הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביוני, 2014 6 תגובות

כל כמה שנים אנחנו נדרשים לנושא הזה, אבל התרגלנו קצת למצב. אנחנו חיים כמו בקבוצה של בני אדם שנתקעה בדירה קטנה ומוגנת יחסית, שממוקמת באגף מרוחק של בניין בוער. האש לא פוגעת בנו עדיין, רק מלחכת קצת את שולי דירתנו, רומזת לנו שיש עוד למה לצפות אבל לא למה לייחל. קצת אוויר רעיל חודר דרך הסדקים הקטנים שבין הדלתות לקירות. כמה צעצועים שהערך שלהם הוא בעיקר רגשי נחרכו, הלב נקרע אבל הנזק הזה הוא מזערי לעומת הסכנה הכמעט מיידית שנשקפת לנו. בינתיים אין לנו סיבה אמיתית להיסטריה, אלא רק לתחושה טורדנית שאנחנו חיים בהדחקה מתמדת. לעתים אנחנו חשים כמו קבוצה של יהודים בפולין בקיץ 1939, לפני הפלישה הנאצית: לא חוששים מהשמדה פיזית אלא בעיקר ממפולת פוליטית ומהשפעתה על חיינו בהווה או בעתיד הקרוב מאוד.

עכשיו כבר 2014, ויש לנו דרכים רבות ומגוונות להסיח את דעתנו מהמתרחש. המונדיאל מספֶּק ריגושים, ולכן מחו מגיבים באינטרנט על כך שבערוץ הראשון בטלוויזיה שברו את שאננותנו במבזק חדשות, שעסק בחטיפת שלושה מתנחלים צעירים בשטחים. המחאה לא הייתה מוצדקת: היה בהחלט מקום לנצל את ההפסקה במשחק הכדורגל כדי לעדכן את הצופים באירוע הדרמטי, שיש לו גם השלכות פוליטיות וצבאיות, שלא לדבר על הדאגה לגורלם של החטופים. הוויכוח שהתעורר הצביע על הקרע החברתי התהומי בציבור, בשל זהותם השנויה במחלוקת של המתנחלים שנחטפו. אלא שרבים מהרוטנים כעסו על עצם העובדה שהמציאות הישראלית שברה את החלום המתוק על זירה בינלאומית שאנחנו כביכול חלק ממנה, והִבליטה את ייחודנו המעיק. כולם חשו כמו נוסעים ישראלים בשדה תעופה אירופי כלשהו, שנשלחים לשולי אולם הנוסעים, עוברים בדיקות כפולות ומכופלות ומרגישים יותר כמו מטרד מאשר כמו תיירים מדושני עונג במאה ה-21. כמה מהפרשנים הפוליטיים במבזק ביטאו את התחושה הזו בגלוי: "העולם חוגג ואנחנו נאלצים לחשוב על המצב במִקלטים שלנו", אמר אחד מהם. כרגיל במצבים כאלה היה מעט מאוד חשבון נפש על התרומה שלנו למצב שבו אנחנו נמצאים. קורבנות הכיבוש מתמרדים, לפי שעה בצורה ספּוֹראדית, וכולנו יודעים שיהיה הרבה יותר גרוע. בינתיים אנחנו מהוּפנטים, מתבוננים במרקע בפסיביות של כבשׂים, אבל מזדהים עם הרחמים העצמיים שמבעבעים כאן בכל משבר ביטחוני אמיתי. "יהיה יותר גרוע" נהג לומר ידידי ח"כ מאיר פעיל בשנות השבעים. הנבואה הזו הגשימה את עצמה, התהליכים התחדדו עד לשיא הזמני של מלחמת 1973, ותם עידן ההפתעות. הדרך היחידה להצליח בתחזיות מדיניות היא להיות פסימי עד כלות, אבל מי יכול לחיות כך. אין ברירה אלא להיאחז בהסחות דעת, לשקוע במרה שחורה כי נבחרת ספרד הובסה ובעת ובעונה אחת גם להפעיל את ההומור העצמי שלנו, ולגלות מחדש את הכישרון שלנו לאתר לעצמנו לוּזֶרים חדשים לאהוב, אפילו כאשר מדובר באלופת העולם ואלופת אירופה.

כדורגל שוער גול Soccer_goalkeeper(מקור)

האש עומדת לפרוץ לדירה המדומיינת שלנו, הדלת החיצונית קצת רופפת, ואמצעי המיגון הם מגוחכים. החטיפה היא רק נחשול ראשון בצונאמי חדש, התרחיש חרות במוחותינו כבר עכשיו, אבל אנחנו לובשים על פנינו ארשת בוטחת. צריך להרגיע את הסובבים אותנו, להעסיק את הילדים ואת הנכדים, לספר לגדולים שביניהם על הדרך שבה גבר כוכב ארגנטינה ליונל מֶסי על עמדת הנחיתות הגופנית שלו והפך לשחקן הטוב ביותר בדורו ואולי גם בכל הזמנים. העשן המתאבך והמתעבה גורר שיעולים תכופים יותר ויותר, אבל תפקיד האב או הסב הבוגר מחייב את הפעלת השגריר הפנימי שלנו, שנועד לשלוח מסר של המשכיות וקיום לעולם החיצוני.

איך נתמודד עם אסונות קשים יותר? מה יקרה אם פיגוע נורא יפגע במוסד חינוכי, ויגרור את ממשלתנו (בתמיכת רוב מפלגות האופוזיציה) לנקמה איומה שאין ממנה דרך חזרה? השדולה היהודית בארצות הברית תמחה, כמובן, אבל באירופה יאשימו את ישראל במצב, ותהיה לכך השפעה גדולה על המדיניות האמריקאית באזור. ברשתות החברתיות ובטלוויזיה ישדרו תמונות מזוויעות אבל גם לצד השני יש ארסנל שלם של תמונות כאלה. במקום לשבת ליד שולחן המשא ומתן ולפתור בעיות, אנחנו עוסקים בתחרות נקרופילית בין הגופות המעוותות שלנו לבין אלה של הערבים. עברו הימים שחלל ישראלי משפיע על דעת הקהל בעולם התעשייתי יותר מזו של נער פלסטיני. הממשלה מנהלת מדיניות הסברה פרובוקטיבית, ראש הממשלה מתבטא כמו כותב למערכת ב"מעריב" של שנות השבעים אבל אבא אבן מת, אביגדור ליברמן חי וקיים, אף אדם נאור ברחבי העולם איננו מסוגל לתמוך בבנימין נתניהו ונאומיו הדביקים הם מיושנים וגורמים לישראל נזק ממשי.

בהיעדר מראית עין של דיאלוג עם הפלסטינים עלינו להתכונן לשורה ארוכה של פיגועים, לחשש הנורא להתהלך ברחובות ערינו ולשלוח ילדים ונכדים לבית הספר. התרגיל הגאוני של ביבי לנטרל את האמריקאים מהתהליך כדי שיוכל לזרוע התנחלויות בכל השטח ממיט עלינו אסון ביטחוני, כלכלי ומדיני. שר האוצר יאיר לפיד (איש לא חכם בלשון המעטה קיצונית) הוא איש לחיץ, ולפחות כרגע פועלים כמה מאנשיו כדי לאלץ אותו לנקוט עמדה נגד המתנחלים, שמאיימים על האינטרסים של המעמד הבינוני שבשמם מדברת "יש עתיד". זה מאוחר מדי ומעט מדי, מה גם שההרכב הפלורליסטי של סיעת לפיד בכנסת מונע גיבוש עמדה ברורה כפי שלמדנו מעמדותיו הימניות של שר החינוך.

גם מפלגת העבודה היא אמורפית, ואין לצפות ממנה לאמץ מדיניות לוחמנית נגד הממשלה, אלא רק אחרי תבוסה צבאית יחסית או מוחלטת. בוז'י הרצוג נמנה בעבר על האגף השמרני במפלגתו בכל הנושאים, וגם אישיותו איננה מזכירה טריבּוּן עממי, אפילו לא בסדר הגודל של עמיר פרץ. מרצ של זהבה גלאון איננו נקייה מעמדת פַּבלוֹביות בנושאים שונים כפי שראינו גם בפרשת הנשיא. אם מתינות מדינית עדיין מתפרשת בעיניה כתמיכה ב"פשרה טריטוריאלית", אין לצפות ממנה להנהיג את האופוזיציה אלא רק להמשיך להיות קורֶקטיבה מתונה יחסית למפלגת העבודה. בכל הסרטים האלה כבר היינו, והגיע הזמן שמרצ תרענן את סעיפי המצע ואת מדיניות ההסברה.

התמונה שצוירה כאן היא קודרת, אבל העמדה הניצבת בבסיסה היא בעצם די אופטימית. עדיין, מקדש המעט בבית הבוער לא נשרף, ניתן להתקין אמצעי מיגון נוספים, לחפש ידידים בארץ ובחוץ לארץ ולהיות מאוחדים עד יעבור זעם. אבל לפני שנגיע לימים טובים יותר נצטרך לגייס המון כוחות גוף ונפש, להאמין בצדק הבסיסי שלנו ולהעביר את המסר לאחרים.

  • פורסם בכל העיר, 20 יוני 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    העולם מתנהל די כמו ישראל. היחס של אימפריית הזדון מזכיר את היחס ההיסטורי של ישראל לשלום:
    דיבורים כמו חול וכוונות אמיתיות ליצירת מציאות ממשית של תקווה – נאדה. אולי זה בגלל ששתיהן זה אותו הדבר?.. קצת פרדוקסלי שנצטרך לגייס (ואכן נצטרך!) המון כוחות גוף ונפש – כדי לקלוט את מה שאנחנו כבר יודעים לא? כלומר במידה מסויימת יש לנו עדיין את הספק שאולי, רק אולי, מה שאנחנו יודעים אינו בעצם נכון ואולי אנחנו טועים. אבל מה שאנחנו (שעיניהם בראשם) יודעים וחושבים על הפושעים לא רק נכון אלא אף, ככל הנראה, גרוע הרבה יותר. זוועת עיראק הקולוסאלית תלוייה ועומדת לנגד עינינו ובוש ובלייר (ועוזריהם) לא מובאים למעצר. האין זה אומר דרשיני?

  2. בין האשמים גם מרצ של זהבה גלאון הגיב:

    בניגוד לעמדת אילן שדה במאמרו "מרץ חדש לשמאל הישראלי", פוסק חיים ברעם, בצדק, שיש הבדל מהותי בין מרצ הציונית לחד"ש, גם כיום, כשהציונות הפכה למושג לא רלוונטי ההבדל הזה אינו זניח.
    לכן מי שניסה להשלות את עצמו שניתן לצפות ממרצ שתנהיג את האופוזיציה נגד הכיבוש כדאי שיבין שאין זה כך.

  3. הצנזור מיו"ש הגיב:

    גם הצנזור מיו"ש "ממזער נזקים"… ובכל פעם שאני שולח תגובה ענינית, הוא מתערב ומונע את הגעתה ל"הארץ". היום, בתגובה למאמרו של חמי שלח "שובן של רוחות הרפאים מעיראק" (haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2354503) שלחתי את התגובה הבאה. אלא שהצנזור שיושב בגדה המערבית הכבושה מנע את פרסומה…

    ‎מי ומי ברוחות הרפאים
    ‎הנושא: כנסו וצפו ברשימת הניאו-שמרנים (ידידיו של בן ניתאי)
    ‎בראש הרשימה היה רוב מוחלט ליהודים מתומכי נתניהו. הנציג המקומי שלהם הוא דורי גולד, שהקים לעצמו ולבן ניתאי את "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" (יחד עם השגריר לשעבר מייקל אורן). כל ראשי הניאו-קון באמריקה הם יהודים מהימין הקיצוני: ריצ'רד פרל, דאגלס פיית'-רוברט קגן-אליוט אברמס-דב זקהיים‫-ויליאם קריסטול-פרופ' בארי רובין (מהמרכז הבינתחומי הרצליה), כותב הנאומים של בוש דייויד פרום, והדובר ארי פליישר. בין 200 ראשי הדרקון 8 ראשי תעשיית נשק לוקהיד-מרטין, ו-7 מנורת'רופ-גרומן. את הבסיס האידיאולגי סיפק הפילוסוף ליאו שטראוס, שקרא ל"שכנע את הציבור גם בעזרת שקרים, אם יש צורך בכך". ועל שר ההגנה השחרחר קולין פאואל הוטל לשקר לאו"ם!

  4. גרשון הגיב:

    ציפיתי ממך ליותר. אלעד ונוף איילון אינן התנחלויות. שניים מהחטופים לא גרים בהתנחלות כלל וכלל.

  5. רמי הגיב:

    אני מצפה לגוש שיכלול גם את מרץ וחד"ש וגם… את הזועביז. כי רק איחוד של כל הכוחות המקבלים על עצמם לכבד את הזולת ואת זכויות האדם יוכל לשנות משהו במדינה האיומה הזו, הנופלת שוב ושוב שבי בידי ממשלת זדון. אני יודע שקשה לחיים ברעם לשבת עם זחלקה וזועבי, אבל צריך להרים את הכפפה ולשמוע פעם מה בפיהם ולחשוב מחוץ לכופסא.

  6. חיים ברעם הגיב:

    רמי, רק עכשיו קראתי את התגובה שלך. אני לא מחרים אף אחד מתנגדי הכיבוש וג'מאל הוא חבר ותיק שלי, אם כי הצטערתי כאשר עזב את חד"ש.

הגיבו לבין האשמים גם מרצ של זהבה גלאון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים