח. מי שהכניס את ראשי ההון לתוך משרדי האוצר בדלת האחורית, היו אנשים כמו אברהם בייגה שוחט ממפלגת העבודה וכל יורשיו מהליכוד. את הקשר הגורדי בין הון ושלטון יש להתיר באִבחת חרב, ואנחנו זקוקים, ממש משוועים לרעיונות חדשים.

רוב הכותבים סבורים בכנות שתפקידם העיקרי הוא לדווח על אודות המציאות ולנסות להסביר לקוראים את משמעות ההתרחשויות. הם צודקים, כמובן, אבל רק באורח חלקי. לדעתי, כתיבה פובליציסטית היא גם מכשיר לשינוי המציאות. כאשר אנחנו מחפשים את פשרם של המעשים ואת משמעותם של התהליכים אנחנו תרים גם אחרי פתרונות הולמים וצודקים. בעובדה הזו צפוּן גם מבט כלפי העתיד. אחרי דיון מורכב ופרטני בהווה אנחנו מגלים עניין גדל והולך במה שיהיה בעתיד וגם במה שצריך להיות. לתחזיות הפוליטיות יש ערך אינטלקטואלי עצום והן בהחלט מסקרנות. כמה כותבים דווקא טובים אפילו טיפחו סגנון כתיבה כמעט סוריאליסטי ומרבים לתאר אפוקליפסות מסוגים שונים. כיוון שהפסימיות שורה כמעט בכל מקום, אנחנו קוראים תיאורי חורבן צבעוניים שדווקא מבקשים להרחיק מאיתנו את האסונות האמיתיים. אם אנחנו יודעים מה יקרה, ייתכן שנתבדה בעתיד הקרוב ולמצער נוכל לנשום קצת עד שיתממש העתיד הרחוק.

הכתיבה על מה שרצוי שיקרה בעתיד היא קשה יותר, כיוון שהיא מערבת שיקולים מוסריים וערכיים בניתוחים מפוכחים שמפענחים לא רק את התחזיות אלא גם את משמעותן לגבי אנשים שרוצים לחיות בעולם טוב יותר, שמבינים את אתגרי המציאות אבל לא מקבלים אותם בצורה פטליסטית. מי שכתב, למשל, על הסיכוי לחולל מהפכה מחשבתית באמצעות שיתוף פעולה הדוק בין האזרחים הערבים  לבין הציבור היהודי המתון, ידע מראש שיש גורמים רבים שיפעלו כדי לסכל זאת בכל מחיר. לכן חששנו לפני עשרים שנה יותר מהסוסים הטרויאניים במחנה שמשמאל לליכוד מאשר מהימין הרשמי. המאבק נגד ברק לא נבע מטינה אישית אלא מניתוח של עמדותיו האמיתיות בנושא אוסלו, ושל מזימתו לפוצץ כל סיכוי לקרב את הציבור הערבי לשמאל. כאשר הגיע יום הבחירות הישירות לראשות הממשלה, למשל, הכותב היה חייב לנתח את עמדותיו של ברק, לחזות את התנהגותו הפוליטית בעתיד ולהסביר לציבור הבוחרים את תוצאות ההצבעה בעדו מנקודת מבט ערכית. "הערכיות" איננה סתם השקפה מופשטת אלא בחינת המציאות על רקע סיכוייה של המדינה לשרוד בתוך סביבה עוינת. עלינו לבחון כל מעשה על פי אמת מידה מרכזית אחת: האם מדיניות כזו או אחרת ממזערת את הסיכונים למלחמות ולליבוי האש, הקיימים בלאו הכי? האם יש לאפשר את התרוששות רוב הציבור למען עקרונות ניאו-ליברלים או שמא עלינו להזהיר ציבורים גדולים מפני השלכות הבידוד העולמי על חיי היום-יום של כל אחד מאיתנו? האם ההתעלמות מדעת הקהל העולמית תמיט עלינו אסון? כיצד נשלב עקרונות של צדק טבעי עם המדיניות הרצויה לאזרחי המדינה?

לכן כותב טוב הוא מעצם טבעו ומהות שליחותו איש חתרני. את החתרנות האינטלקטואלית משרתת, בין השאר, ההצעה לבחור באישה מזרחית בת ארבעים שלכאורה איננה "משלנו" לתפקיד הנשיאה, או הרעיון לפרק מראש עשר התנחלויות גדולות כדי להוכיח לעולם ולכל תושבי האזור שפנינו לשלום. אין לצפות שישראלים יקבלו רעיונות חתרניים כלשהם שלא לדבר על יישומם המיידי. אבל לעתים הם זורעים ספיקות, יוצרים ציפיות אחרת, הורסים טאבו מושרש ומשרשים איסורים וחרמות אחרים. המודל של קואליציית ניר משנת 1959 שלשמה התאחדו לרגע מפלגות מהשמאל ומן הימין כדי לבחור יו"ר חדש לכנסת (נחום ניר רפלקס מאחדות העבודה) בניגוד לדעתו של דויד בן-גוריון הכול-יכול, מלמד שרעיון טוב הוא גם בר-ביצוע.  אבל הסדק שנבעה אז במוניטין של בן-גוריון יצר גם תסמונת פסיכולוגית שאותתה לציבור כי ניתן לבצע שינויים בתודעה.

כמו מפ"ם, אחדות העבודה, המפד"ל, תנועת החרות של מנחם בגין והציונים הכלליים של פרץ ברנשטיין בשעתם, הגיע הזמן של בני הדור הנוכחי לעשות מעשה. ח"כ אורלי לוי איננה תלויה בנתניהו ותרכז מסביבה אופוזיציה מוחלטת לתמיכתו הקבועה בעשירים נגד השכירים, ולחבלה המכוונת שלו בתהליך השלום.

  • פורסם בכל העיר, 18 אפריל 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    הבעיה של ישראל אינה אם קרתה יום אחד מלחמה או שאולי מגיע שלום. אז זה היה מצב "נורמלי".
    הבעיה היא האי-נורמליות – כלומר שישראל מ-ת-ו-כ-נ-נ-ת, מלכתחילה, למלחמות וזהו ייעודה.
    גם הבת של דוד לוי יודעת את זה (ומותר להניח שזה לא מזיז לה יתר על המידה, אם בכלל).
    לכן להיות איש שלום במדינה היהודית הוא דבר רדיקלי (ובוגדני במטרת העל המלחמתית) פר-הגדרה.
    מתוך תפיסה זו קרא בשעתו י.ליבוביץ לכל תושב הגון שיכריז ביחד איתו שהוא בוגד במדינה כפי שהינה.
    כיום זה כבר לא משנה אם יכריזו על כך התושבים או שלא. כלי הטיס הבלתי מאויישים מהאימפריה ימשיכו בזריעת החורבן – על אפן וחמתן של הכרזות מהסוג הזה, או דומות, בכדי לכפות את המצב הרצוי.

  2. אלמקייס הגיב:

    אין שום דבר "חתרני" בלהציע לבחור את אורלי לוי לנשיאות המדינה. מוסד הנשיאות הוא ממילא מוסד עלוב כמעט כמו בית המלוכה הבריטי.

    לכל היותר יש כאן ניסיון, פתטי בעיקרו, ב"פוליטיקה של זהויות". כאילו שיש אלמנט אתני משותף לכל משרתי הבורגנות וכאילו שאורלי לוי הגיעה למפלגתו של ליברמן באופן מקרי, "חתרני", ללא האישור וההסכם של ליברמן ושל אלו אותם הוא מייצג.

    כשקראתי את הטור בפעם הראשונה, שיערתי שזו פרודיה. הטור הזה מדאיג באמת וצריך להדאיג את כל מי שאי פעם העריך את ברעם.

    • גרסא דינקותא הגיב:

      הרצידיביזם מפעם לפעם של חיים ברעם רק מבהיר בצורה חדה ביותר כמה קשה לאדם אפילו עבר מטמורפוזה כביכול להפרד מהגרסא דינקותא, כלומר משטיפת המוח הלאומית-ציונית שעבר בילדותו

  3. אסתר הגיב:

    חוזרת להגיב בשמחה בעד המועמדות של אורלי אבוקסיס . וזאת כמי שהיתה רוצה מאוד לראות את תמר גוזנסקי מכהנת כנשיאת מדינת ישראל.

    • צדוק התקוה הגיב:

      גברת אסתר תמר גוזנסקי היתה יכולה להיות נשיאת ישראל אם הרוב כאן היה בצד השמאלי של המפה והרי המצב הפוך אז היא לא תהיה נשיאת מדינת ישראל בקשר לאורלי לוי אבוקסיס יש כאן ח"כים כמו פואד שהוא בסוף הדרך וכמו מאיר שטרית שכנראה לא יהיה יותר ח"כ כנ"ל ח"כ רבלין כמו אצל הנשיא שמעון פרס זו התחנה האחרונה ואנשים אוהבים כבוד והדבק לכסא הוא חזק זו המציאות חבל שהפרופסור
      זוכה פרס נובל מבזה עצמו בריצה לח"כ שיחתמו לו גם לו אין שום סיכוי

  4. איל הגיב:

    הטור הוא מים חיים כמעט מדי שבוע, והיציאה מתבניות חשיבה עבשות נחוצה אף יותר מניתוחים מפוכחים (שגם הם לא מצויים בשפע). תודה

  5. במקום תגובה - על הסופר גבריאל גארסיה מארקס הגיב:

    ״אילו ניתן היה להקים מדינה שכל תושביה יהיו המגורשים מארצות אמריקה הלטינית , היה מספר תושביה גדול מזה של נורבגיה״, אמר מארקס בטקס קבלת פרס הנובל, באותה שנה שאריאל שרון שלח את ״הצבא הכי מוסרי״ לתקוף את לבנון, ואת הפלנגות לטבוח בפליטים בסאברה ושתילא.
    והוסיף מארקס: ״המציאות הזאת אינה עשויה נייר, היא חייה עימנו, ושולטת בכל אחד מהמוני מתינו, היא שמזינה את יצירתנו, מלאת העצב והיופי, שבה אני הקולומביאני הוא רק אחד שהמזל העניק לו (את הכשרון לכתוב). משוררים ומבקשי נדבות, מוסיקאים ונביאים, לוחמים ורמאים — כולם הם יצורי המציאות שלולת הָרֶסֶן. ביקשנו רק קצת דמיון (בכתיבה) כי בעיתנו החמורה היתה חוסר אמצעים קונבנציונלים שבהם נוכל לתאר את חיינו באופן שייראו אמינים. זו ידידי היא מהות הבדידות (שבספר מאה שנות בדידות). את הכסף שקיבל מארקס בשבדיה הוא השקיע בשבועון CAMBIO (=שינוי) ואמר: ״לא יכולתי לכתוב את ספרי אילולי הייתי עיתונאי, כי כל ספרי מבוססים על המציאוּת״

  6. אף מילה הגיב:

    ואף מילה אחת על ביטול מוסד הנשיאות

    מסתבר שה"סוציאליסט" הזה הוא עמוק בתוך החרא

    http://blogs.haaretz.co.il/taliherutisover/1822/

הגיבו לאף מילה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים