הוא בחר דווקא ביום העצמאות כדי להיפגש איתי בתל-אביב. הסברתי לו שלא אמורות להיות בעיות בתחבורה הציבורית, אך כדאי שינסה להגיע כמה שיותר מוקדם, מאחר ו"הסרטיפיקט" שניתן לו היה תקף לכמה שעות בלבד מחוץ למחנה. ניהלנו כמה שיחות טלפון בשבועות האחרונים, בהן ניכר כי הייאוש הולך ומשתלט עליו.
הרון הוא פליט. "נתין זר" על פי המסמכים הרשמיים בעברית שהנפיקה לו מדינת ישראל כאשר הגיע למתקן חולות. לפני כשש שנים חצה את הגבול עם מצרים והצטרף לעשרות אלפי הפלטים הסודנים שהציפו את ישראל באותה עת, במנוסתם מזוועות המלחמה בארצם.
מסמך הכניסה למתקן חולות של הרון אדם עבד-אלמג'יד
לפני כחודשיים התקשר אלי הרון ממתקן חולות. בהתייצבותו האחרונה במשרד הפנים, הודיע לו הפקיד באשנב, כי מעתה לא יינתן לו אישור שהיה חודשי, לפיכך עליו להתייצב במחנה המעצר החדש שהקימה מדינת ישראל בלב שממת הנגב.
בשנים שקדמו לכך עבד הרון בעבודות כפיים שונות, הראשונה בהן הייתה כקוטף תפוזים בפרדסי קיבוץ יד חנה, בו חייתי באותה תקופה. הסקרנות וחוש ההומור של הרון שבו את ליבי. במהרה הפכנו לידידים. כאשר העתקתי את מגורי למושב פסטורלי סמוך לנתניה, עלה בידי לסדר לו עבודה ומגורים בחוות עיזים קטנה. באותה תקופה החליט הרון שעליו לעשות מאמץ וללמוד ככל הניתן על מחשבים. בעזרתם של מחשב ישן וחיבור אלחוטי, הוא החל לחקור את מרחבי הרשת והתחבר לסקייפ. עם השנים נדדנו מבית לבית ומעבודה לעבודה, אך שמרנו על קשר טלפוני ועשיתי כל שביכולתי לעדכן אותו לגבי מהלכיה של הממשלה בנוגע לפליטים.
באותה שיחת טלפון מלפני כמה שבועות, אי אפשר היה להתעלם מנימת דבריו של הרון, שהצליח לשמור על אופטימיות לאורך השנים בהן חי כנתין זר בישראל.
החיים במתקן המעצר החלו להעכיר את רוחו. ההתייצבות למפקד שלוש פעמים ביום, הארוחות הדלות, חוסר המעש, הזבובים ומעל לכל, אי הוודאות. במשך שנים עבד הרון לפרנסתו יומם וליל ובשנים האחרונות אף ניהל צוות עובדים, כחוליה המקשרת בין האחראי הישראלי לפליטים האחרים שלא שלטו בעברית. ברגע בהיר אחד מצא עצמו "מובטל", כלוא, מועמד לגירוש וללא החירויות שהיו מנת חלקו עד הרגע בו פסע דרך השער של חולות.
מגש ארוחה במתקן חולות
כמו רבים בישראל, אינני בקיא בתקנות ובהחלטות מוסדות המדינה בנוגע לפליטים, המשתנות מעת לעת. המידע בנושא מגיע לרוב מכלי התקשורת, המעדיפים כותרות צעקניות על פני פלפולים משפטיים. מרגע שהורחקו הפליטים ממרכז הארץ, דעך העניין התקשורתי בהם. הבטחתי להרון שאנסה לברר מה צפוי לו בתקופה הקרובה ואילו שטיקים עשוי להמציא משרד הפנים כחלק ממלחמתו בפליטים.
תפסתי את יגאל שתיים, ממייסדי "מרק לווינסקי" ופעיל חברתי, רגע לפני שנכנס למעלית. בדקות הקרובות, בסבלנות רבה, הוא תאר בפני את מצבם העגום של הפליטים, מאז החלה המדינה לאלצם להגיע למתקן חולות. "מה חבר שלי יכול לעשות ?", שאלתי את יגאל. "שום דבר, המצב נוראי וחסר תקווה, אולי עדיף שלא תאמר לו דבר…" הוא הציע, מחשש כי העדר תקווה כלשהי עשוי לשבור את הרון לחלוטין. אספתי משתיים את כל המידע הרלוונטי והחלטתי להיפגש איתו פנים אל פנים בחופשה הבאה ממחנה המעצר, על מנת להבהיר את המצב ולפזר כמה אשליות או תקוות שווא.
הרון סיפר לי בטלפון כי בכוונתו להגיש בקשת מקלט לדרום אפריקה, אולי שם יקבלו אותו. אם לא יעלה בידיו להגיע לחופיה המוזהבים של דרום אפריקה, אולי ארץ אחרת, כמו ארה"ב, תסכים לתת לו ויזת תייר. הוא שלח לי את ערמת מסמכי בקשת המקלט שהגיש לרשות האוכלוסין. להרון אין שום רצון לעלות על מטוס לאוגנדה, קניה או אתיופיה, כפי שמציעים לו מדי יום בחולות, אך חושב כרגע שיסכים, בלית ברירה, לחזור לדארפור, שם יצטייד בנשק ויצטרף למאבק המורדים בממשלה.
נפגשנו ביום העצמאות בתחנה המרכזית. באזור התחנה הסואן, הרון היה לכמה שעות שוב עוד אחד מהפליטים המאכלסים את האזור ולא אסיר ממתקן חולות. אחרי נסיעה קצרה באופנוע ישבנו יחד בלב גבעתיים הבורגנית המטופחת והלבנה. שתינו קפה, צחקנו יחד, החלפנו חוויות מהשנים האחרונות ולאחר מכן סיכמתיו בפניו את המידע שהצלחתי ללקט:
- על פי אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, כמבקש מקלט בישראל, הרון לא יכול לזכות במעמד של פליט בארץ אחרת.
- כאזרח סודני, הסיכוי לקבל ויזת תיירות לארץ מערבית אחרת הוא אפסי.
- עד כה, טיפלה מדינת ישראל באחוז מזערי של בקשות המקלט של הפליטים. לדוגמה, בשנת 2012 הוגשו 1,896 בקשות מקלט בעוד רק 6 בני אדם הוכרו כפליטים (0.31%).
- ההסכמה לעבור למדינה שלישית, טומנת בחובה סכנה גדולה, מאחר ובתמימותם, לא בודקים הפליטים שהמדינה אליה הם נשלחים הסכימה לקלוט אותם והם עשויים למצוא את עצמם תקועים בשדה התעופה כלשהו, כפי שקרה במקרים מסוימים.
- המדיניות הבלתי רשמית בחולות היא לגרום לשוהים במתקן לחתום על מסמך "עזיבה מרצון" ולשם כך מגוייסים כל המהלכים הפסיכולוגיים המקובלים, ביניהם גם הארוחות הדלות והיעדר התעסוקה.
- אין אפשרות לחזור מישראל ישירות לדארפור, מאחר וטיסה לבירת סודאן, חרטום, היא נחיתה היישר לזרועות המשטרה הסודאנית. חזרה לדארפור, על ידי טיסה לצ'אד למשל, כרוכה במעבר דרך גבול מסוכן, המצוי בידי כוחות הממשלה הסודאנית.
- דחייה של בקשת המקלט על ידי המדינה, מאפשרת על פי חוק, לגרש את הנתין הזר ואף מאפשרת למי שהוגדר בעבר כפליט, להיות מגורש "מטעמי ביטחון לאומי וסדר ציבורי".
בשלב זה של השיחה, שרר שקט כבד בחדר. מהמידע שהגיע לידי, הסברתי להרון כי נותרו בפניו שתי אפשרויות. כליאה מרצון במתקן חולות, או שהות בלתי חוקית ברחבי המדינה, עד שייתפס ויושם בכלא "סהרונים". שתי האפשרויות מובילות למאסר, אך האפשרות השנייה לפחות מזכה אותו בטעם נוסף של חירות, לפני שיחזור שוב לשגרת הכלא המדכאת.
השמש החלה לשקוע על יום העצמאות. הרון רצה לעבור בנווה שאנן ולאסוף קצת כסף שהפקיד אצל חבר לעת צרה. נסעתי איתו לאזור התחנה הישנה ונכנסנו יחד למסעדה נטולת שם מול רציפי האוטובוס השוממים.
ישבנו לאכול בחלל החשוך, מול מסך טלוויזיה בו הממיר היה מכוון דווקא לגרסה הפולנית של "כוכב נולד". הרון סיפר לי על נעוריו בדארפור, על המשפחה שנאלצה לעקור מביתה, על לימודי התיכון שנקטעו באבם, על העבודה בארגון המורדים כבלדר כספים, על המעצר בידי כוחות הממשלה והאזהרה הברורה כי אם ייתפס שוב, הכלא תהיה תחנתו האחרונה. המסר נקלט היטב. הרון יצא מיד לדרך לכיוון למצרים, שם מצא מבריח שהעביר אותו דרך מדבר סיני. המסע הסתיים בריצה לילית מבעד ליריות חיילים מצרים, בדילוג מעבר לגדר התיל ונחיתה כואבת על סלע, מספר רגעים לפני שהגיע ג'יפ צה"לי לגדר המערכת. כמה משותפיו למסע היו מוטלים ללא רוח חיים בצידה המצרי של הגדר, בעוד הג'יפ שאסף את הרון מתרחק בענני אבק לעומקה של הארץ המובטחת.
כרטיס חבר במחתרת הסודנית
בעודי מקשיב לסיפורו של הרון, נזכרתי ביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות שנחגגו ברוב כבוד והדר ברחבי המדינה ובתקשורת. אותם ימים בהם אנו נקראים להרהר בערכים אוניברסליים נעלים כמו ערך חיי אדם, עזרה לחלשים, הקרבה של הפרט למען חיים במדינה בטוחה ושלווה, אמפטיה לסבלו של האחר, התנערות מהאפתיה ומאבק למען מטרה הגדולה מכל אחד מאיתנו. כל אותם ערכים שהחברה הישראלית לא רק שלא מצליחה לגלות כלפי הרון, אלא אפילו לא עושה זאת כלפי השותפים שלנו לארץ הזו.
אפשר לבחור במדיניות של אטימות לסבל, של אפליה גזעית או עדתית, של העדפת עניי עירך, של קפיטליזם דורסני המסית את שכבות האוכלוסייה אחת נגד השנייה. זו אחת מהאפשרויות במשטר דמוקרטי, המשרת כביכול את רצון העם. אם העם ברובו אדיש, מלא שנאה, גזען וצר אופקים, יצא ויבחר לו ממשלה המשקפת את מידותיו נאמנה ועושה כרצונו. הכל טוב ויפה, אך מוטב באותו הרגע להניח בצד את עם הסגולה, את הכיבוש הנאור, את הצבא המוסרי בעולם, את "העולם שתק" ושאר ההבלים בהן אנו מולעטים מגיל צעיר. הצביעות האידיאולוגית הזו, שומטת את הקרקע מתחת לרגלי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
בעודי מהרהר במצב הבלתי אפשרי בו נמצא ידידי הפליט, הפתיע אותי הרון בתוכנית אותה רקם אחרי שהגיע לחולות בתחילת השנה. בזמן הקרוב לא יהיה בידו לשלוח כסף לאביו ואמו המזדקנים, אך הוא יעשה כל שביכולתו כדי לנצל את המצב ולהקדיש עצמו ללימודי מחשב ואנגלית בבאר שבע בעזרת מעט מהכסף שחסך. כך יפיג את השעמום וירכוש כישורים שיעזרו לו לפצות על ההשכלה שנקטעה והשנים שאבדו.
סיפרתי להרון על מכשיר "בריטה" פשוט לטיהור מים, אותו יתכן ויהיה בידיו להכניס למתקן המעצר. הוא שמח לשמוע שיש פתרון זול ופשוט לשיפור איכות מי השתייה במתקן המדברי, עצרנו בדרך לקנות את המתקן. לפני שעלה על האוטובוס לבאר שבע, לחצנו ידיים והוא הבטיח שיעדכן אותי לגבי ההתפתחויות בשבועות הקרובים.
שמו המלא הוא: הרון אדם עבד-אלמג'יד, נתין מספר 1497490 במתקן חולות, והוא אופטימיסט חסר תקנה.
אדם נלחם על ביתו ועל עצמאות מדינתו כמו שהישראלים ועמים אחרים לאורך ההיסטוריה עשו עדיף לו במקום לנדוד להצטרף למחתרת ולהילחם על אדמתו כאן הסיכוי שיקבל תעודה כחולה או שיוכר כפליט הוא אפס תאוריך בית מעצר מוגזם זהו מתקן שהוקם לכל אותם מסתננים יש מדינות באירופה שלאותם מהגרים אסור לצאת משטח המתקן ובקשר לאכול נו באמת בסודן היה לו אוכל יותר טוב למה קשה לך להבין ישראל לא רוצה ולא יכולה לקלוט את כל אותם מסתננים רובם הגדול מוסלמים זו האמת תקרא לה גזענות יש כאן בעיה דמוגרפית ברגע שתקלוט עשרת אלפים בהמשך אותם עשרת אלפים יהיו מאה אלף ברגע שתראה שאתה קולט אותם מילונים יציפו את ישראל והגדר לא תעזור אפריקה חולה אפריקה מסוכסכת דתית שבטית ישראל לא בנויה לפתור את העוני הרעב והמלחמות של אפריקה יש מדינות כמו סעודיה / מדינות המפרץ הזקוקות לכוח אדם רוב העובדים שם מאסיה מדינות עשירות בעלות אותו הרכב אוכלוסיה ומנטליות כאן לא מקומם והם יצטרכו בסוף לעזוב והם יודעים זאת
זה היה "סתם יום של חול עם בוקר כחול, בלי חג ומחול". השיר עוסק במודע ביום רגיל וחסר ייחוד. . . אלא שגיבורינו מתעטפים בטלית שכולה תכלת, ודגלם כחול-לבן כשהם ברוע ליבם מענים את הפליטים – קורבנותיהם שמחפשים מחסה זמני בפני צבא אריתריאה שקנה נשק מ"מדינת היהודים" כדי לענות את עמם. אלא שליהודים בישראל יש הרבה נסיון בגירוש. אחרי שששה מליון גורשו למחנות השמד — ולא חזרו — הקימו האודים המוצלים ממשרפות הנאצים את מדינתם בהליך גירוש מהיר של רוב העם הפלסטיני.