הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 במאי, 2014 14 תגובות

א'

באחת ממוצאי שבת האחרונות התקיים ברעננה כנס של בנות ובני רחוב אחד, שיכון אשר שמו. בפגישה השתתפו ילדים וילדות לשעבר, שהגיחו לעולם הגדול ולמקום קטן ומאד מבודד בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת ולא ראו איש את רעהו ואישה את רעותה תקופה ארוכה. הקשרים האמיצים והחברויות העמוקות נפרמו, בדרך כלל, עם הגיוס לצבא ולרגע של מפגש כמו חברו על מנת לבצע בהינף יד סיבוב פרסה בזמן.

רעננה בשנות ה-50 Raanana_ca1950רעננה בשנות ה-50 (מקור)

השיכון הוקם בשנת 1946 ואוכלס על ידי פועלים ופועלות שעייפו מנדודים עונתיים בין המושבות דאז, יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית ומאוחר יותר על ידי פליטים מוכי הלם גטאות, מחנות השמדה וריכוז. הרחוב, הנמצא במערבה של רעננה ומוקף כיום עד צוואר ברחובות, כיכרות ועמוס בבתי מידות מנקרי עיניים, שבוי היה בעשורים הראשונים לקיומו בצו הבדידות הזוהרת; מוקף היה בקווים ומעגלים של שדות ופרדסים, שהחליפו צבעים, מצעים ויבולים. הלילות היו בשליטה כמעט מוחלטת של תזמורת יבבות התנים, פנסי הרחוב המעטים היו משענת אור קצוץ עם רדת החשכה וכך גם עמודי החשמל העקמומיים. כשבעים משפחות התגוררו באותה עת ברחוב, חלקם הלוא מבוטל בצניעות מופלגת, מסתפקים בהיצע המצומצם של תלושי הצנע, בלחם צר ובמים לחץ.

עבור מרבית הילדים שהבשילו באותם ימים זו הייתה תקופה מאושרת, אם כי בראיה לאחור קצת מופקרת: שיטוטים במרחבים, התחככות עם סוף העולם שהציבו פרדסים חשוכים ומלאי סוד בשוליים, מפגשים עם אנשים תימהוניים, פליטים שאיבדו כל דבר יקר והיו מוצאים נחמה פורתא בשיחה עם ילדים שלפעמים התגלגלה למקומות לא רצויים, משחקי כדור-רגל נגד בני שכונות במרכז המושבה, ופה ושם מלחמות אבנים ומקלות בין הקבוצות השונות.

אושר הילדות נתקל לא אחת ולא שתיים בקדרות ההורים, אנטי גיבורים שהיו כהגדרת אחד ממשתתפי הערב "זן כואב של מנצחים", רובם עניים, יתומים, עקורים ולמרות זאת היו גם היו רגעי חסד וצוף טובים ונאדרים. רוב רובם של הורי המשתתפים בכנס עברו מן העולם, מי בגיל צעיר מאד ומי שצלח את גיל המאה.

 למרות המסה הכבדה שרבצה על אותם מהגרים – ההורים שלנו – פעמה בהם רוח סולידאריות, עזרה הדדית, איכפתיות, שותפות גורל והכרה בלתי אמצעית באי הוודאות הגדולה בחיי יהודים באשר הם. במידה מסוימת נרקם בין ההורים כמו גם בין ילדי וילדות הרחוב ברית של נידחים כשהביטוי לכך נסב סביב המונח השגור: ללכת למושבה או ללכת למרכז.

 ב'

 רעננה נוסדה בשנת 1922 על ידי קבוצת מהגרים מארצות הברית שמוצאה ממזרח אירופה. אף כי הקבוצה המייסדת והלא גדולה נמנתה על העלייה השלישית, שונה הייתה בתכלית מהזרם הגדול והמרכזי שבה: הם היו מבוגרים מאד, חלקם בני ששים, ודתיים במובן המלא של המילה, וזאת לעומת הצעירים הנלהבים בני עשרים ושלושים, שהביאו עימם רוחות התחדשות וכפירה.

 בשנת 48 מנתה רעננה כתשעת אלפים נפש. עתה היא מגרדת את התשעים אלף. ערביי הסביבה וחירבת עזון – ישוב ערבי דל בשולי המושבה שנמחה אחרי 48 – כינו אותה אמריקייה, שפירושו אמריקה הקטנה. יעברו שנים לא מעטות מיריית אבן הפתיחה עד אשר השם רעננה ייהפך לעובדה מוגמרת.

 רעננה של היום היא מהות שונה לחלוטין מימיי דאז: השדות כמו נסקו בכדורים פורחים לשדות ציד זרים, הפרדסים נסוגו לשכחה, האינטימיות הלכה לרעות בשדות זרים, בתי העץ אשר שימשו כ"צריפים" לתנועות הנוער החלוציות נקרעו לגזרים. רעננה, שהייתה למושבה בשנת 1936 נאבקה במשך שנים בתביעות חלק מתושביה לשמור על צביונה הכפרי, נכנעה לתכתיבי הזמן ובשנת 1982 הייתה לעיר ואם בישראל, הרבה אחרי הצ'ילבות הרצליה וכפר סבא.

 ואף כי החוגים האזרחיים, במרכזם המפלגה הפרוגרסיבית, שלטו בה שנים רבות היא הצטיירה ונחשבה לאחד המעוזים של תנועת העבודה. עשרים שנה קודם להפיכתה לעיר, מוגר שלטון הפרוגרסיביים ותנועת העבודה היא אשר הצעירה אותה והצעידה אותה עם הזמן. כיום רעננה ממוקמת בלב הקונסנסוס הלאומי – מחמאה מאד לא מחמיאה –ומחזיקה בכמה שיאים ארציים, בין השאר במספר הזוגות המתגרשים ואולי גם במספר הג'קוזי בצבע תכול, מי יודע.

ג'

 שמה של רעננה הוכתם לעדי עד, שבטלטלת הזמנים דהיום זה לא יותר משנה-שנתיים, בגין מצעד המוות שהתקיים בחלקה המזרחי, במה שנקרא בימים הטובים סיבוב כפר-סבא/רעננה ימים ספורים לפני שראש הממשלה המנוח, יצחק רבין נרצח על ידי בן עוולה. בראש אותה תהלוכה חרפתית צעד מי שכיום מחזיק בהגה השלטון ואין צורך לשוב ולציין את שמו, דבר המתבקש לפי כללי אתיקת הכתיבה והדיוק.

 הקיסר לופו הגדול – לא שם זמני, אם ירצה או לא ירצה השם –הוליך את התהלוכה, שנשתכחה ברבות הימים, כשהוא נושא ארון קבורה להסדר לשלום שקרם אזי עור וגידים. סביר להניח שבספר זיכרונותיו של הצמצם המלכותי הזה ייאמר שהוא כלל לא השתתף באותו אירוע כי היה עסוק בניפוי עובדי הבית שרק מצצו את לשד ארנקו האומלל או בהרגעת רוחות הסיטונות התוקפות את רעייתו המטורללת.

 אך לא רק פעמי השלום הוצאו להורג באותה גיליוטינה שהכין לופו הגדול, גם התחתית הכפולה של הארון הלכה לבלי שוב. תחתית זו הכילה את הרוח האחרת שנשבה באותה מושבה כה ביישנית, כמעט עלומה, נתונה לבדיחות הדעת של עירניקים, קיבוצניקים ומושבניקים למיניהם וכה ארצישראלית, מגלמת בפשטותה אפשרות שונה לחלוטין מההווה המקרטע, פשטות שמתה בעודה באיבה באיזו גבעה חמקמקה כשהיא רצה לים בצעדים כפולים ובחצי גוף עירום.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. אילן שדה הגיב:

    How nice

  2. גבריאלה קווה/צ'ריקובר הגיב:

    מאד מרגש. מאד עצוב. מעורר געגועים ורצון לגלגל את סרט המאורעות אחורה ולהתחיל שוב מחדש.

  3. מרים בת יוסף הגיב:

    מצויין. כתוב מצויין. הסוף הרג אותי…. תמשיך, תמשיך אבשלום

  4. רותי ב. הגיב:

    קוולה נהניתי לקרוא מעורר המון רגשות וגעגועים תודה.

  5. רעננה - תחת כל עץ רענן הגיב:

    בתי הכפר בחירבת עזון נהרסו. אדמותיו סופחו ל״רענניה״, ובשנות ה-80 הוקם על חורבותיו הקאנטרי קלאב העירוני. כי המעמד הבינוני-הגבוה זקוק יותר ל- Country Club מאשר לשלום — כמו באמריקה.

    • יולו הגיב:

      היו רק שני אפשרויות-או להרוס או להרס
      או לנצח או להפסיד
      אפשר לנהל ויכוחים מלומדים ונאורים על גלי האינטרנט אבל המציאות היא שקובעת
      עם זה רעננה או חירבת עזון אני בעד רעננה

      • אבשלום קווה הגיב:

        השאלה או או הופכת להו-הו: בין השנים 22 ל-48 התנהלו יחסים קורקטיים בין תושבי חירבת עזון לבין
        אנשי רעננה. במהלך ימי המשבר המנדטוריים (תרפ"ט, המרד הערבי הגדול 36-39) לא נפלה שערה
        מראשי היהודים. הצעירים עסקו במורס ובדמיונות גבורה והמבוגרים יצאו לעבוד ללא חשש. מדי פעם
        הוזמנו נכבדי ח'ירבת עזון להתארח במועצה המקומית. הקשר העיקרי היה בין התגרנים לבין נשות
        המושבה שחלקן משבחות את עצמן בדפי הזיכרון בגין ידיעת כמה מלים בערבית. במאי 48 גורשו ערביי
        חירבת עזון בהוראת ראשי ההגנה. זה היה הישוב הערבי הראשון שאנשיו הוגלו ממקומם בשרון הדרומי.
        ומה שחמור לא פחות: רעננה קמה על אדמות כפר עבוש וח'ירבת עזון שהיו בידי אפנדים שהתגוררו
        בבירות ומכרו דונם תמורת 2 לירות מצריות לחברי "אחוזה" האמריקנים-מזרח אירופאיים. הפאלחים
        השלימו עם הדין. אז מי פה המנוול: אלו שחיו בשלום קר עם אנשי רעננה או הנימולים הגיבורים
        שהעיפו את ערבי חירבת עזון בלי שהללו ירו ולו כדור אחד, מחקו כל זכר והקימו את הקניון הצלבני-קפיטלסטי, תמצית הכיעור עלי אדמות.

        • יולו הגיב:

          מה שידוע לי ע"פ שמיעה הוא זה שהם ברחו אחרי ששמעו על שייך מוניס .
          ושאוסטרובסקי ניסה לשכנעם להישאר,
          למי להאמין לידיעות שלך או לידיעות שלי,,,,,,,כנראה שנשאר חלוקים

          • אבשלום קווה הגיב:

            בידיי מסמכים ועדויות. שמיעה נועדה למוזיקה, קאמרית אם אפשר,
            ולא יותר.

  6. רפונזל הגיב:

    אהבתי אותה כשעברנו לגור שם בשנת 75. הייתה מקום נהדר לגדל בו ילדים ולטפח בהם לוקל פטריוטיות.
    זה עבר לנו איפושהו בתחילת שנות התשעים, זמן קצר לאחר בחירת ביילסקי המגלומן לראשות העיריה.
    כעשר שנים מאוחר יותר הבנו שסיבוב פרסה לא יהיה והסתלקנו.
    ממושבה, ולאחריה עיר, קטנה ועדינה שאהבה את כל תושביה מכל העדות ומכל העשירונים הפכה למפלצת נובורישית של דוסים רכובים על ג'יפים.

    ביילסקי אתה הרסת את העיר. תתגאה.

  7. יולו הגיב:

    רעננה שלנו היתה התפאורה המוצלחת ביותר לילדות משגעת ,
    רעננה ההיא נעלמה ביחד עם ילדותנו

  8. דליה שור הגיב:

    מרתק ומאלף אבשי
    מחכה כבר למאמר הבא שלך

  9. אסתר הגיב:

    כך נעלמה לה שכונת נורדיה , שעל צריפי ילדותנו קמה מפלצת בשם "דיזנגוף צנטר" ובהמשך אבן גבירול ורחוב ארלזרוב הקמנו מגדל מאה ובית הסתדרות עובדים על בתי פלשתינים שהתאידו משם אבל לא התאיידו מקונפליקט מדמם.

  10. זהר גלנט הגיב:

    מרגש מזכיר נשכחות גאה שאני בן כיתתך

הגיבו לדליה שור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים