הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באוגוסט, 2014 3 תגובות

המהדורה העברית של הספר ציונות שוויונית, מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים, מאת חיים גנז, יצאה לאור באנגלית כבר בשנת 2008, מסביר המחבר בפתח ספרו. מטרת הספר היא :"לנתח באופן פילוסופי את צדקת הציונות העכשווית כפי שמממשת אותה מדינת ישראל. ניתוח זה כולל גם דיון בשאיפותיה הטריטוריאליות והדמוגרפיות של המדינה ובאופן שבו היא מפרשת את עצמה כמדינה יהודית. בלב הספר נבחנת הציונות העכשווית לאור הפער בין גרסה מסוימת, צודקת  לדעתי, של האידיאולוגיה הציונית, ובין המצב הנוכחי, שהוא תוצר של מדיניותה העכשווית של ישראל וגם של העבר הציוני. שלושה מרכיבים  במצב הנוכחי במדינת ישראל עומדים במחקר הספר: בעיית הפליטים הפלסטינים בעקבות מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, הכיבוש הצבאי ההולך ונמשך בגדה המערבית וברצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים … מדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי החי בגבולותיה מלפני 1967" (עמ' 18- 19).  פתיח זה חופן שאלות ותהיות: מה משמעותה של הציונות מאז הקמת מדינת ישראל? כיצד יכולה להתקיים מדינה המוגדרת כיהודית ואיזה מדיניות יכולה היא לקיים כלפי המיעוט הערבי שבה?

מתוך כריכת הספר ציונות שוויונית מאת חיים גנז gnazמתוך כריכת הספר (מקור)

כבר בפתח ספרו נדרש גנז לסוגיה הלאומית בהקשר לביקורת על עקרונות הציונות העכשווית: "סוג אחד של ביקורת תוקף את העיקרון האתנו-תרבותי שקובע כי לאנשים יש אינטרס יסודי לדבוק בתרבותם, לקיימה לאורך דורות ולקבל לשם כך הגנה פוליטית. הסוג השני מפנה את הביקורת כלפי העיקרון הציוני שמצדיק את שיבת היהודים לארץ ישראל" (עמ' 19). יש להקדים ולומר שמעצם שימוש גנז במושג "אתנו-תרבותי" ולא "תרבותי" הוא יוצר אי בהירות. אתניות הוא מושג המתייחס למוצא של קבוצה מאופיינת עד כדי מוצא ביולוגי משותף. אתניות מתייחסת גם אל הפולקלור והמסורות של קבוצה המאובחנת מאחרות. האם ליהודים יש מוצא משותף? האם המחקר הוכיח קיומם של  גנים יהודים משותפים? אם מדובר בפרקטיקות התנהגויות, האם היו כאלו ליהודים באשר הם, למעט אלו הדתיות?!

בפרק הראשון מפתח המחבר את הסוגיה הלאומית ועומד על שני  סוגי אידיאולוגיות לאומיות: לאומיות אתנו תרבותית ולאומיות אזרחית (שלמעשה במדינה הדמוקרטית המודרנית הן  היבטים שונים של לאומיות). בראייתו את הלאומיות האתנו – תרבותית הוא גורס ש"לחברים בקבוצה בעלת  היסטוריה ותרבות מובחנת יש אינטרסים יסודיים וחשובים מבחינה מוסרית לדבוק בתרבות הזו ולקיים אותה לאורך דורות" (עמ' 23). אולם כיצד ניתן לדבר על היהודים באנגליה, בעיראק, ובישראל כבעלי היסטוריה משותפת וכל שכן, תרבות משותפת?

גנז עצמו מסביר שהבונד וחסידי דובנוב דגלו באוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות שבהן חיו, וכהערה ממשיך ומציין (ש)"הציונות משכה יהודים במזרח אירופה וגם מערבה ואילו הבונד  והמפלגה הפולקיסטית פעלו רק במזרח אירופה" (הערה מס' 1 עמ' 199). אם כן, מה היה המשותף בין ציוני מאנגליה וליידישיסט מרוסיה?

מתוקף היות האומה שייסדה את המדינה קודמת לה וחשובה ממנה (עמ' 25) גורס גנז  שהציונות הינה אידיאולוגיה לאומית אתנו תרבותית וטענה זו "איננה שוללת את העובדה שלפחות למראית עין היו בה הוגים מסוימים ושלבים היסטוריים מסוימים שצבעו אותה בצבעים של לאומיות אזרחית" (עמ' 25-26). ברשימת הוגיה הוא מצביע על תיאודור הרצל וליאו פינסקר. אולם אם ניקח למשל את הרצל, הגם ביטויה המובהק של התפייסה הליברלית האזרחית בהגותו, יש בכל זאת מקום להבחין בין חזונו ב"אלטנוילנד" למימוש הציוני בתקופתו, ומעבר לכך, לבין הגותו למימושה של הציונות הסינתטית והמעשית הלכה למעשה.

גנז ממשיך בחוסר ביקורתיות ,לכאורה, בתזה הלאומיות האזרחית ביחס לישראל וכותב: "לא רק המניעים והרעיונות של אבות הציונות הבולטים צובעים אותה בצבעי הלאומיות האזרחית, גם פרקטיקות מרכזיות שהונהגו לקידום מטרות הציונות מבטאים תפיסה זו. הבולטת מכולן היא פרקטיקת כור ההיתוך שבו העבירה מדינת ישראל, ובמידת מה ה'יישוב' היהודי שקדם לה, חברים רבים מקהילות יהודיות שונות שהגיעו לישראל. קהילות אלה היו שונות זו מזו בלשונותיהן, במסורותיהן, באורחות חייהן ובחלק ניכר מההיסטוריה שלהן. התנועה הציונית בארץ ישראל והמדינה עצמה לאחר הקמתה בנו מן הקהילות האלה אומה, ועל כן במובן חשוב קדמו  הציונות ומדינת ישראל לאומה שיצרו בכור ההיתוך. קדימות כזו אופיינית ללאומיות האזרחית" (עמ' 27-28). זהו ניסוח מיתולוגיסטי מבית מדרשה של תנועת העבודה הבן גוריונית (נוסח ניר ובראלי). ראשית, הכיצד ניתן לדבר על לאומיות אזרחית הרלבנטית רק לאזרחיה היהודים של ישראל? הרי עד לשנת 1966 היו הערבים בישראל תחת ממשל צבאי!  שנית, מהי מהותה של המדינה? האם זו הגדירה את עצמה כלאום טריטוריאלי של כלל אזרחיה? אם לא, הכיצד היא אומה של לאומיות אזרחית?

אולם דומה שגנז מבצע תרגיל אינטלקטואלי כאשר מיד מבהיר: "ומה בנוגע לכור ההיתוך שעיצב את דמות הישראלי בראשית ימי המדינה? כור ההיתוך אינו יכול לצבוע את הציונות בצבעי הלאומיות האזרחית. ראשית מפני שישראל נקטה בפרקטיקה הזו רק למי שנמנים עם הקבוצה האתנו דתית היהודית וסירבה תמיד להפעילה על מי שאינם נמנים עם קבוצה זו", ומיד טוען טיעון הדורש הבהרה "שנית מפני שמניעיה של ישראל בהפעלת המדיניות הזו היו קידום האינטרסים של יהודים (אילו יהודים? מה בין ישראלים ליהודים?) לדבוק בקבוצתם ולקיימה לאורך דורות, ולא העדפת מימושם של ערכים כלל אנושיים על פני האינטרס של יהודים לדבוק בתרבות המקור הלאומית שלהם (ומהותה?)" (עמ' 29-30). בהערה פתלתלה המתייחסת לקטע זה כותב גנז ש"אין להסיק מן הדברים כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג הזה בקרב מחברים עכשוויים (ראו לעיל הערה 2- בה הוא מסביר מדוע יש לכנות את הלאומיות האזרחית לאומיות מדינתית – י"ב), היינו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים אזרחים. גם אם פיתוח לאומיות זו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים בישראל לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חלקים  מרכזיים של חייהם במסגרתן  הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של יהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה. הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו- תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות בין אזרחיה היהודים והערבים, אולם עניין זה אינו עומד  במוקד הספר". (הערה מס' 18, עמ' 203- 204).

למרות שהוא כותב דברים אלו בהערת שוליים מדובר בדברים חשובים ובעייתיים. הגם כינונה של מדינת ישראל ובה אזרחים ישראלים כשהתרבות ההגמונית היא העברית- ישראלית, כותב גנז כאילו בתקופה אחרת שבה טרם נוצרה תרבות זו ומעמד אזרחי זה הקיים. לא ברור מהי התרבות המקורית של היהודים, כי לא ברור מדוע יהודים אלה הם יהודים ומדוע יהודיותם זו חופפת בהכרח את תרבותם. גם לא ברור האם יכולים מי שאינם יהודים להשתלב בתרבות זו ואם לא, אז מדוע ואיך זה עולה בקנה אחד עם היות ישראל מדינה דמוקרטית.

ראוי לשאול את גנז השולל הכרחיות של טעמים הומניסטים וליברליים ללאומיות האזרחית ואת העדרם המחויב מהלאומיות התרבותית (עמ' 34), שתי שאלות: כיצד ניתן להגיע לרב תרבותיות כבבריטניה, (אותה הוא מגדיר כרכה ,הערה מס' 29 עמ' 305) שעברה משלב הלאומיות האזרחית ,לשלב הלאומיות הרב תרבותית? ומהן הדוגמאות למדינות דמוקרטיות ליברליות בעלות לאומיות אתנית עליהן הוא יכול להצביע?

גנז מנסה לפרוס קשת רחבה של אפשרויות ביחס לזכות ההגדרה העצמית של קבוצות אתנו-תרבותיות ובעשותו זאת מחליף בין תרבות לבין לאומיות. הוא מסביר את חשיבות זכות ההגדרה העצמית וממהר לסייג ולומר שאין בהכרח צורך במדינת לאום שהרי "ניסיונן של קבוצות רבות בעולם מראה כי מדינה אינה האמצעי היחיד לעשות זאת: האוכלוסיות דוברות הצרפתית והפלמית בבלגיה, האוכלוסיות דוברות הצרפתית, הגרמנית, האיטלקית והרומנש בקנטונים השונים של שווייץ, הפרנקופונים והאנגלופונים בפרובינציות השונות של קנדה … כולם מוכיחים שאפשר לשמר אינטרסים אתנו תרבותיים גם ללא מדינת לאום" (עמ' 85). אולם- האם שוויץ איננה מדינת לאום? שוויץ בהגדרתה הינה מדינת לאום שוויצרית המורכבת מדוברי מספר שפות. בלגיה היא מקרה שונה, באשר יש פער בין המישור החוקתי של היותה מדינת לאום של שתי קהילות, לבין  המישור הפוליטי מפלגתי שנע בין שמירת שלמותה לפיצולה הקהילתי-אוטונומי. להצדקת תפיסתו התרבותית אתנית מבצע גנז מספר מהלכים. אין הוא רואה בתרבות הלאומית את חזות הכול כאשר – "עניינם של אנשים שינהגו בהם בכבוד ובשוויון חשוב לא פחות מעניינם בתרבותם" (עמ' 86).

בנוסף, גנז מבחין בזכות הגדרה עצמית תת מדינתית תוך הכרה בזכות הגדרה בין מדינתית. הוא גורס ש"הגדרה עצמית לאומית צריכה להתבטא בזכויות יתר המוענקות לקבוצות אתנו תרבותיות במדינות הריבוניות שקיימות בטריטוריות שלהן. הזכויות הן: א. זכויות שלטון עצמי בעניינים שונים. ב. זכיות ייצוג  במוסדות המדינה ובמרחב הציבורי שלה. ג. זכויות לשימור תרבותי" (עמ' 87). מאחר שמדובר באוטונומיה פנימית הוא רואה בכך זכויות במדינה ולא זכות למדינה ,"הבחנה זו היא שהופכת פירוש זה להגדרה עצמית לפירוש תת מדינתי. ברור כי יותר מקבוצה לאומית אחת יכולה ליהנות מזכויות אלה במדינה אחת. זאת ועוד, מדובר בזכויות המבוססות על אינטרסים של כל חברי הקבוצה הלאומית – לא רק אלה שהם אזרחי המדינה, אלא גם אלה הנמנים עם פזורותיה- מה שמעניק לתפיסה הנוכחית גם ממד בין מדינתי" (עמ' 87). כאן יש לשאול, מה  מגדיר את זהותם הלאומית של היהודים כיום בכלל, ויהודי המערב – המשולבים במדינותיהן וזוכים למלוא הזכויות בפרט? היש לראותם כמיעוט לאומי בארצם (הפזורה)? האם הם אזרחים פוטנציאלים של ישראל? דומה שהשיח הציוני הלאומי כיום אודות לאום פזורה יהודי הינו שיח פטרוני מכליל  המתעלם  ממציאות חייהם הפוליטית של היהודים. כאן ניתן להזכיר בהערת אגב כי דרישת ישראל שהגירת יהודי ברה"מ תהיה אך ורק אליה ולא תהיה חופשית, מאששת שיח זה שהינו אנטי דמוקרטי במהות.

במסגרת הדיון של גנז במושגים  "מדינה יהודית" או  "מדינת העם היהודי" הוא מגיע לאבסורדים פוליטיים כעולה מדבריו הבאים: "הפירוש התת-מדינתי והבין מדינתי מאפשר לראות את ישראל כמדינה שהיהודים זכאים להגדרה עצמית גם בלי שיש בה רוב יהודי בשל היותה המולדת שלהם. אולם שימוש בפירוש התת-מדינתי והבין מדינתי מאפשר להתנגד לכך שמי שצריכים לזכות בהגדרה עצמית בישראל הם רק היהודים, או שהגדרתם העצמית בה מצדיקה הגמוניה יהודית. לבסוף, שימוש בפירוש התת-מדינתי והבין מדינתי מאפשר להצטרף לאלה המדגישים כי מימוש ההגדרה העצמית האתנו – תרבותית יהודית בישראל הוא מימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי כולו, ולא רק חלקו החי בישראל. אבל פירוש זה אינו מחייב, לפחות ברמה העקרונית, שהקשר המיוחד עם התפוצות יהיה בלעדי ליהודים. התפיסה התת-מדינתית והבין מדינתית שאני מציע כאן לזכות להגדרה עצמית  אינה מחייבת להבין את זכות ההגדרה העצמית היהודית בישראל כזכות למדינת לאום הגמונית, כזכות לבלעדיות יהודית בסמלי המדינה, בימי המועד שלה, בפרשנות המשפטית שלה, בזכות להיות רוב. אולם היא מחייבת להבין את זכות הגדרה העצמית הזו כזכות המאגדת בתוכה כמה זכויות יתר. מדובר בזכויות יתר ליהודים, אך לא רק ליהודים"(עמ' 92), "סיוג לזכויות פריבילגיות" (עמ' 146), וגם "מוצדק מצד היהודים לשאוף להגמוניה במדינה בתחומי הביטחון והדמוגרפיה, לפחות באופן זמני, בגלל רדיפות היהודים והסכסוך עם הפלסטינים" (עמ' 149).

אולם תפיסה זו הינה בעייתית באשר היא רואה את המדינה כמסגרת פוליטית המשרתת לאומים של שתי קבוצות מולדת לאומיות. אין בעולם מדינה המוגדרת כדו לאומית של שני לאומי פזורה. למעשה אין כיום מדינה דו לאומית דמוקרטית למעט בלגיה שהיא כאמור חוקית עדין מדינת לאום אחת. הבניה של מדינה כזו מראש מחזקת את אפשרות הריסתה ע"י הכוח הצנטריפוגלי של הלאומיות הפונה  החוצה מהמדינה. זהו התסריט הקיצוני מכלל האפשרויות.  אבל דומה שהפגם הינו בעצם גישת המחבר, שהיא למעשה אנכרוניסטית  ביחסו לתרבות. בישראל נוצרה תרבות עברית ישראלית בה שותפים כיום גם מי שאינם יהודים ויכולים להיות שותפים כלל האזרחים. אם תהיה המדינה בעלת משטר דמוקרטי ליברלי התופס את כלל האזרחים כלאום הישראלי, אין זה אומר שיש לכפות לאומיות אזרחית על כלל האוכלוסייה אבל מדיניות הפנים צריכה לקדמה מתוך שידוד מערכות כולל. במקום אוטונומיה בחינוך (אותה מסיג  גנז ביחס ל"מגבלות הנוגעות לתחומי  ליבה של השכלה כללית ואזרחות דמוקרטית", עמ' 187 – שאינו ברור די הצורך) יש מקום לתפיסה רפובליקאית – ליברלית של ליבת תכני חינוך זהה לכלל האוכלוסייה בתחומים כמו: היסטוריה, אזרחות, וספרות בנוסף למדעים, תוך רגישות ללימודי הדת.

גנז מרבה להתפתל בספר וכך גם בנושא עמדתו ביחס ללאומיות האזרחית בישראל: "אין להסיק מן הדברים האלה כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג זה בקרב מחברים עכשוויים [ראו לעיל הערה מס' 2, בה הוא כינה אותה "לאומיות מדינתית"]. היינו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים ואזרחיים. גם אם פיתוח לאומיות כזו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חיים מרכזיים של חייהם במסגרתן הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של היהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה [אך נוצרה בארץ תרבות חדשה – י"ב]. הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו- תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות ולכידות בין אזרחיה היהודים  והערבים, אולם עניין זה אינו עומד במוקד הספר" (עמ' 203- 204).

גנז אוחז במספר עקרונות שאינם עולים בקנה אחד. מחד הוא בעד דמוקרטיה וערך השוויון, מאידך הוא מכיר בלגיטימיות של הפריבילגיות. מעבר לכך הוא אוחז בתפיסה אנכרוניסטית של "תרבות יהודית" ומתעלם לחלוטין מהיווצרות תרבות עברית ישראלית השונה מתרבויות היהודים בארצות מוצאן. וברישא זה של דבריו הוא בורח לחלוטין מדיון עניני בלאומיות אזרחית ומפריך רמיזות בלתי ברורות על הגברת סולידריות ולכידות בין יהודים לערבים מתפיסה שבסיסה הוא אתני תרבותי אותה הוא אף מקדש.

  • חיים גנז – ציונות שוויונית, מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים (הוצאת מולד, 2013) 259 עמודים.
תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    ברנע משתלח בקנז ומכאן ואילך נכנסים אנו לאפקט "עלה הקצף שעל פני המקיאטי". כלומר מרוב מונחים חסרי הגדרה ואמורפים, יצר גנז עלה נאה של קצף מילים שסופו לאבד צורה ולהתמוסס עם הלגימה הראשונה של התמיהה או ההתנגדות של י"ב לתזה כזו או אחרת של ח"ג. דברים ידועים עד זרא, המאפשרים לאנשי האקדמיה לשבת בבית הקפה וגם לקבל משכורת על כך.
    ובכן במקום ללגום מהכוס ולו גמיעה, היה חיב ברנע לדחותה באחת, רק בשל אוסף ההברות המהווה את כותרו של הספר:
    "ציונות שוויונית, מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים".
    מהי ציונות? האם מדובר בבשורת נביאי התנ"ך וחוכמתם ההומנית והסוציאליסטית?
    מהי שוויונית? הרי בידוע הוא שאין שוויון בין בני אדם ק"ו בין חברות והם שונים זה מזה. הרי הכלל הטבעי הוא שכולם חשובים באותה מידה. מה לזה ולשוויוניות? הרי כל דבר חיב להבחן לגופו של ענין.
    ומהו המעמד המוסרי? ביחס לאיזה קודקס בדיוק וביחס לאיזה מבחן: ערכי? רעיוני? מעשי והאם מדובר במעמד מחלט או יחסי ואם יחסי אז ביחס למה?
    משמע, אם תשאלוני, אעדיף כוס תה עם עלי נענע ושיבא.
    משום שהטעמים ברורים בה וחסרי דאוואווין "אקדמי" מוקרם ומוקצף "מלמעלה".

  2. עודד גולדרייך הגיב:

    להערכה שונה של ספר אחר (אך קשור) של אותו מחבר, ראו סקירתי מתאריך 7 במאי שנה זאת
    (על אפשרות הצדקה הומניסטית לציונות; סקירת ספרו של חיים גנז "תיאוריה פוליטית לעם היהודי"):

    http://hagada.org.il/2014/05/07/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%A7%D7%99/

  3. עודד גולדרייך הגיב:

    להערכה שונה של ספר אחר אך קשור של אותו מחבר, ראו הסקירה
    על אפשרות הצדקה הומניסטית לציונות; סקירת ספרו של חיים גנז "תיאוריה פוליטית לעם היהודי"
    שפורסמה ב7 במאי 2014 באתר זה.

    http://hagada.org.il/2014/05/07/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%A7%D7%99/

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים