הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 באוגוסט, 2014 7 תגובות

כשהייתי בן 16 גייסו אותנו לחזק את כוננות העורף בעיר. באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני (מבצע קדש) אבל כותרות העיתונים בשבוע שקדם לצניחה במעבר המיתלה עסקו כמעט רק במתיחוּת עם ירדן. בחוגי ההיסטוריונים הצבאיים עדיין מתווכחים אם העיסוק בממלכה ההאשמית בא רק לצורכי הסוואה, אבל הכוננות האזרחית בעיר נועדה לצמצם את הסכנה ממזרח. השכנים שלנו בנחלת אחים ואחר כך ברחוב המלך ג'ורג' זכרו היטב את הפחד שאחז בעיר בשנת 1941 (שבה נולדתי), כאשר צבאו של ארווין רומל נחל ניצחונות במדבר המערבי שבין לוב למצרים. כפי שסיפרתי פעם לקוראים, הדאגה הייתה כה חמורה עד ששכן שהיה גם מפקד גבוה בהגנה אמר לאימי (שהייתה בהריון מתקדם) ש"זה לא אחראי ללדת ילדים בעת הזאת". אמא, שהייתה פעילה מאוד בהגנה ולימים גם במשמר העם, העריכה את המפקד שקיבל אותה למחתרת, אבל נעלבה מאוד מהחדירה לפרטיותה. היא כעסה, ואפילו משׂרתו הרמה של האיש באחד ממוסדות ההסתדרות לא הפיסה את דעתה. סבתא שלי, שהתגוררה בשכונת נחלת ציון (ילידי השכונה אינם מתייחסים כלל למושג "נחלאות". או שאתה מנחלת אחים או שאתה מנחלת ציון) ביקשה מאימי לא להתחשב בעצות רעות של זרים. לסבתא, שרה אלקיים לבית דואק, הייתה השפעה גדולה על אמא, ולכן היא אולי נרגעה אבל שמרה את הדברים בלבה.

משמר העם, ירושלים שנות ה-50 היסטוריה ישראל חיילים ישן  Mishmar_HaAm_-_1950sמשמר העם, ירושלים שנות ה-50 (מקור)

זהו אחד ממאות הסיפורים ששמעתי מאמא במהלך השנים. אחת מהישיבות של ועדת המצב שחלשה מטעם ההגנה על החיים האזרחיים בעיר בזמן המצור (1948) התקיימה בביתנו בנחלת אחים. אימי שמעה דיווחים מבהילים על המצב בחזית, על מאות ההרוגים, על הסכנה שהלגיון הערבי יכבוש חלקים ממערב העיר, וממש חלתה מעוצמת הפאניקה שהחצינו רוב הדוברים. אבי היה מעצם טבעו אדם אופטימי והיה משוכנע שהכול יבוא על מקומו בשלום. מקץ כמה שבועות נפל פגז על המרפסת שלנו שצפתה לרחוב שפרעם, וחיברה את הדירה הקטנטונת של הורי עם המדרגות. אימי נהגה לבשל על עצים באותה מרפסת עצמה. באותו בוקר איחרה להתעורר, בגלל הריצות למקלט בלילה. כך ניצלה. לכל ירושלמי יש מלאי עצום של סיפורים כאלה, גם לי. אינני יודע אם ההתנסויות האלה חישלו אותנו; כיום אני מודע היטב לעובדה שגורלם של הערבים בקטמון או בטלביה, שגורשו או נמלטו על נפשם לחיי פליטוּת שנמשכים עד עצם היום הזה, היה גרוע הרבה יותר. אבל בתקופת הנעורים הזינו הפרשיות האלה את הדמיון וגם את השקפת העולם שלנו. היינו עיוורים ואטומים, לא הפנמנו כלל את האסון שפקד את הצד השני. פעם קיימנו "פעולה" של התנועה המאוחדת בשכונת שיך באדר. צעדנו בסך לבושים בחולצות כחולות עם שרוך אדום מהקן ברחוב נרקיס פינת הגידם, הגענו לבית נטוש שהמדריך שלנו אבינועם עמר כבר הכיר, ומצאנו קצת בגדים ומסמכים ששׂרדו את הביזה הגדולה. לבי נחמץ בפעם הראשונה ותמיד ראיתי בביקור התחלה של תהליכים, שהניבו תוצאות רק מקץ שנים רבות.

ה"גיוס" ב-1956 היה בדיחה קלילה ומבדרת, לעומת ההתנסויות שארבו לנו בחיק העתיד. הציוות שלי לחברי הטוב רמי גול ז"ל, היה אידיאלי. ירדנו ברחוב נרקיס לאוסישקין, המשכנו לאבן-ספיר, לשפרעם ולטבריה, חזרנו לכיוון נחלת צדוק, לשערי חסד והגענו לרחוב קרן קיימת בפאתי רחביה. השלטונות הכריזו על האפלה, אבל הציות לצווים לא היה מלא. במשך הזמן שחלף מאז ועד למותו של רמי לפני כמה שנים, העלינו באוב את המשפט "קומה ג' לכבות את האור", וצחקנו בקול בדיוק כפי שעשינו בגיל 16. רבים כיבו את האור מיד או לפחות פרשׂו שמיכות על החלונות, וחשנו לראשונה כמו גברים צעירים שיש להם מעמד ברחובות המוכרים לנו כל כך. בדרך דיברנו על השירות הצבאי המצפה לנו ורמי אמר לי שמוטב שאעזוב את התנועה עוד לפני הנח"ל. "אין לך מה לחפש בקיבוץ", אמר. נעלבתי קצת אבל הבנתי שיש דברים בגו. הגיע הזמן לקבל החלטות שישפיעו גם על חיי הבוגרים. עצם המחשבה על כך הייתה בעצם אבן דרך חשובה, שמסמנת את קץ הילדוּת. כמו בקרב הרבה בני 16 הילדוּת לא עוררה בי נוסטלגיה כלשהי. מה שמצפה לנו בעתיד הצטייר כמרגש וכמושך לב.

ליד הקן של התנועה פגשתי נערה יפה במיוחד, נעמי שמה, שישבה על אבן גדולה בצד הדרך וקראה את "העולם הזה" של אורי אבנרי. היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים, דעתנית מאוד, אבל ארשת פניה הסגירה שחצנות בצד ביישנות גדולה, שהפכה אותה לחמודה להפליא. דיברנו ארוכות והתרגשתי מאוד מעצם העובדה שהיא שוחחה עימי. הפרשי הגיל היו אז משמעותיים, ולנעמי היה בחור מהצבא, או כך לפחות טענו יודעי דבר בתנועה. היא דיברה בבוז על ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ועל "הקנוניה שהוא רקם עם המעצמות האימפריאליסטיות, צרפת ובריטניה". אחי עוזי היה אז בסיני, אמא שלי בכתה מחמת הדאגה (נדיר מאוד אצלה) ודברי המינות האלה הִכּוּ אותי בהלם. עברו כמה שנים עד שהבנתי שהיא צדקה בכל מלה שאמרה. היא טענה שבן-גוריון מדבר יום ולילה על "הרודן המצרי" ומאשים אותו ברצח יהודים חפים מפשע ובעלילת דם נגדם. רק כשפרצה פרשת פנחס לבון מחדש בתחילת שנות השישים למדתי את האמת. ישראל הקימה במצרים מחתרת, שכמה מראשיה היו יהודים קראים, כמו משה מרזוק ז"ל. היא הטילה עליהם להטמין פצצות במוסדות תרבות אמריקאים ובריטיים, כדי לסכסך בין נשיא מצרים גאמל עבדול נאצר והמערב. המזימה כשלה, כמה יהודים בראשם מרזוק נתלו ואחרים ספגו עונשי מאסר כבדים. לא הייתה שום "עלילת דם" אלא מעשה פשע נגד מוסדות תרבות אזרחיים, הרפתקה מטופשת והרת אסון.

לימים כתבתי על הפרשה בסופשבוע של "מעריב", ומחיתי על כך שהחינוך שלנו היה מבוסס על שקרים. אבא שלי כעס מאוד על הכתבה, אבל לא הכחיש את העובדות. הוא רק חזר על המנטרה הקבועה שלו במקרים כאלה, ש"מה שטוב ליהודים טוב גם לו". השבתי שזה רע ליהודים ורע גם לישראל. אבא השתמש באותו נימוק, כאשר הלך לביתו של ראש הממשלה יצחק רבין לקבל את פניו של ראש ממשלת דרום אפריקה, בעידן האפרטהייד.

בשנת 2014 כבר מנסים לסתום פיות ולהכפיש את מתנגדי המלחמה הרצחנית בעזה. אם לא נילחם נגד סילוף העובדות, נפסיד גם במאבק על האמת ההיסטורית.

  • פורסם בכל העיר, 1 אוגוסט 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. הטובים למאפיה הגיב:

    והרי אתן – כל מלחמות ישראל היפות והמרגשות – מ ק ו ד ש ו ת לנו.
    אז כהיום, בתחבולות פשע מאפיונרים מארגנים מלחמות ובונים להם אימפריה.
    למה תקראו לנו גאנגסטרים? אנחנו לא מגלומאנים אלימים, אנו בסה"כ אנשי עסקים.
    למה הפוליטיקאים והשופטים בכיסינו אתם שואלים? זה רק ביזנס, לא שום דבר אחר.
    בישראל מעולם לא התעוררה עכבה מיוחדת משיטות העבודה שמסיציליה או מניו יורק.
    להיפך, זה מאד סטייליסטי כזה ונורא מושך. והכי חשוב: זה טוב ליהודים.
    הטובים למאפיה. והמצויינים למאפיה היהודית.

  2. צדוק התקוה הגיב:

    מר ברעם היקר האמת היא פשוטה החמאס ארגון טרור דתי איסלמיסטי רצחני רוצה בחיסולה של הישות הציונית ארבע עשר שניים של ירי מעזה לעבר ישובים אזרחים אומרים הכל החמאס לא שייך לשלום עכשיו מדוע קשה להבין עובדה פשוטה נכון זה הורס את ה מחשבה שהערבים רוצים שלום ורק המנהיגים שלנו הם בעד הרג ומלחמות יראה מר ברעם מה קורה בעולם הערבי התעוררות האיסלם הרצחני [לוב סוריה אירן עירק אפגניסן בקרוב באירופה ] ויבין את התמונה נכון האמת הזו קשה לעיכול אבל היא אמת היסטורית

  3. האמת ההיסטורית של משה ברעם הגיב:

    נראה שגם משה ברעם האמין באפרטהייד… ההסבר שלו ש"מה שטוב ליהודים טוב גם לי", שימש גם את יצחק רבין. שניהם ועוד רבים קיבלו את פני ראש ממשלת דרום אפריקה, בעידן האפרטהייד, ג׳ון פורסטר. הם היו גם מקבלים את אדולף היטלר אילו רכש נשק ישראלי משובח ולא היה אנטישמי.

  4. עלי הגיב:

    רבין נפגש עם פוסטר ראש ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה בשנת 1976.
    משטר האפרטהייד נוסד ב-1956 וכל מדינות אירופה הכירו במשטר זה מראשיתו.
    ישראל היתה המדינה האחרונה אשר החליפה שגרירים עם המשטר הזה.
    ב-1967 הכריזו 127 מדינות בלתי מזדהות בחסות ברית המועצות חרם על ישראל
    בתוכן היו רוב המדינות האפריקאיות ויתכן שרבין רצה להתריס כנגד
    החרם (דבר דומה עשה רבין כנגד בריטניה כאשר ישראל מכרה לארגנטינה מטוסים
    בתקופת מלחמת פוקלנד כתגובה על טביעת\הטבעת הצוללת דקר).
    (באותה תקופה למדו בתיכון את הספר" זכרי ארץ אהובה " אשר היה חלק ממבחן הבגרות בספרות
    ואשר תאר בצורה מזעזעת את משטר האפרטהייד)
    הרצון העז לפגוע בדימוי המוסרי של ישראל ולהצמיד את המילה אפרטהייד ליד שמה של ישראל
    אינו שונה מהניסיון של כל אנטישמי מצוי לראות בכל יהודי כאשם בהריגת המשיח ישו
    ולכן המסקנה המתבקשת היא שהיהודי הוא אדם לא מוסרי מרגע לידתו.
    הרצון הזה להצמיד לישראל את המילה אפרטהייד הוא כנראה רצון בלתי נשלט הנובע משנאה עוורת

  5. צפור בודד הגיב:

    בצרוף מקרים מוזר, עברתי אתמול ליד חנות הספרים ליד המדרגות הנעות בקומת הקרקע, אשר בככר חורב בחיפה וקניתי לעצמי (2 במחיר אחד) ספרון של ירוסלאב האשק, . והנה היום אני פותח את הגדה השמאלית ומה רואות עיני?: שני חיילים אמיצים שוויקים עומדים וניבטים מולי מתמונת הכותרת של מאמר זה. יסלח לי הכותב, אך התמונה הזו פשוט גנבה לי את הדעת ולו את ההצגה (כמעט). שני הטפוסים במדים אשר בתמונה, פשוט מבצעים ביניהם תחרות מי יראה יותר יוצמך, יותר שלמפ, יותר טארמך, יותר אהבל ויותר בלתי מרוצה כמו בתחרות של בליעת שמן קיק. והכל, באופן טבעי. ללמדכם שכך כנראה נראו אז חיילינו…בשלב מסוים כמעט והתחלתי לגעות מצחוק, לולא נזכרתי בכובד משאם של הימים האלה, בהם כבר לא רואים חיילים אמיצים כשווייק. היום כולם מנופחי שרירים, מורעלים, מרוחים בצבעי הסוואה, מזוודים וחגורים טיפ טופ.

  6. עדי הגיב:

    האמת היא שישראל חוזרת במהירות מבהילה אל שנות החמישים: אחדות דעים קולקטיבסטית, הודעות רשמיות שקריות של הממשלה, והוויה מילטריסטית (זוכרים את המצעדים הצבאיים). הבעייה היא שהעולם היום הוא אחר ובו המודעות לזכויות אדם ולערכים של שויון ושלום חזקה הרבה יותר מאשר בעבר.
    האם ישראל יכולה לחיות במנהרת זמן משלה אטומה לשינויים העולמיים הללו?

    • צדוק התקוה הגיב:

      לעדי
      את כותבת ואני מצטט הבעייה היא שהעולם היום הוא אחר ובו המודעות לזכויות אדם ולערכים של שויון ושלום חזקה הרבה יותר מאשר בעבר.
      את רצנית במה שכתבת כי כנראה אנחנו חיים בעולמות אחרים מה עושה העולם לטבח שמבצעים מוסלמים בנוצרים בנגריה בוקו חארם התשובה כלום חוץ כמה תמונות שחררו את הבנות
      מה עושה העולם לטבח המבוצע בסוריה עי ברברים משני צידי המתרס התשובה כלום
      מה עושה העולם לטרור האיסלמי בעירק / לוב כלום מה עושה העולם לזכיות האדם באירן של תליה נשיים גברים [בין הנתלים גיי / לסביות] כלום מה עושה אותו עולם המודע לזכיות האדם בענין טיבט רצח נזרים טיבטים ומתנגי מישטר בסין כלום כנ"ל בצפון קוריאה כלום הכי קל להתעסק עם היהודים למה קודם כל קינאה/ שינאה הרי השינאה ליהודים היא עוד מתחילת הנצרות וכנ"ל ברגע שהיהודים לא קיבלו את מוחמד ישראל צריכה לדאוג לעם שלה קודם כל מליטרזים כאשר אתה חי בגונגל אתה חייב נשק

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים