הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 ביוני, 2014 10 תגובות

זכות היוצרים על הכותרת שמורה ליצחק בן אהרן. מאמרו  "עוז לתמורה בטרם פורענות"  פורסם במקביל ב-11 בינואר 1963 בעיתוני תנועת העבודה דאז: "דבר", "למרחב" ו"על המשמר" ובו הוא קרא לאיחוד תנועת הפועלים, אחרת תתפרק תנועת הפועלים לגורמים ותיעלם מן המפה הפוליטית. מאז, "הפועלים" הם סינים ותאילנדים. הפורענות כבר הגיעה מזמן. "תנועת הפועלים" הפכה למשל ושנינה. נשאר רק "בנק הפועלים".

בן אהרן היה שונה. הוא לא פחד להתעמת עם הרודן דוד בן גוריון. בניגוד לחבריו העסקנים, הוא מימש את האידיאולוגיה לה הטיף. הוא היה מהבודדים אשר התנדבו לשרות קרבי בצבא הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה שלא כמו שאר העסקנים הציונים שהשתמטו משרות במלחמה ההיא. הוא קרא נכון את המפה הפוליטית והזהיר בפני ההתנוונות, השחיתות וזחיחות הדעת של עסקני תנועת העבודה – בעיקר לאחר 1967. אבל לא הקשיבו לו.

לפני ובעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים נעשו מאמצים לאחד את "מחנה השלום". זכורים לטוב רסיסי המפלגות: רצ, מוקד, מחנה של"י והעולם הזה. בסופו של יום,  עקב שיקולי אגו של עסקני המפלגות השונות, מעולם לא קמה רשימה סוציאל דמוקרטית רצינית עם מסרים ברורים בנושא שלום וזכויות אדם. מה נשתנה?

כיום – מרצ היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית יהודית-ערבית  ישראלית שרוב מצביעיה יהודים. כיום – חד"ש היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית יהודית-ערבית ישראלית שרוב מצביעיה ערבים.

ההבדל המוצהר ביניהן הוא היות מרצ "ציונית" וחד"ש לאו. אולם כיום, כאשר  הציונות הפכה למושג לא רלוונטי ההבדל הזה הוא זניח. בפועל, אין הבדל מהותי בין עמדות שתי המפלגות הללו. מבחן הקיום בנפרד של מפלגות פוליטיות הוא מידת השונות ביניהן בפועל. לפי מבחן זה – אין שוני משמעותי בין שתי המפלגות. לכן אין הצדקה לריצתן בנפרד.

חד"ש מרצ שמאל ישראל מפלגות hadash-meretz

לשתי המפלגות הללו היסטוריה עשירה של שנאות ומחלוקות. לידתה של חדש במפלגה הקומוניסטית ואילו מרץ נטועה עמוק בהוויה הציונית של אנשי "השומר הצעיר". כמעט 100 שנים שאנשי השמאל נלחמים זה בזה ויודעים לשנוא זה את זה כפי שרק שמאלנים יודעים. כיום, אין שוני מהותי ביניהן. מנהיגי מפלגות נבחנים ביכולת שלהם לגשר על שנאות העבר ולקבל החלטות הרלוונטיות להווה ולעתיד. התהליך צריך שיעבור דרך  "מסנן חסר זיכרון". בבחירות האחרונות בגרמניה רצו שתי מפלגות ליברליות בעלות מצע דומה. שתיהן התקרבו לאחוז החסימה שהינו 5% אבל לא עברו אותו. כך אבדו  כמעט 10% מהקולות.

עקב העלאת אחוז החסימה בישראל – חיסול של כל רשימות השמאל הקיקיוניות ולפחות אחת משתי הרשימות הישראליות העיקריות הוא אפשרות סבירה . האלקטורט שלהן הוא די דומה. בשתי מערכות הבחירות האחרונות האלקטורט המשותף היה בתחום של  5 – 8 אחוזים. ברור כי תהיה תחרות ביניהן שעלולה לגלוש לפסים לא נעימים משום שהצלחה של אחת עלולה להמיט כליה על חברתה. פילוג הקולות איננו ניתן לצפייה מדויקת כיום, אולם  שתיהן בסכנה קיומית עקב אחוז חסימה של 3.25%. בהסתברות גבוהה, לפחות אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. הסכנה תגבר עם הופעת "רשימה חברתית" כמו רשימת כחלון.

ההתעקשות של עסקני המפלגות הללו לרוץ לבד דומה להתנהגות של מתאבד פוליטי. אין שום רציונל בהתנהגות כזו. גם אם תהיה זליגה משתי המפלגות אזי הסה"כ של "גוש חוסם" לא ייפגע. מאידך, אובדן קולות עקב כשלון לעבור את אחוז החסימה  פירושו – חיסול כל סיכוי ל"גוש חוסם ימין".

שם המשחק בפוליטיקה הישראלית הוא "גוש חוסם". אם ורק אם ניתן לגבש גוש יהודי ערבי מהמרכז ושמאלה- אזי תהיה ממשלת שלום.  "מערך מרץ חדש"  עשוי לתרום ליצירת גוש כזה. יש לזכר כי חוק באדר עופר מעניק עדיפות בחלוקת העודפים לבלוק גדול. החוק איננו דמוקרטי ושוויוני אבל אלו כללי המשחק. גם זו סיבה טובה ליצירת מערכים פוליטיים שיבטיחו חלוקת עודפים יותר טובה.

אין "פונקצית קנס" במשחק אם המערך נכשל. היה והפוליטיקאים של שתי הרשימות אינם מסוגלים לחיות בסיעה אחת בכנסת, אזי החוק הישראלי הוא ליברלי מאד ומאפשר פיצול מחודש לשתי סיעות שונות.

הפיזיקאי היהודי חתן פרס נובל ריצ'רד פיינמן כתב מאמרים וספרים על  הונאה עצמית של מקבלי החלטות. הוא הראה מקרים בהם מנהלים מקבלים החלטות שגויות משקולים לא רלוונטיים. פיינמן הסביר את הדינמיקה של ההונאה העצמית של מנהלים.  טענתו העיקרית היתה כי רק חשיבה מקורית ואמיצה מונעת אסונות וטעויות הרות גורל. הדברים נכונים גם לגבי פוליטיקאים במפלגות השמאל הישראלי.

תורת המשחקים המתמטית ישימה גם לפוליטיקה הישראלית. פוליטיקאים צריכים לפעול באופן רציונאלי ע"פ כללי המשחק המוכתבים ולנקוט בצעדים שבהסתברות גבוהה יביאו להם תועלת רבה יותר. לא כך נוהגים ראשי הרשימות של מרץ וחדש. עליהם להתגבר על יצרים אישיים של עסקנים פוליטיים ולאחד את שתי הרשימות.

הלוגיקה המתמטית הפשוטה מחייבת "מערך מרצ-חד"ש".  זה  מספיק. אבל מעבר ללוגיקה המתמטית קיים גם הרציונל הפוליטי. הגיע הזמן למפלגה סוציאל דמוקרטית במדינת ישראל.

מפלגת העבודה היא "סוס מת" ודינה נגזר  לקבורת חמור. אין שום סיכוי שמפלגת העבודה תהיה מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית יהודית-ערבית ואין שום סיכוי שהיא תהווה בית לחסידי השלום, השוויון והדמוקרטיה. החלשות מפלגת העבודה תביא את הפוטנציאל האלקטוראלי למפלגת "מרצ חד"ש" עד כדי  15 מנדטים. "מערך מרץ חדש" ישתלב בחיבור פוליטי קונסטרוקטיבי של השמאל היהודי ערבי עם מפלגות מרכז ליברליות. מפלגה כזו תוכל להשתלב בממשלת שמאל – מרכז ולראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל לתת תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים לערבים אנשי חדש.

רעיון הבסיס של "שתי מדינות לשתי עמים" נולד במפלגת חדש. רעיון זה הפך לקונצנזוס. כניסת מפלגת חדש לקונצנזוס הישראלי היא דבר בעיתו. האלטרנטיבה של דחיקת חדש אל זרועות האיסלאמיסטים והלאומנות הפאן ערבית מסוכנת למדינת ישראל. כשם שהכיבוש והלאומנות הישראלית יהודית מסוכנת , כך גם הלאומנות הערבית האסלאמית  מסוכנת.

הפערים האידיאולוגיים בין סוציאל-דמוקרטיה  נוסח מרץ  לבין סוציאליזם רדיקלי יותר נוסח חד"ש -ניתנים לגישור.  גם בחד"ש וגם במפ"ם – האימא של מרצ – החל  תהליך של התמתנות אידיאולוגית  תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. מקובלות כיום בשתי המפלגות עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם.

"המהפכה החברתית" תחת סיסמאות כמו "העם דורש צדק חברתי" בכיכרות הערים  הוכיחה כי יש מקום לשיתוף פעולה ויש אוזניים כרויות בהמון לרעיונות סוציאל דמוקרטיים.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    מר"צ היא עדין מפלגה ציונית שהבנים של חבריה היהודים משרתים בצה"ל אז איך אתה מחבר אותה לחד"ש ? נקודה נוספת חלק גדול מאדמות הקיבוצים של מפ"ם שיכות לכפרים ערבים שלפני 48 האם לדעתך חד"ש בכלל מוכנה לחיבור עם מר"צ חד"ש תתחבר יותר מהר למפלגה ערבית כי יש לה איתה המון מין המשותף מאשר עם מר"צ

    • קורא הגיב:

      גם חד"ש (או אם תרצה מק"י) היא עדיין מפלגה ציונית (תומכת בקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית), וחלק לא מבוטל מבני רוב חבריה העברים שירתו בצבא מדינת ישראל. אמנם חלק זה יורד, אך סרבנים יש גם בקרב ילדי אנשי מרצ (אם כי – פחות הרבה). חד"ש-מק"י אף לא קראה עד לאחרונה לביטול גיוס החובה (ואולי עדיין לא קוראת לכך).

      ולגבי הנקודה הנוספת – אם הפלסטינים יכולים היו להצביע בעד בנימין גונן, מפקד גירוש ספוריה, אז למה לא לאיזה קצין חצי-זוטר?

  2. ק.א. הגיב:

    מה הסיכוי של מרצ וחדש (גם אם יתאחדו ויקבלו 40 מנדטים בעזרתו האדיבה של האל הטוב)…? מה כל ההצלחה – גם אם בא תבוא – תועיל לשינוי המנטליות שעולה מזרמי העומק שבתודעתו של הרוב הישראלי המוחץ – כפי שרק ניתן לדגום כאן? … לא חבל על הזמן?

    http://www.youtube.com/watch?v=_RXJYBRt7w8

  3. צפור בודד הגיב:

    ישר כוח לאילן שדה שהעלה את רעיון החזית הסוציאל דמוקרטית מירכתי ארון הרעיונות הפוליטיים המשומשים שלנו ניער את הנפטלין והאבק ואופלה המעיל כמו חד"ש…
    בשנת 1973 עוד בסוף חודש אוקטובר, כמה ימים אחרי סוף המלחמה והרבה זמן לפני תנועת המחאה של מוטי אשכנזי, הקים אורי אבנרי את תנועת המחאה הראשונה באמת, את צל"ש (צעירים למען שלום). אחת המטרות העיקריות של אותה תנועה היה הרצון ליצר חזית סוציאל דמוקרטית עם אותו מעיל המפלגות, ששולף עתה אילן שדה מהבוידם. היו כמה כנסים בהמשך (1973-74), בהם השתתפו טובי הבחורים והבחורות, ממאיר פעיל ועד שולמית אלוני, כולל מוחמד מיעארי הזכור לטוב ומתי פלד ועוד אישים מרק"ח וממפלגת העבודה. למרבה הצער כשלה החזית הזו בשל חוסר הסכמה לגבי המיקום של נציגי המפלגות והפלגים ברשימה. היחידי שהיה מוכן לוותר ולהיות במקום האחרון, היה , איך לא, אורי אבנרי. כל השאר התעקשו והתווכחו ולבסוף נפרדו. רצוי אם כן החבר שדה לא להיות נאיבי.
    ובכל זאת, ומשום שגם אם זו אותה אדרת, של אותה גברת ולמרות שיתכן וזו היסטוריה חוזרת, אפשר לארגן כאן נבחרת אחרת, שאולי תהיה גם יותר מפרגנת…
    בהצלחה אילן.

  4. צדוק התקוה הגיב:

    מה שנכון לשמאל יש הרבה ארגונים לדעתי לימין רבע מאותם ארגונים שיש לשמאל עשרות ארגונים כמובן במימיון ארופאי אבל לא זו הנקודה הנקודה שאין לשמאל [תקראו לו איך שבא לכם השמאל הרדקלי השמאל האמתי] גיסות אין לו חיילים אז נכון הקימו כל מיני מסגרות וכולם כולל חיים הנגבי מדברים על "אחדות כוחת" על מהפכה גנרלים יש לכם המון ולכתוב אתם יודעים אבל למלחמה צריך גם חיילים ומה לעשות וחיילים אין וצריך להגיד את האמת עם ישראל בימין ואני קורא שהאיחוד יביא לארבעים מנדטים כל השמאל יחד עם המפלגות הערביות אולי בין 20-25 מנדטים וזה במצב שהאבודה תצטרף אבל הסיכוי שהאבודה תצטרף לגוש שמאלי כזה הסיכוי הוא נמוך כי הרבה מחברי העבודה יעזבו אותה

  5. לא להאמין הגיב:

    אי אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני ללא ביטול האופי הציוני ("הלא רלוונטי") של המדינה. אי אפשר לשקם את ההריסות שיצר המשטר הציוני, שוד האדמות ובעיית הפליטים ללא סוציאליזם.
    ההקצנה הימנית בכל הרמות היא האסון שמרחיק כל פתרון. אז מה? במקום לאחוז בשיניים בעוגן אנטי ציוני סוציאליסטי הכותב רוצה להוסיף עוד משקולת קטנה באגף הימני. העיקר שלחד"ש יהי סוף סוף שרים בממשלה…

    • צפור בודד הגיב:

      די כבר עם השמצת הציונות.
      הציונות היא סוציאליסטית בבסיסה.
      העובדה שכמה קולוניאליסטים קפיטליסטים שדדו דגלה והניפוהו מעל מחנהם , עדין לא נותנת ולו הצדקה אחת, אף לא לשטוף מוח אחד (מימין ומשמאל גם יחד), לנכס הציונות כאמור, מידי הסוציאליזם הנאור, לידי קפיטלסטים חזיריים ואמפריאליסטים בזויים.
      צריך גם לשים לב, שאלה משמאל, המנכסים ציונות לידי הקפיטליזם הדתי והלאומני המספח והגזעני, הם אותם אלה שניכסו הקומוניזם לעצמם והפכוהו לטוטליטריזם ציני, סלקו לכל רוח את האנרכיסטים ואת הסוציאל דמוקרטים הציגו כבוגדים.
      כלומר המרקסיסטים (על כל התפצלויות האמבה שלהם), אינם שונים ולו במאום מאויביהם הלאומנים הישראלים הקפיטליסטים:
      אלה נכסו הסוציאליזם לעצמם ולא הוא.
      ואלה נכסו הציונות לעצמם ולא היא.
      וזה דין הצדק, שימצאו עצמם מתנגחים זה בזה, עד אחרית הימים.
      האמת תראה והצדק יעשה.
      יחי הסוציאליזם הציוני הנ(אור לגויים).

      • ק.א. הגיב:

        גם אם נקבל את עמדתך שהציונות "בבסיסה" היא סוציאליזם (והיכן ניתן למצא את הבסיס האמיתי הזה?) הרי שבפועל היא לא רק אינה כזו אלא אף ההיפוך המנוגד לזה. צריך דמיון רב כדי לראותה באופן אחר. רובם של הרואים כיום את עצמם כציונים הם אנשים בעלי נטיות ימניות או אליליות-משיחיות. אז אתה צריך להסביר (קודם לעצמך) מדוע ולמה אתה בעצם רוצה כ"כ להציל אותה? ניתן לומר די בביטחון שתמיד היא תהיה מגנט חזק למטורללים ולבסוף כשכוחה הצבאי-אימפריאליסטי ידעך ויעלם אז מבחינה היסטורית היא גם כנראה תיזכר ככזו לעתיד הנראה לעין ואולי בכלל.

        • צפור בודד הגיב:

          די לי ברישא של דבריך. הציונות היא סוציאליסטית בבסיסה (ע"ע משה הס, תיאודור הרצקה ותיאודור הרצל).
          משלי אומר זאת טוב ממני:
          "תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע, לֹא-תוּכַל שְׂאֵת. תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל, כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם. תַּחַת שְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.".
          כלומר בהנצחת העובדה שהציונות הינה סוציאליזם נאור אנו משיגים כמה מטרות:
          חושפים את התחזותו של הזאב הקפיטליסטי- אימפריאליסטי, לציוני (ע"י טריפת כבשת הציונות הסוציאליסטית הנאורה) ולבישת עורה לגופו.
          בכך שומטים הקרקע מתחת לרגליו הקלגסיות ומסלקים כל הצדקה מתימרת ומתחסדת לפועלו המביש.
          וגם נותנים גושפנקא לכל בני האדם כאן בישראל לחיות בשלום ולחוש ציונים, כלומר מוציאים אותה מחזקתה הגיזענית של כנופית הדת, הלאומנות והממון (שים לב, זו אננה ראויה להקרא "יהודית", משום שהמאחד קבוצה זו, הוא רק המוצא הגנטי, בעקרונותיה היא מהווה נגוד גמור ליהדות ולערכיה האוניברסליים, כלומר מקימת כאן עוד התחזות ל"יהדות"…ועוד לא דברנו על התחזותה ל"דמוקרטית"…אך נניח לזה).

  6. עמנואל הגיב:

    לצערי אי אפשר לזלזל בחשיבות של המושג "ציונות". זו בדיוק הבעיה.

    חיבור כזה רק ייגרום לפגיעה אלקטורלית. חלק גדול ממצביעי מרצ היהודים לא יוכלו להצביע לרשימה שחציה במוצהר לא-ציונית. וחלק גדול ממצביע חד"ש הערבים לא יוכלו להצביע לרשימה שחציה במוצהר ציונית.

    אני באמת חושב שהציונות היא מושג לא רלוונטי. אבל אני עדיין מיעוט די קטן במרצ שחושב ככה, בוודאי בקרב המצביעים. ועד שלא נהיה רוב, ואפילו רוב גדול, מהלך כזה לא יוכל להתממש.

    אני מניח שתהליך דומה (כלומר שהמילה "ציונות" תהיה פחות טעונה) צריך לקרות גם בצד החד"שי, אבל נראה לי שזה יכול לקרות רק בתגובה לתהליך כזה אצלנו.

    ואגב, אין כל כך תחרות על מצביעים בין מרצ לחד"ש. ובוודאי לא כזו שווה בשבילה לריב או אפילו להקדיש יותר מדי מאמץ. בבחירות האחרונות כל פעם שניתקלתי במישהו שהתלבט בין מרצ לחד"ש בעיקר אמרתי ששתי האפשרויות טובות, והעיקר שיצביע.

הגיבו לעמנואל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים