הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 ביוני, 2014 7 תגובות

קריאה יסודית בעיתוני השבוע מזמנת לנו גם רגעים של קורת רוח, בצד הרטינות הבלתי נמנעות. כל הטיעונים והטענות מצד כתבים מהמרכז הליברלי והלאומני כבר נכתבו כאן, באותיות דפוס ברורות ושוות לכל נפש, במשך השנים: האזהרות שלבידוד מדעת הקהל באירופה יהיו השלכות חד-משמעיות גם בארצות הברית; המחאה נגד הבנייה בהתנחלויות והנזק העצום שהיא תגרום לכולנו; הפנייה למעמד הבינוני הלאומני למחצה, שעדיין אינו מבין את מלוא הנזק שייגרם לו ולאורח חייו כתוצאה מהפקרת מדיניות החוץ והביטחון בידי חרותניקים ודתיים פשיסטים למחצה; התחזית שאהוד ברק יהרוס את מפלגת העבודה; שהוא הורס את אמון הציבור בשלום ומעל הכול מחסל את הברית שקיימת בכורח הנסיבות בין האזרחים הערבים לבין המפלגות הציוניות שמתיימרות להיות מתונות.

bigbarak"הוא הציג את עצמו כ'ראש מחנה השלום' גם אחרי טבח 13 האזרחים הערבים באוקטובר 2000"

אחרי שהשבר המדיני נעשה כל כך בוטה וגלוי לכל עין, אני קורא את כתבי ההאשמה, פרי עטם של עיתונאים ופוליטיקאים שתמכו כל ימיהם בקו המרכזי שהביא אותנו עד הלום. התחושה המרירה שלנו היא טבעית, אבל למרבה המזל היא מלווה בחגיגת ניצחון פרטית. בימי של"י העליזים נאלצנו להילחם נגד הרוב "הציוני" בתנועה כדי לכלול את המונח "כיבוש" במצע שלנו. כיום הוא הבסיס לכל התבטאות פוליטית, אפילו במרצ. אבל לא הצלחנו לצלוח את הרוביקון האתני. עד היום לא ניאות "השמאל הציוני" להפוך את הברית עם האזרחים הערבים לספינת הדגל של המאבק הפוליטי שלו.

ההשתחררות מהציונות כעילה לברית עם סיעות ימין וימין-מרכז היא חיונית לעצם הישרדותה של מרצ ולהמשך פעילותם של אנשי מחנה השלום במפלגת העבודה. אחרי הבחירות בשנת 1999, שבהן הצביעו 95% מכלל אזרחי ישראל הערבים עבור המועמד הלא מתון של המחנה הכאילו מתון, ובכך הביעו את תמיכתם בשלום המבוסס על הסכמי אוסלו, הצעתי כאן לאהוד ברק לצרף חברי כנסת ערבים לכל התייעצות קואליציונית, ולציונים המתונים לכנס בנצרת ועידה יהודית-ערבית נגד הגזענות. נעניתי בעיקר בקיתונות של בוז. לא רק שלא התקיימה ועידה כזו כצעד ראשון לפעילות משותפת, אלא שברק ניצח על האלימות נגד הערבים הישראלים באוקטובר 2000. כך נשבר האיזון האלקטוראלי בין הליכוד ולווייניו לבין מפלגת העבודה ולווייניה. ברק נזרק ממנהיגות מחנה העבודה מקץ שנתיים, הפסיד את  השלטון ואחר כך עוד הרהיב עוז לחזור כדי להרוס את כל מה שנותר. הוא הציג את עצמו כ"ראש מחנה השלום" גם אחרי טבח 13 האזרחים הערבים באותו חודש נורא. כך נשארנו עם בנימין נתניהו וחבורת המטורפים שמקיפה אותו. אלה שמצטרפים לאזהרות מצעדים מטופשים והרסניים, נדחקים בהדרגה לשוליים. המסקנה היא ברורה: השגיאות והפשעים ימשיכו להתבצע עד שמלוא המחיר ישולם על ידי אזרחי המדינה מכל קשת הדעות. לאלה שמחו בעבר ולאלה שמוחים עכשיו צפוי גורל דומה. הזירה הפוליטית מתעלת את האנרגיה שלה לעזרת ביבי, ושינויים רטרואקטיביים, מלווים בשכתוב ההיסטוריה של הכותבים, כבר לא יביאו תועלת כלשהי.

קשה להסיק מכל זה מסקנות פרקטיות. האם להפסיק לכתוב ולהתייחס בהתנשאות אדישה למערכות ציבוריות נגד מעשי עוול, גילויי גזענות ופגיעה בעובדים? האופציות האלה אינן קיימות עבורנו. יכול להיות שמאות אלפי המלים שכתבנו כאן ובמקומות אחרים לא שינו את המציאות, אבל ייתכן שהן תרמו לשינויים בעולם המושגים ובדפוסי החשיבה של בודדים, ודרכם חלחלו הדברים גם לאחרים. ממכתבים ושיחות טלפוניות במהלך השנים התרשמתי, שאפקט כזה אכן קיים. לכן, אסור לשבת בבית ולשתוק, גם נוכח ביקורת קשה ואפילו התעלמות. הנימוקים האלה שהם בעיקרם אלטרואיסטים לא נועדו לטשטש את העובדה, שהכורח לכתוב הוא גם אישי מאוד ואפילו אנוכי. גם כשהקרב נראה אבוד צריך להילחם על נשמתו של כל אדם. זוהי מהות הפטריוטיזם בעינַי: לא לאהוב את "המדינה" ואת סמליה ובעת ובעונה אחת לשנוא את רוב האזרחים המרכיבים אותה, אלא להיות אדיש לסמלים הלאומניים ולגלות אמפתיה לגורלם של העניים, המהגרים הזרים, האזרחים הערבים, הפלסטינים בשטחים הכבושים, וכל קורבנות הגזענות והאפליה בחברה שלנו. לעתים נתקלים במכשולים רגשיים קשים: חלק מהאנשים שבהם אנחנו תומכים מסיבות אידיאולוגיות אינם מחזירים לנו חיבה ואף חוברים ליריבינו. את המחיר הזה אפשר ואף כדאי לשלם ברצון. מי שרוצה להיות פופולארי מוטב לו להצטרף בכל כמה שנים לאופנה המובילה באותה עת, אבל המחיר לטווח ארוך הוא מפח נפש. מי שהצביע בעד יאיר לפיד למשל, מוזמן להחליף את הדף המגונה הזה בתולדות חייו כפי שהיו עושים בעבר באנציקלופדיה סובייטית. אם מי שתמך באהוד ברק יכחיש זאת פעמים אחדות הכתם הזה יימחה איכשהו. כך יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולהאשים את אנשי השמאל העקבי בדוגמאטיות, כדי להצדיק את הנהייה שלו אחרי האופנה של היום.

נשארנו לכן עם המשימה הקשה להבחין בין מלחמה למען הצדק, לבין הצורך להשתחרר מצדקנות. האִמרה העתיקה "אל תצדק הרבה" נועדה להאיר את הפינות האפלות של הדילמה הסבוכה הזאת. עד כמה המלחמה למען האמת מרחיקה מאיתנו אנשים טובים בחברה שבה אנחנו חיים? עד כמה היא מצטיירת כצדקנות ואפילו כטרחנות? פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לימד אותנו שיותר קשה להתמודד עם לעג וביטול מאשר עם שנאה ועם בידוד חברתי. הוא צדק גם בזה, כמובן, אבל לא פתר לנו את הדילמה הכרוכה בהבחנות הדקות שבין הקריאה לחסל עוולות ואפליות לבין ההתעקשות על פרטים לא חשובים, שעלולים ליצור ניכור בינינו לבין בני ברית פוטנציאליים.

אפילו ההגדרה הפשוטה הזו, "פרטים לא חשובים", היא בעייתית. מה שלא חשוב היום עשוי להיות קרדינאלי בעוד זמן קצר יחסית. יש לשים יד על הדופק בפרספקטיבה של זמן, לגלות רגישות כלפי אנשים שסובלים ממוסכמות חברתיות שפוגעות בהם באורח ישיר. האם יש לנו די תובנות כדי להבין ללבן של נשים פגועות, מסיבות שלנו נראות זניחות בזמן נתון, אבל חשובות מאוד מקץ כמה שנים? האם אנחנו מבינים די הצורך את המאבק לשוויון מיני לא רק של נשים, אלא גם של "חריגים" כביכול (הומואים ולסביות) שהפכו כבר מזמן לחלק חשוב בחברה העירונית, ולא רק בתל-אביב? עד כמה אנחנו מעריכים את אוצרות התרבות המזרחית ואת הקשר בינה לבין התרבות הערבית והפרסית, ואת תרומת הדיון בנושאים האלה לתרבות הכללית של הישראלים? אפילו המוּדעות לכל השאלות שהעליתי כאן לא תפטור אותנו מהתדמית הצדקנית, וגם לא מהכורח לנתח דברי אמת חשובים. קצת צניעות, גם מצדנו בשמאל העקבי, לא תזיק.

  • פורסם בכל העיר, 13 יוני 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    ארועי אוקטובר אלפיים מר ברעם אתה מתאר את זה כטבח אם הארועים היו לפני שמונים שנה אז כל אחד היה מתאר את הארועים איך שהוא זוכר אבל עברו ארבע עשר שניים הכל התחיל כאשר ערבי ישראל [הם דרך אגב קוראים עצמם ערבי 48] פתחו בהפגנות הזדהות המוניות אם הפלסטנאים בשטחים לאחר פרוץ האינתיפאדה ההפגנות הובילו לחסימת כבישים עקירת עמודים כולל עקרית רמזורים זריקת אבנים לעבר רכבים נוסעים בדרך זו נרצח יהודי שעבר ליד הכפר גשאר זרקא תאור אותם ארועים הופיעו בכתבה מפי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם, מחברת רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות", כפי שהופיע בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 במאי 2007 בכתבתה של אילת נגב:

    ב-1 באוקטובר 2000 צלצל הטלפון בביתם של הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ובן זוגה, ד"ר אהרון אביבי מהיישוב אבטליון שבגוש שגב בגליל. "כל הגברים שיש להם נשק, לקחת אותו ולצאת החוצה, וכל הנשים והילדים להסתגר בבית" – כך אמרו לנו, משחזרת אביגור-רותם. "התגובה הראשונה שלי הייתה של חוסר אמון: סליחה, אנחנו במלחמת השחרור?! ואז פתחתי את הרדיו והטלוויזיה וראיתי את ההפגנות ובקבוקי התבערה והיריות. וחשבתי, לאן בדיוק לברוח

  2. 2 הערות על מאמר מצוין הגיב:

    ראשית: גם "השמאל" הציוני אשם! יוסי שריד, שהיום מכה על חטאיו במאמריו (ב"הארץ"), ישב בשלוש ממשלות שהזרימו כספים להתנחבלויות. בממשלת רבין, בממשלת פרס, ובממשלת אהוד ברק (שעליה כותב ברעם). אכן, עד היום לא ניאות "השמאל-ימין-הציוני" להפוך את הברית עם האזרחים הערבים לספינת הדגל של המאבק הפוליטי שלו. העובדה היא שמרצ וה"עבודה" כמעט ונעלמו מהמפה הפוליטית.
    בנימין נתניהו (וחבורת המטורפים שמקיפה אותו) מצליחה להמשיך לגזול ולהשמיד את פלסטין רק הודות לתמיכה שהיא מקבלת מ"הידידה הגדולה", ארצות הברית. רוב אזרחי "המדינה היהודית" אינם מטמטמים לחלוטין. הם היו בועטים את ממשלת ‎בֶּנְטָנְיָהוּ וְאִיבֶט החוצה, אילו ראו שהכיבוש גורם להם נזק ממשי. זה היה קורה אילו הסירה ארה"ב את תמיכתה בכיבוש (3,5 מיליארד דולר לשנה בנשק ובהטלת וטו אוטומטי במועצת הביטחון). אלא שזה עוד לא קורה, וארה"ב (שמתעלמת מחטיפת ילדים פלסטינים ומעצרים אדמיניסטרטיביים) מגנה רק את חטיפת תלמידי הישיבה. כך מאפשרת ארה"ב, זה 47 שנה את מעצרי 800,000 פלסטינים ללא שום מחאה מצידה. ואובמה נואם ש‫"עלינו לעמוד יחד…להבטחת ערכים נעלים כצדק-חירות-ושלום"…

    • צדוק התקוה הגיב:

      וארה"ב (שמתעלמת מחטיפת ילדים פלסטינים t אהבתי את הקטע אותם ילדים נחטפים למה לאפית מצות בפסח? רוב אזרחי "המדינה היהודית" אינם מטמטמים לחלוטין. הם היו בועטים את ממשלת ‎בֶּנְטָנְיָהוּ וְאִיבֶט החוצה נכון הבעיה שהם רואים שהפתרון שמציע " השמאל האמיתי "הפתרון יהיה חיסולה של המדינה היהודית אז נכון עדיף נתניהו על פני אחמד טיבי או חנין זועבי או אנשי "שלוםעכשיו!!!!!" כשאתה רואה מה קורה מסיביב איך " דמוקרטיות ערביות מתפורורות" עדיף ימין לפחות לא יבילו אותנו כצאן לטבח אני בטוח שקראת את האמנה של החמאס אנשי שלום כמו החמאס אין אפילו "השמאל האמתי" לידם הוא ימין קיצוני עם מי אתה רוצה לעשות שלום ?כאשר העולם המוסלמי ערבי הופך לפודנטליסטי כאשר נפלו עלינו הטילים של סאדם חוסין רקדו על הגגות של רמאללה ועזה וזה עוד לפני שעזה נהפכה למעוז החמאס

  3. עלי הגיב:

    הפירוש שלי לדה לגטימציה של מדינת ישראל על ידי חלקים מהשמאל האירופאי הוא פשוט ומהווה תזכורת למה שברעם מנסה לשכוח ולהשכיח.
    צריך לזכור שהשמאל נכנס לטראומה קשה ביותר בעקבות נפילת ברית המועצות וכל אותן
    אמירות ואמונות אשר נאמרו כמנטרות התמוטטו כולן .
    המפלגות הקומוניסטיות ברוב מדינות אירופה התמוטטו ונאלצו להשתנות.
    והנה באמצע הכאוס נמצאה קרן אור ישראל
    "אפשר להמשיך במהפיכה ולשנות את העולם וגם לפגוע באמריקאים על ידי חיסולה של ישראל"
    (חיסול ישראל היא מטרה ברת השגה אשר יכולה לעורר את השמאל המדוכא)
    השמאל בחבירה שלו עם האיסלם הקיצוני וחבירתו העקיפה עם הימין האירופאי בנושא ישראל הפך לגזעני ופאשיסטי
    כאשר חומסקי קורא לאמברגו נשק על ישראל הוא יודע שזה מחזק מגמות פאשיסטיות אצל הערבים ומקרב מלחמה
    כאשר לבינגסטון אומר "צריכה לקום מדינה פלסטינית חמושה ואז לא איכפת לי שהיהודים יזמו מלחמה"
    זו עדות להתדרדרות איומה של השמאל האירופאי לכיוון של גזענות ופאשיזים
    ולגבי הרעיון של ברעם לזנוח את הציונות זה מזכיר לי את משל האטד בתנ"ך
    האטד ברעם מציע לציונים לחסות בצילו (ואז ישרור צדק והשלום יגיע)

  4. חי באשליות ולא מתעורר הגיב:

    לאורך כל מאמריו חוזר ברעם על המנטרה, איחוד כוחות או ברית בין ליברלים דמוקרטים יהודים וערבים נגד סכנת הפאשיזם הימני.

    ברעם מתעלם מכך שאותם ליברלים דמוקרטים מהשמאל הציוני הם קודם כל ציונים כלומר שהליברליות והדמוקרטיות שלהם מכוונת קודם כל ליהודים ורק אם אין סתירה בין המטרות הציוניות גם אולי לערבים אך באופן מעשי במלל בלבד.

    העניין הוא שהסתירה היסודית ביחסים בין יהודים לערבים נובעת מהציונות ומטרותיה. כל מעשה נבלה של ממשלה ימנית או ימנית בתחפושת שמאלית-ציונית תתקל בשלב כזה או אחר בתגובה פלסטינית (כמו החטיפות של בחורי הישיבה) ואז נראה מיד איחוד השורות בהנהגת הימין הפרוטו פאשיסטי או השמאל-ציוני לתגובה ציונית הולמת

    אבל ברעם ממשיך בשלו ובכך יוצר אשלייה מסוכנת כאילו יש ציונים טובים…

  5. על ה"מנטרה" של ברעם הגיב:

    נראה שהמגיב ששלח תגובה בשעה 14:24 לא הבין את פנייתו של חיים ברעם ל"השמאל הציוני". חיים מגנה את אותו ה"שמאל" ש"עד היום לא ניאות להפוך את הברית עם האזרחים הערבים לספינת הדגל של המאבק הפוליטי שלו.
    אשר לחטיפת ילדים (שהצעירים בהם היו בני 5, בחברון). זה הוכח וגם צולם בידי מתנדבי "בצלם", ליד המסגד האיברהימי (מערת המכפלה, שאת סביבתה רוצים המתנחבלים לטהר מפלסטינים, ומקבלים את עזרת צבא הכיבוש בכך). אבל כידוע, ההסתה של קציצוני הימין לא עוצרת באדום.

    • צדוק התקוה הגיב:

      לכותב על המנטרה של ברעם
      ומה קרה בסוף לילדים "שנחטפו" עי הציונים האם בסוף חזרו הביתה או אולי יחזרו בסוף הביתה שאלת עצמך מה קורה בדרך כלל ליהודים שנחטפו עי הערבים חוץ מגלעד שליט כולם חוזרים הביתה בארון מתים אני מבין את ההתרגשות שלך בקשר "לחטיפת הילדים הפלסטנאים" ממש בא לי לבכות מקווה שלאחר שבדיקת את התקנון ואני בודק לא תמחקו את התגובה בתודה מראש

הגיבו לעל ה"מנטרה" של ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים