הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 במאי, 2014 4 תגובות

בכמה אתרים חשובים ורציניים נתקלתי בקטע כתוב היטב של חבר רעיוני שלי, שהציע לשמאל לחגוג את ההתקרבות בין הרשות הפלסטינית השולטת בגדה המערבית לבין חמאס שחולשת על רצועת עזה. הנימוק העיקרי שלו היה, שתנועת חמאס לוחמת לא רק בכיבוש הישראלי אלא גם בהגמוניה הפוליטית והכלכלית של ארצות-הברית, וזו מטרה ראויה לתמיכת השמאל, גם השמאל הישראלי.

הפגנת תמיכה בחמאס, רמאללה 2007 hamas-ramallaהפגנת תמיכה בחמאס, רמאללה 2007 (מקור)

לכאורה, הייתי יכול להטביע חותמת של כשרות למהדרין על הנוסחה האנטי-אימפריאליסטית של חברי, אלמלא היו בה כמה חולשות עובדתיות ורעיוניות שמטילות בה פגמים משמעותיים. הרצון להחליש ואפילו לקעקע את השליטה האמריקאית באזור מקובל עלי, ואני שותף לדעתם של אנשי שמאל רדיקלי המותחים ביקורת על מעצמת העל הנצלנית והכוחנית הזאת. אלא שבשום מקום לא מצאתי הוכחה כלשהי לטענה הבסיסית שחמאס באמת נאבקת נגד ההגמוניה של ושינגטון. כמו תנועות איסלמיות רבות, חמאס מוכנה לשרת את ארצות הברית ולהיכנע למרותה בתנאים מסוימים. חמאס (גם "מבחינה אובייקטיבית" כפי שאנחנו אוהבים לומר) איננה שותפה להשקפת עולם גלובאלית המבקשת לחסל את שלטון ההון הגדול בפוליטיקה, לא ברמה הבינלאומית ולא ברמה המקומית. יש להניח שחמאס מבקשת עתה לבצר את שלטונה ברצועה חרף המצב הכלכלי הקשה ולאכוף אורח חיים דתי גם על אנשי השמאל בגדה וברצועה. השמאל כבר היה בסרט הזה באיראן ובמקומות אחרים.

לכן אין לנו שום סיבה להתלהב או לתחוב את תנועת חמאס לתוך גרונם של הישראלים או של הפלסטינים החילונים. את מעלותיה של ההתקרבות בין הרשות לבין האיסלמים יש לבדוק מנקודת ראות פרגמטית ולא רק אידיאולוגית. הדיאלוג בין מחמוד עבאס מהרשות לבין הנהגת חמאס הוא חיובי מעיקרו אם יוביל למשא ומתן עם משלחת פלסטינית שתייצג את אנשי הגדה והרצועה ותוכל להגיע לתוצאות בשם העם הפלסטיני כולו. ההחלטה של חמאס לשתף פעולה עם הפת"ח (הגוף שאִפשר לאמריקאים להציף את כוחות הביטחון של הרשות ב"מומחים" צבאיים ומודיעיניים) איננה רעיונית אלא נובעת מריאליזם פוליטי מסוים. המצב שנוצר עתה פותח אולי חלון הזדמנויות להגיע להסכם, שרק הסירוב הישראלי, בתירוצים שונים, עלול לסגור אותו. אינני סבור שעבאס המכונה אבו-מאזן טעה כשהחליט להתקרב לחמאס. הוא לא תלמידם של ארי שביט או של נחום ברנע, ולכן אינו מאמין לאף מלה שאומר ביבי נתניהו. מי שבונה בהתנחלויות הוא פרובוקטור ולא מדינאי שוחר שלום. כניעת המרכז הלאומני לימין הקיצוני יצרה ואקום, ואנשי תקשורת המשרתים את הקונסנזוס שבויים בקונספציות שאותן הם תיעבו רק לפני שנים אחדות. זה עצוב אבל גם בלתי נמנע: הקונפורמיזם הוא שם המשחק, ודרישות מטורפות של ציבור המתנחלים הפכו למדיניות רשמית של הממסד הישראלי. במצב הדברים הזה, הנהיר לכל הפרשנים המדיניים והפוליטיים בארץ, אין לנו שום סיבה להתלונן על עבאס. הוא זקוק לחיזוק מוראלי ומדיני מול הדורסנות של הממסד הישראלי בסיוע אמריקאי.

בוושינגטון משלמים מס שפתיים לנתניהו ומגנים את השיחות של הרשות עם חמאס, אמנם בלי התלהבות מיוחדת. אם האחדוּת הפלסטינית תצליח הפעם (יש לי ספיקות רבים בנושא זה) להציג עמדה משותפת שתהיה מקובלת על דעת הקהל העולמית, עבאס יתחזק בתוך פלסטין וברחבי העולם הערבי. ההתקרבות בין שני חלקי העם הפלסטיני עשויה למלא תפקיד חיובי, אבל הציניקנים מודעים היטב לעובדה שיש בישראל כוחות חזקים מאוד, אולי אפילו דומיננטיים, שיסכלו כל הזדמנות כשהם נעזרים בנערי ובנערות המקהלה של התקשורת שלנו. בשבוע שעבר מיהרה הכתבת המדינית החרוצה של "ידיעות אחרונות", סימה קדמון, לשלוח אצבע מאשימה כלפי הרשות. אפילו ציפי לבני הצהירה, טוענת קדמון, שהסכם הפיוס שעבאס חתם עם ראשי חמאס הוא "בעייתי", אבל הכתבת חושבת שלבני (המתוארת בכל כלי התקשורת כיונה צחורה, תופעה מצחיקה כשלעצמה) היא עדינה מדי. וכך כותבת קדמון, שיש לה שם של עיתונאית ליברלית ושוחרת שלום רק משום שהיא מתעבת את ראש הממשלה: "מישהו שאינו לבני היה בוודאי משתמש במילה מתסכל, מכעיס ואפילו מקומם".

קדמון, כמו כל עמיתיה בעיתון, יודעת היטב שכל התקדמות אפילו סמלית בשיחות עם הפלסטינים לוּותה מיד בבנייה בשטחים, בתוכניות מִתאר חדשות, בסלילת כבישים מפלים ("כבישי אפרטהייד") שהשפילו את עבאס בעיני כל בני עמו, וזה כולל גם אויבים מושבעים של חמאס. משאלי דעת קהל בארץ מחזקים לעתים את ידי המרכז השמרני, ו"מוכיחים" שיש רוב לרודפי השלום בקרב הציבור הישראלי. המשאלים גם מספקים תחמושת לישראלים מהמעמד הבינוני, בוויכוחים הנואלים וחסרי התוחלת מול אנשים יותר ימניים אפילו מהם. הריטואל הזה חוזר על עצמו מזה שנים רבות, והנשאלים אינם נדרשים לפרט את המחיר שאותו הם מוכנים לשלם. אחרי 1967 טען לוי אשכול שהשטחים הכבושים אינם אלא "מוחזקים". משנת 1969 עד 1974 טענה גולדה מאיר בכל במה בינלאומית ומקומית, שבכלל אין דבר כזה "עַם פלסטיני". לגבי אש"ף טען הטרוריסט הוותיק יצחק שמיר ש"ישראל לא תדבר עם טרוריסטים". מאז אוסלו (1993) עלה הטיעון על האמנה הפלסטינית, ותומכי ארץ ישראל השלמה ידעו את הטקסט בעל-פה, על אף שהפלסטינים עצמם התעלמו כמעט ממנו. אחר כך נערך טקס מגוחך של התנערות מהאמנה בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. האמנה, שאיימה עלינו והרסה את חיינו, הפכה לפתע לחסרת תועלת, מגילת קלף מזויפת שלא ניתן להשתמש בה כלל. טכנאי חזית הסירוב הישראלית נשארו לזמן-מה בלי נשק יעיל במחסנים עד שעלתה הדרישה שהרשות תכיר בישראל כ"מדינה יהודית".

כיוון שאין בכלל ישות משפטית ששמה מדינה יהודית אלא רק מדינת ישראל, שבה חי כידוע מיעוט ערבי גדול, דרישתו של נתניהו היא מחוצפת ויש בה היבטים מנשלים כלפי האזרחים הערבים בישראל. אבל ברשות הבינו שגם אם עבאס ישנה את שמו לבנימין זאב הרצל, ידרשו ממנו ללמד בבתי הספר הפלסטיניים טקסטים המסבירים את זכותנו על כל שעל מאדמת פלסטין-א"י. הישראלים שדיברו על שלום, בכללם אהוד ברק שהגדיר את עצמו כ"מנהיג מחנה השלום", היו בדרך כלל רמאים ומאחזי עיניים. הם דיברו על שלום וגזלו יותר ויותר אדמות פלסטיניות.

מנקודת מבט מעשית לגמרי, כל המהומה הזו היא מיותרת ומיועדת רק לצורכי פנים. אין לנו זכות לקבוע לפלסטינים את מהות יחסי החוץ שלהם, וגם לא כדאי לנו. השלום אפשרי אבל בלי התנחלויות, ישנות או חדשות. זוהי כל התורה ואת היתר ניאלץ ככל הנראה לצאת וללמוד בדרך הקשה.

  • פורסם בכל העיר, 2 במאי 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אף על פי כן הגיב:

    הבעיה המרכזית כיום היא ארצות הברית. היא מספקת לצבא הכיבוש נשק חינם בשווי מיליארדי דולרים, והגנה נגד כל החלטה שמבקרת את הכיבוש, או דורשת סיומו, במועצת הביטחון של האו"ם.

    בניגוד לבקורתך, אף אחד לא "תוחב את תנועת חמאס לתוך גרונם של הישראלים או של הפלסטינים החילונים".

  2. ערן גורדין הגיב:

    שלושה תיקונים:
    1. גולדה לא טענה ש"אין דבר כזה 'עַם פלסטיני'. טענתה הייתה שהוא לא היה קיים בעבר ("it didn't exist") – ובכך צדקה: העם הערבי-הפלסטיני גיבש את זהותו המובחנת רק בראשית המאה ה-20, בעיקר לאחר הצהרת בלפור ב-1917. ראוי להעיר בהקשר זה כי גם אשכול טען שהעם הפלסטיני לא היה קיים בעבר. יתר על כן, הוא טען כי בעת שהיגר ל"פלשתינה-א"י" (ב-1914) הארץ הייתה שוממה וריקה מ"ערבים" (מיותר לומר שהיה זה קישקוש חסר שחר).
    2. לא היה זה אשכול שטען לאחר מלחמת יוני 1967 כי השטחים הכבושים אינם "כבושים" אלא "מוחזקים". הטענה הזאת נוסחה בידי אחיתופלים פוליטיים מסוגו של ישראל גלילי ו"חכמי" המשפט, כגון אביר הצדיק הידוע מאיר שמגר, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר).
    3. סימה קדמון אינה הכתבת המדינית של הסמרטוטון "ידיעות אחרונות שנוני מאשר," אלא כתבנית חיבורים פאתטית המתיימרת להיות "בעלת טור". ההתייחסות אליה קצת משונה, משום שעתונאית היא לא הייתה מעולם, ולעולם לא תהיה.

    • תיקון מיותר הגיב:

      עם או לא עם אין לכך כל רלוונטיות לסכסוך כי הסכסוך הוא לא סכסוך לאומי, הוא סכסוך בין קולוניאליסטים לילידים. הלא עם הזה טוהר מאדמתו כדי לאפשר לכן עם הנבחר הזה אדמה קדושה נקייה מגויים עד כמה שאפשר כדי להקים את מדינה הלאום היהודי.

      החמאס הוא מייצגם של המטוהרים יושבי מחנות הפליטים הוא מייצג אותם כי הם מבינים ששום מו"מ לא יחזיר להם את זכותם הבסיסית ביותר זכות השיבה אלא המאבק.

      ישראל היא לא מעצמה אזורית ולא מעצמה בכלל. ארה"ב היא מעצמה המתחזקת את ישראל כמעצמה כל זמן שזה משרת את האינטרסים שלה במזרח הערבי. המציאות מלמדת שעידן השליטה של האימפריאליזם באזור הולך ומתפוגג לאט או מהר. זה הכיוון של ההיסטוריה והציונות מנוגדת לכיוון הזה ומכניסה את היהודים בישראל למלכודת

      צודק ברעם שהחמאס אינו שותף לשמאל סוציאליסטי או דמוקרטי רדיקלי. למרות האג'נדה שלו למאבק בכיבוש ובציונות מסוכן לרכב על גב של נמר שמטרתו הסופית להוביל למדינה איסלמית שבה יהודים לא יוכלו להתקיים בשוויון אזרחי במדינת כל אזרחיה

      • דמוקרט בריבוע הגיב:

        צודק ברעם שהחמאס אינו שותף לשמאל סוציאליסטי או דמוקרטי רדיקלי. למרות האג'נדה שלו למאבק בכיבוש ובציונות מסוכן לרכב על גב של נמר שמטרתו הסופית להוביל למדינה איסלמית שבה יהודים לא יוכלו להתקיים בשוויון אזרחי במדינת כל אזרחיה

        ובכך היית חוסך מעצמך את השורות המיותרות למלעלה. הטרגדיה והבעייה היהודית תימשך ואתם שרוצים מדינה אחת לכל לאומיה תידחקו יותר ויותר לפינה. לכן ללא פיתרון 2 מדינות, עדיף להגר מכאן

הגיבו לערן גורדין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים