הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 באוגוסט, 2014 27 תגובות

בשבועות האחרונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות המלחמתיים המחרידים והאקלים החברתי החונק, מתגברות התהיות הכנות על אפשרות שינוי המציאות הפוליטית והחברתית. לדוגמא, בעיתון "הארץ" מתנהל כבר כשבועיים ויכוח על מאמרו של יוסי נחושתן ("השבט הפשיסטי אמר את דברו", 4.8.14), ואילו במפגש של סניף חד"ש ת"א (19.8.14) נשאל ח"כ דב חנין על מקורות האופטימיות שלו. נראה לי שיש מקום להרחיב את הדיון ולהתייחס לשאלה בפורום רחב יותר.

המציאות

מושג המציאות מציין את מגוון התופעות אשר אנחנו חווים. למרות שאנחנו חווים את המציאות באופן בלתי אמצעי כאחדות ולמרות שנוח לחשוב עליה כך, הרי המציאות היא רק שם לריבוי של תופעות שונות וסותרות. בפרט, המציאות החברתית והפוליטית אינה אחידה, אלא כוללת מגוון של כוחות מנוגדים. נראה לי חיוני להדגיש את הנקודה הזאת: יש לחשוב על המציאות כריבוי ולא כאחדות.

ייאוש ותקווה (ציור: אבלין דה מורגן) Hope_Despairייאוש ותקווה (ציור: אבלין דה מורגן)

הכרה בריבוי היא נקודת המוצא של ההשקפה ההומניסטית, הן הליברלית והן הסוציאליסטית, ואילו הכפירה בריבוי היא נקודת המוצא של גישות שמרניות ופשיסטיות. אבל לא מדובר רק בנקודת מוצא אלא בעקרון יסודי אשר מנחה את התיאוריה והפרקסיס הפוליטי ההומניסטי. זהות בין אינטרסים היא תופעה של הריבוי ולא החלפה שלו באחדות, וכמוה הסולידריות האנושית והמעמדית.

לפיכך, זאת טעות חמורה לדבר על המציאות המייאשת כאילו מדובר באחדות. ואכן, רבים מחברינו אשר נופלים בפח הייאוש חפים מן הטעות הזו. הם מדברים על החולשה היחסית של הכוחות החיוביים במציאות הנוכחית. זאת אומרת, הם מכירים במאבק המתמיד שבין כוחות שונים, אלא גורסים שהמאבק הוכרע – תוך שהם שוכחים שמאבק תמידי אינו מוכרע אף פעם – או שהם טוענים שאין סיכוי להצלחה.

הטענה על אפסות סיכויי ההצלחה מבוססת על ניתוח הכוחות הפועלים במציאות, אלא שהיא נוטה לתת משקל עודף לכוחות הגלויים והפעילים תוך התעלמות מן הכוחות שמודרים מן הזירה הציבורית. חוסר הנראות של הכוחות המודרים מייצר תמיד אשליה של חוזק-יתר של הכוחות השולטים.

ההדרה השיטתית של כוחות חברתיים משמעותיים ביותר מן הזירה הציבורית היא אחד המאפיינים החמורים ביותר של "המציאות הישראלית". כמובן שמדובר בראש וראשונה בהדרה הבוטה של הציבור של האזרחים הערביים, אבל העניין לא נגמר בכך. רשימת ההדרות (המוכרות) אשר תבוא בהמשך אינה מובעת כביקורת על הדלות של המרחב הדמוקרטי בישראל אלא כסקירה של כוחות אשר ביטול הדרתם מן המרחב הציבורי ישנה באופן מהותי את יחסי הכוחות בו.

אני מבקש לנסות לדמיין איך תראה הזירה הציבורית הישראלית אם לציבור האזרחים הערביים תהא בו נוכחות והשפעה פרופורציונית לגודלו המספרי של ציבור זה. כמובן שמדובר בניסוי מחשבתי, אבל הוא מצביע על פוטנציאל רב-כוח. הפוטנציאל הזה לא בא לידי מימוש כיום, וקשה לראות איך הוא יכול לבוא לידי מימוש כאשר ממקדים את המבט בכוחות הגלויים המונעים ממנו לבוא לידי מימוש, אך חשוב לראות שהפוטנציאל קיים ואינו נעלם למרות הדרתו. חשוב גם להבין שהימין הלאומני חייב להשקיע מאמצים רבים על מנת לשמר את ההדרה המסיבית הזאת, והוא אכן עושה זאת: הטיפוח של גזענות בוטה הוא האמצעי המוביל בפעילות הימין הלאומני בשני העשורים האחרונים.

ההדרה של ציבורים אחרים היא חלקית ולעיתים בלתי גלויה. הדוגמא הבולטת ביותר היא הדרתו החלקית של הציבור החרדי מן הזירה הציבורית. אמנם לנציגיו יש השפעה על מדיניות הממשלה, אלא שהשפעה זאת נתפסת כלא-לגיטימית והיא מוגבלת לאספקטים מסוימים של מדיניות זאת. אין מוכנות לשמוע את דעת הציבור הזה בנושאים אחרים – לדוגמה בנושאי מאקרו-כלכלה או מדיניות חוץ – וצפוי שדעות אלו יתפסו  כמייצגות "אינטרסים סקטוריאליים" (שהינם פסולים אלא כאשר מדובר ב"סקטור העסקי" הנחווה כמייצג את טובת הכלל). אני יודע שהציבור החרדי חשוד בגזענות מסורתית, אלא שאני חושש יותר מן הגזענות הפונקציונלית של הימין הלאומני, ובכל מקרה אני מצביע על הדרה ותו לא.

ההדרה המוכחשת של המזרחיות היא תופעה חברתית-תרבותית. אבל יש לציין בסמוך אליה את ההדרה העוד יותר מוכחשת של האינטרסים הכלכליים של חלק נכבד מן הציבור המזרחי (אך לא כולו) שכלוא בסיטואציה של מחסור (מחסור בהון) אשר ממחזרת את עצמה. האינטרס של הציבור הזה בצמצום האי-שייוון הקיים בחלוקת ההון הציבורי והפרטי מושתק תמיד.

גם האינטרסים של העובדים מודרים מן השיח ההגמוני וממושגים כהתנכלות ל"טובת הכלל": ניסיונות לצמצום האי-שוויון המעמדי, קרי חיזוק מעמד העובדים מול מעמד המעסיקים, מוצגים כניסיונות של קבוצת עובדים אחת "לשדוד" את שאר העובדים. האפשרות לשינוי על חשבון המעסיקים מוכחשת. גם האינטרס של המון יחידים ליהנות מחייהם ולמצות את עצמם מוכחש או מוצג כלא-לגיטימי.

שוב, המטרה של הסקירה הזאת של המוכר והידוע אינה לבקר את המציאות אלא להצביע על כוחות חברתיים עצומים שלא באים לידי ביטוי גלוי במציאות למרות שברור לכל שכוחות אלו קיימים. ההדרה של כוחות אלו מהשפעה על המציאות אינה דבר נתון מאליו אלא פרויקט פוליטי אשר דורש השקעה עצומה של משאבים. התמוטטות הפרויקט הזה מתוך אפיסת כוחות אינה דבר בלי סביר.

בנוסף לכך יש להתבונן בעיון רב יותר בכוחות אשר שולטים במציאות הנוכחית. כבר ציינתי את הימין הלאומני אשר לסוכניו ובפרט לחוד החנית ההתנחלותי שלו יש אינטרס אישי בשימור הסטטוס-קוו. אליו יש לצרף את הימין העסקי אשר יש לו אינטרס דומה. אלא ששיתוף האינטרסים בין שני הכוחות הללו מתמצה בבלימת כל כוח שמנסה לערער על הסטטוס-קוו, ומעבר לכך קיימת סתירה יסודית ועימותים רבים בין שני הכוחות הנ"ל. הסתירה היסודית בין הפרויקט הלאומני לבין הפרויקט הניאו-ליברלי והמאבקים שהיא מולידה גם הם חלק מן המציאות. הוויכוח בשמאל על השאלה האם הפרויקטים הללו הינם תואמים או מצויים בסתירה הוא עתיק יומין: אינני מכחיש את שותפות האינטרסים אשר מתקיימת לעיתים מזומנות ומסיבות מהותיות אלא גורס שקיימת סתירה עמוקה עוד יותר.

הסכנה

הסכנה ידועה לכל משום שהיא גלויה לעין: מדובר בהמשך ההידרדרות לברבריות, בהעמקת האי-שוויון וההדרה של ציבורים שונים, בהגדלת הסבל של רוב הציבור וסיכול רצונו בחיים נורמליים שיש בהם לפחות תקווה לאושר.

בטווח המיידי נראה שזה מה שעתיד לקרות, כי סביר שהמחר יהיה דומה להיום. אלא שההיסק הזה תקף רק לטווח המיידי. בטווח ארוך יותר, של שבועות או חודשים וודאי שנים, יכולים כוחות מודרים שאינם גלויים לעין לבוא לידי ביטוי. אין תרופות פלא, אין מרשמים, אבל יש לנהוג בכל רגע באופן שמחזק את הכוחות המודרים ומסייע להם לבוא לידי ביטוי.

מעבר לעקרון הנ"ל, שגם הוא אינו חדשני אם לנקוט בלשון המעטה, יש לי מעט מה להציע. בעיקר אני מציע להבין שהמציאות הנוכחית אינה תוצאה של מחדל שלנו (של הכוחות החפצים במציאות שונה בתכלית): זאת אומרת, אני מציע לא להאשים את "השמאל" שלו רק היה נוהג כך או אחרת, במסגרת מה שהוא יכול היה ריאלית לעשות,  אז היינו במצב אחר. קל וחומר שאין להאשים את "השמאל" בכך שלא נהג באופן שהיה בלתי אפשרי. אני באמת חושב שהשמאל נוהג ונהג כמיטב יכולתו ואין שום צורך למרר את חייו בהאשמות שווא: רע ומר לו די גם בלי זה.

התקווה

גם התקווה ידועה לכל, ובפרט גם לכל אלו שכופרים באפשרות התממשותה. כפי שניסיתי להראות, הייאוש אינו מבוסס יותר מהתקווה. בשניהם יש ספקולציה לגבי העתיד: הייאוש מבוסס על ספקולציה שמרנית יותר אשר מניחה שמה שהיה הוא שיהיה, בעוד שהתקווה מבוססת על ספקולציה מרדנית יותר אשר תופסת את החברה כזירה דינמית יותר ואת בני האדם כסוכנים פוטנציאלים של שינוי. הייאוש נותן משקל עודף לכוחות הגלויים והפעילים ברגע נתון, ואילו התקווה לא מתעלמת מהכוחות הסמויים יחסית אשר השפעתם קטנה ברגע הנוכחי.

אם בכלל ניתן להכריע בשאלה איזו ספקולציה צודקת, הרי שניתן לעשות זאת רק בדיעבד (ויתכן שאפילו בדיעבד יש להכריז על תיקו משום שיתכן שגם הייאוש וגם התקווה היו במקום). אם בכלל, אז ההכרעה לגבי שאלת הריאליות של הייאוש או התקווה אפשרית רק מנקודת המבט של העתיד. אלא שאנו חיים ופועלים בהווה, ועדיף לנו לחיות עם תקווה. זאת אומרת, אם המציאות מאפשרת שתי פרשניות סבירות, אז עדיף לבחור בטובה יותר.

החובה

מעבר לוויכוח בין האדון ייאוש לחברה תקווה, שוררת החובה שלנו כלפי עצמנו – ובכוונה אני מדבר כאן על חובתנו כלפי עצמנו, ולא על חובתנו כלפי אחרים. בהנחה שאיננו יכולים לחוות את המציאות הפוליטית-חברתית הנוכחית כהתגשמות של רצוננו ובהנחה שאיננו יכולים להגר למקום אחר, אין לנו ברירה אלא להישאר נאמנים להשקפתנו ולפעול בהתאם לכך.

כאשר אני מדבר על יכולת, אני מדבר הן על הצד האובייקטיבי והן על הצד הסובייקטיבי. אלו שסובלים ישירות מן האפליות והדיכוי שבסטטוס-קוו אינם יכולים להשלים עימו, ואם אין להם אופציית הגירה ריאלית הרי שאינם יכולים להימנע מן הסבל הזה. אבל גם מי שאינם סובלים ישירות עשויים לסבול מתחושת השותפות העקיפה לפשע, ויתכן שאפילו הגירה לא תפתור את הבעיה עבורם. בכל מקרה, הגירה (בעיקר הגירה שלא מתוך בחירה חופשית) אינה דבר קל: אנשים זה לא תפוחי אדמה.

אז אני חוזר אל מי שנשאר ואומר: חובתנו כלפי עצמנו, כלפי מי שאנחנו, היא להילחם על שינוי המציאות החברתית, והחובה הזאת אינה מותנית בסיכויי ההצלחה.

באיחולי הצלחה לנו ולכל מי שסובל ממה שאנו נאבקים בו.

תגובות
נושאים: מאמרים

27 תגובות

  1. אילנה הגיב:

    בקשר למאמרו של נחושתן, אכן יש להאבק אבל לא בכל מחיר. אם הדברים ידרדרו לנקודת אל-חזור יש לשקול ברצינות הגירה והמשך המאבק בזירות בינלאומיות.
    יש מדינות שמעודדות הגירה אליהן כמו אוסטרליה, קנדה ובמידת מה ארצות-הברית. אין זה נכון שאין אלטרנטיבה להישארות במדינת ישראל, בודאי אם המגמות האנטי-דמוקרטיות יתחזקו בה עוד יותר. יהיה זה מעשה אחראי לבדוק אלטרנטיבות.

    • ק.א. הגיב:

      ההגירה הגיאוגרפית יכולה להיות סמל להגירה נפשית. זהו מקום, ותרבות, שמן הראוי, אז כהיום, להיפרד מהם. בהחלט יש בישראל גם אנשים מצויינים אבל נדמה ש"החוויה היהודית" שלהם משתקת אותם. אז על מה להיאבק?

      • צפור בודד הגיב:

        ק.א. כנס בבקשה ל
        https://www.youtube.com/watch?v=A0pByrKGKDo
        ל: תגובות.
        אשמח מאד אם נמשיך משם.

        • ק.א. הגיב:

          אני מניח שאתה רומז על מאבק למען הדור הבא, למען הילדים הללו.
          זה בהחלט נוגע ללב אבל המסגרת הציונית רוצה לחנך אותם בכיוון אחר לחלוטין.
          שמע זה באמת שובר את הלב.

          אולם לפי שעה המנטליות השלטת אצל הרוב (כולל אולי אפילו אצל חלק לא מבוטל של ההורים של הילדים מן הפעוטון הזה) היא שה "ניצוצות היהודיים" האמיתיים הם דווקא כפי שמופיע פה:
          http://www.youtube.com/watch?v=A53gJbwcUHM

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            זו הייתה רק חלק מהסיבה שבקשתיך להכנס. השארתי לך בתגובות שם את כתבתי האישית, אלא שהתעכבת ועל כן מחקתי אותה. כנס בבקשה לאתר הבא ותמשיך משם דרך התגובות:
            https://www.youtube.com/watch?v=Y2kiyebQ1RM

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            ק.א. כנס שוב לכתובת "רבי נחמן" ששלחת לי וחפש בתגובות שם תגובה מאת אנרכוס a

  2. שירה הגיב:

    לעניין ההגירה, אני היום בדעה שאין מנוס ממנה, אחרת זו הקקרבה עצמית. אני אסביר את עצמי.
    מדינת ישראל הוקמה על בסיס ציוני. בלי להכנס לויכוח של מה זו הציונות האמיתית, הציונות היום, היא הדרה של כל מי שלא בעל דם יהודי מחלק גדול מזכויות האדם שלו. לחלקם, כמו לפליטים או לפלסטינים, אין גם את הזכות לחיים. ברגע שאתה כופר בזה, אתה הולך נגד היסודות שעליהם הוקמה מדינת ישראל (וזו הסיבה ש"שמאל" נחשב בוגד, באינסטינקט העם הציוניסטי מבין את זה). אתה בוגד. להלחם ביסודות זה למוטט את הבית. אין לך שום יסוד מתחת לציונות שעליו אתה יכול להשתית הומניזם וזכויות אדם.
    הייאוש של ההומניסטים בישראל, הוא גם חוסר הבנה של מבנה המחשבה של יחידה ציוניסטית בתוך מדינת-שבט, שיש לה גם תפקיד שהוא להגן על העם היהודי משואה נוספת (כשהנחת היסוד היא שבלי המדינה בוודאות תתרחש שואה נוספת).
    השאלה היא מה יותר קל, להלחם במבני מחשבה מבוססים היטב (גם אם הביסוס הוא אנטי-רציונלי) או ללמוד שפה ותרבות חדשה ולחיות ללא דיסוננסים ועם פחות סבל. בחרתי במדינה קשה להגר אליה אבל לא הצטערתי לרגע.

    • ק.א. הגיב:

      הרבה פעמים שאלתי את עצמי (ועדיין אני שואל) במה שונה ישראל ממקומות אחרים? ומה עם היחס שלנו אליה? מדוע העוולות הקורות בה משאירות בנו רושם עמוק ואילו עיוותים אחרים, שבחו"ל, (והם בהחלט קיימים) נראים לנו כקריטיים פחות? אמנם נכון הדבר שמבחינה פסיכולוגית אנו מעורבים רגשית יותר עם הקייס הישראלי – כי בו גדלנו מילדות – אבל זה לא רק זה. אם נשים בצד לרגע את נושא המהות (כיבוש אכזרי על עם אחר, עשרות שנים, וכל מה שמשתמע מזה – דבר שלא קיים בשום מקום בעולם המערבי, אם בכלל) אז בעוד שעיוותים כאלה הם בהחלט טעונים טיפול הרי שהמדינה שם אינה עומדת מאחוריהם כאידיאולוגיה והזהות האישית והלאומית כלל אינה קשורה בדברים הללו. זה מותיר את האפשרות לחשוב שבמדינה כזו את או אתה (כאזרח) אינך מחוייב להחזיק בקו שכזה (בעוד שבישראל כפי שאמרת: ההימצאות בסיטואציה נפשית מלחמתית היא-היא הנכס) ולא תוגדר שם כבוגד. לצערינו, מזה זמן, קיימת מגמה של "ישראליזציה" של המערב והדבר בסופו של דבר ימאיס את ישראל על כל העולם – היא בעצם צועדת לה בשמחה ובצה"לה למצב הזה. כמי שהיגר גם אני לא מצטער.

      • צפור בודד הגיב:

        א.ק. היקר: מעבר להסכמה הכללית עם דבריך, אם העולם הולך לקראת ישראליזציה, מדוע לדעתך הדבר ימאיס בסופו של יום את ישראל על העולם? האם בשל ההתנגדות לישראליזציה הזו? הרי יש אפשרות שהישראליזציה "תנצח" ואז מה?
        ובכלל, "הישראליזציה" הזו זה משהו נורא שאנו עושים לישראל האהובה שלנו. כמו אותו אדם המתחיל לשנוא את גופו משום שחלה במחלה מעוותת ומכערת. אל לנו לפול למלכודת הזו.
        ישראל תוכל להחלים, בעיקר אם לא נגזור עליה את הכליה א-פריורית. זהו לא רק ענין סמנטי, כי אם דרך עשיה שונה. ישראל נפלאה ואוי לו למי שיכערנה! ישראל סוציאליסטית ואוי לו למי שינחרנה בטלפי הקפיטליזם החזירי! ישראל והציונות הן נאורות ואוי לו למי שינסה לפשוט עורן ולהתכסות בו כזאב בעור של כבש! אנני דורש ממך או משירה להיות "לוחמים" נהפוך הוא. אך אני מעיד בכם שהעצב הגדול שאתם חשים על חבל ארץ זה ממנו היגרתם, שיך לעובדה שנדמה לכם כי קצרה ידכם מלהושיע. ובכן הרשו לי להזכירכם שהינכם בני אנוש עלי פלנטה ורק אח"כ אם בכלל אזרחים במדינה כלשהי. ע"כ, יש לכם נקודת משען (סוציאליסטית) ממנה אתם יכולים להזיז עולם שלם וישראל באמת "קטנה עליכם".

    • צפור בודד הגיב:

      את כותבת: "בלי להכנס לויכוח של מה זו הציונות האמיתית, הציונות היום, היא…". ובכן בדבריך אלה את עושה עוול לאותה "ציונות אמיתית", משום שמהי "ציונות", אם לא ציונות אמיתית. ואם הציונות היום שונה מהציונות האמיתית, הרי שהיא ציונות שקרית כלומר אננה ציונות כלל.
      כלומר מלכתחילה סרבת להתאמץ ולהגדיר לעצמך ציונות (אמיתית) מהי, אלא קבלת את דברי ההבל המתנחבליים בדבר ה"ציונות" (השיקרית) ומצאת עצמך, עומדת בסתירה ערכית ומוסרית כנגדה. מכאן הדרך להגירה הינה קצרה. למעשה גם אם היית כן מגדירה לעצמך מהי ציונות אמיתית, אף היית מאיינת כליל את הציונות השקרית, עדיין אותה סתירה בין ערכיך האנושיים ותפלצות החברה מסביבך, הייתה מאלצת אותך לבחור בהגירה.
      על הרשע אומרת ההגדה: "שהוציא עצמו מהכלל", ובכן במהגר יש קורטוב מהרשע הזה. הוא לא יאבק על תקינותה של חברתו, מה לו ולזאת? הוא ידאג לעצמו וישאיר אותה מאחוריו לאנחות ולשכחה, אין לו חלק בה!..האומנם? הרי רשע יכול "לחזור בתשובה" וכך גם המהגר: יום אחד עשויה להתהפך עליו דעתו ויחליט לשוב למכורתו ולו במחשבתו. או אז יהיה רצוי לו (או לה), כן להגדיר ציונות אמיתית מהי.

      • קשקוש הגיב:

        הציונות האמיתית היא הציונות הריאלית כפי שהיא מופיעה במציאות כאן ועכשיו. יהיו כוונות הוגיה מכאן או משם כאשר יהיו, זרע הפורענות היה טמון בה מלכתחילה.
        במהותה היא תנועת הגירה קולוניאלית שמטרתה להקים מדינה לאומית יהודית במקום ששם חיים ילידים ערבים ואחרים. מכאן שלא יועילו המילים היפות והמבטיחות כל טוב לכולם ולעולם. ההתנגדות לה היא אינסטקטיבית ברורה ומובנת מאליה: התנגדות מובילה לדיכוי טרור לטרור מדינתי והנה הגענו למדינת שב"כ כפי שתיאר ליבוביץ את המדינה הציונית האמיתית.
        "הציונות האמיתית" אינה אלא הנסיון של ליברלים ציונים (שאינם אלא המרכז הלאומני כפי שמגדיר ברעם), להצדיק לעצמם את השתתפותם בדיכוי הציוני האמיתי, כאילו מישהו גנב מאיתם את אותה ציונות שהיתה צריכה להיות הומניסטית ושיוויונית.

      • ק.א. הגיב:

        ציפור, לך תדבר איתם … (בהצלחה). רק תזהר שלא למצא את עצמך יום אחד קופץ על גגות של פורד טרנזיט.

        http://www.youtube.com/watch?v=FcsNGUQ24XY

  3. עודד גולדרייך הגיב:

    אני מבקש להיות פחות קטגוריים. כפי שציינתי, הציבור הרבה פחות מונוליטי ממה שנראה, למרות שהממשלה ודובריה הישירים והעקיפים מנסה לשכנע אותנו אחרת…

    ראשית, להערכתי, לפחות רבע מן הציבור איננו ציוני. מדובר קודם כל באזרחים הערבים, שנית בחרדים (למרות תהליכי הגלישה ללאומנות שהחברה החרדית עוברת), ושלישית באחרים מסוגים שונים.

    שנית, גם בין הציונים יש כאלה המפרשים אותה אחרת. דוגמא מובהקת הינה ספרו של חיים גנז "תיאוריה פוליטית לעם היהודי" אשר דן בכמה פרשניות של הציונות ובאפשרות הצדקה הומניסטית למה שהוא קורא "ציונות שיוויונית" — ראו סקירת הספר שפורסמה ב7 במאי 2014 באתר זה.

    http://hagada.org.il/2014/05/07/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%A7%D7%99/

    אני מבקש להדגיש שאינני מקדם בהכרח את עמדתו של גנז, אלא את ההכרה בכך שהדברים הרבה פחות חד-משמעים ממה שנוטים לחשוב, ובפרט שיש אפשרות לנסות לנסח תיאוריה פוליטית מן הסוג הנ"ל. זאת אומרת, (המשך הפוסט הבא)

    • עודד גולדרייך הגיב:

      זאת אומרת, אני קורא להבחין בין האי-מופרכות של הניסיון (ליישב הומניזם עם ציונות) לבין הסכמה עם הניסיון הזה. אפשר לא להסכים ועדיין לכבד (באופן עמוק של המושג). האפשרות הזאת קיימת, כמובן, רק לגבי עמדות שאינן בלתי סבירות ו/או רעות בעליל.

      לסיום, לגבי אופציית ההגירה, אני מבקש להפנות את תשומת הלב של המציעים אותה לעובדה שאופציה זאת אינה קיימת לגבי רוב המתנגדים לדרכה הנוכחית של הציונות ולפעולותיה הנתעבות והמטופשות של ממשלת ישראל. מדובר כאמור ביותר מרבע מן הציבור החי במדינה.

      עודד

  4. צפור בודד הגיב:

    עודד בא ניקח לשם דוגמא את המשפט הבא שלך: "זאת אומרת, אני קורא להבחין בין האי-מופרכות של הניסיון (ליישב הומניזם עם ציונות) לבין הסכמה עם הניסיון הזה. אפשר לא להסכים ועדיין לכבד (באופן עמוק של המושג). האפשרות הזאת קיימת, כמובן, רק לגבי עמדות שאינן בלתי סבירות ו/או רעות בעליל.". לא אכנס כאן לשגיאות כתיב, תחביר ומשמעות, שנבעו מחסרון זמן להגהה. אלא אגש ישר לענין: אתה חיב להגדיר לעצמך מהי ציונות ואיתה להכנס ל"זירה". אין דרך אחרת. משום שאחרת תגלוש לברברת המשמימה שמאפינת את כל וכחני ה"ציונות". כך גם לגבי ה"דמוקרטיה" ובעיקר לגבי ה"סוציאליזם". משום שערכים אלו אינם מוגדרים כדבעי הריהם משמשים זירת התגוששות סמנטית ווכחנית, שיוצא שכרם בהפסדם. ע"כ חיבים אנו בראש ובראשונה להגדיר ערכים אלה.
    קבל הגדרת הציונות (ולא חשוב עתה אם ביבי או הרב דרוקמן, כן עונים לה, אם לוא):
    הציונות היא ה"זיקה לארץ ישראל (היא ציון) ארץ התנ"ך ולמורשתם הרוחנית והחברתית של נביאיו".
    נסה לאתגר מונח זה. או אז תגלה שהחיים קשים מכפי שנדמה לך. משום שקל להכפיש את הציונות ולבטלה מאשר לסלק מתחזים כביבי ודרוקמן מבמת חיינו.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      תודה "צפור בודד" על הסלחנות לגבי טעויות ההגהה,
      אבל לגבי המשמעות החמצת את המסר שלי.

      אני לא מנסה להצדיק את ה"ציונות" אלא להגיד שאפשר לפתח הצדקה כזאת מתוך פרשנות מסוימת של אידאולוגיה והיסטוריה ותוך אבחנה בין מה שמחויב לוגית לבין מה שאפשרי או בלתי אפשרי. אני תוהה אם קראת את ספרו של חיים גנז, או אפילו רק את הסקירה שלי של הספר הזה. לי אישית אין עניין להתווכח על נושא זה או על כל נושא אחר: אני מעוניין בהשכלה, העוברת דרך הקשבה, חשיבה וביקורת. אחרי אלו אפשר גם להתווכח, אבל אני מעריך יותר את הרשאונות ואין לי עניין אישית באחרונה (למרות שגם היא לגיטימית ואפילו חשובה בהקשרים מסוימים — אבל לא כאן, לדעתי…)

      גם התפיסה שלך של הגדרות היא נוקשה מדי לטעמי, ואני דווקא עוסק המון בהגדרות הן במסגרת המקצוע שלי והן מעבר לכך. אבל היריעה קצרה מלפרט. עודד

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        עודד לא התיחסת לדברי אלא נמצאת כאותו סטודנט שבא לדבר על הפיל בעודו יודע רק לדבר על הזבוב:
        " ובכן", הוא פותח דברו "הפיל עומד לו בג'ונגל ועל גבו יושב הזבוב. הזבוב מתחלק לשלושה חלקים…".
        נו באמת, התיחס נא לדברי. או שתגיד במחילה, שאינך רוצה לעמוד באתגר הגדרת הציונות, אלא רק להחזיק כוס משקה בידך ולברבר עליה (על "הציונות" כפי שהיא מוגדרת בידי אחרים) בשיחות סלון מלומדות.
        כנראה שאינך קולט את חומרת המצב.
        תאר לך שאיזה קרימינל מתחזה יכנה עצמו " עודד גודרייך" גם כן ואני בבואי לדון איתך בנושאים העומדים ברומו של עולם, אדרוש ממך כי בטרם אנו נכנסים לאיזשהו דיון אקדמי, שומה עליך להחזיר הכספים ששדדת לבנק.
        או גרוע מכך, שמישהו יחליט ש" יהודים הם כל אלה שרק בצע כסף בנשמתם וששותים הם דמם של ילדים בפסחא", ואני אטען ש" אפשר לפתח הצדקה כזאת מתוך פרשנות מסוימת של אידאולוגיה והיסטוריה ותוך אבחנה בין מה שמחויב לוגית לבין מה שאפשרי או בלתי אפשרי.".

        • צפור בודד הגיב:

          תקון טעות: בשורה התשיעית במקום "עודד גודרייך" צ.ל.: "עודד גולדרייך". איתך הסליחה.

        • עודד גולדרייך הגיב:

          נושא המאמר שלי לא היה הצדקת הציונות ואין לי עניין לדון בעניין זה.
          הפנתי לספר מצוין של חיים גנז ולסקירה שלי של הספר הזה.
          (אם יש לך עניין בנושא — אני אישית מאוד ממליץ על הספר הנ"ל.)
          רמזתי גם שיש לי עניין במחשבות ורעיונות ולא בויכוחים,
          ודאי לא כאלה שלא משרתי מטרה פוליטית שאני מעוניין בה.
          אפשר כמובן לבקר את העמדות הנ"ל,
          אבל אי אפשר להכריח אותי לפעול בניגוד להן.

          המשלים שאת מציע אינם דומים לנמשל (מן הסיבות הנ"ל).

          אגב, סיפור אמיתי: לפני כשלושים שנה היה פושע שהשיג את תעודת הזהות שלי, והתחזה כ"עודד גולדרייך" כשאר עצרו אותו כחשוד ברצח… סתם סיפור, בלי נמשל.

          עודד

          נ.ב.: מדוע זה סביר שאני כותב תוך זיהוי שמי ואילו אתה ואחרים כותבים בעילום שם?

          • צפור בודד הגיב:

            אהיה מנומס ואתיחס רק לשאלתך האחרונה. אני מסתיר זהותי משום שאני חושש לחיי. ממש כך. אני גר בסביבה פשיסטית גיזענית (בעל כורחי, אין ביכולתי הכלכלית להתנתק) ושומה עלי להסתיר זהותי, פן אנזק פיזית קשות. מקווה שעכשיו תחיה בנוחות יתר עם הכנוי שלי. ובמאמר מוסגר ומבלי לזלזל חלילה, האם העובדה שאתה קורא לעצמך עודד גולדרייך, צריכה להגיד לי משהו? הרי אנני מכירך ועל סמך כתיבתך העוינת, ממש לא ארצה בכך. אך לעומת זאת, יש כאן כאלה שכן מכירים אותי אישית למרות שם העט שלי. הרי יכלתי לקרוא לעצמי ברוך כהן למשל. הגם אז היית מעלה טעוני ניק(נוק) שכאלה? תמהני.

          • עודד גולדרייך הגיב:

            לציפור בודד:

            משונה בעיני שאתה חווה את הכתיבה שלי כעוינת ואת שלך כמנומסת. החויה שלי ממש הפוכה…

            לא ברור לי היכן כביכול העוינות שלי? בסירוב (המנומק) להכנס לויכוח (ופרט לגבי נושא שהיה שולי במאמר המקורי שלי)?

            לגבי ענין הזהות: התייחסתי לא רק אליך, אלא גם למגיבים אחרים. הרושם שלי היא שהאנונימיות מאפשרת שיח אלים ומשתלח יותר, וללא נטילת אחריות על הנאמר. לכן אני חושד באנונימיות הזאת ומתנגד לה, ולכך רמזו דברי. אבל אם יש לך סיבות אחרות להסתיר את זהותך, אני מכבד אותם.

            תוכל לענות לי אישית בדוא"ל (אל odedg22@gmail.com), אי סיבה להטריח את מפעיל האתר, ואני מבטיח לשמור על חיסיון זהותך.

            עודד

  5. צדוק התקוה הגיב:

    בענין הגירה אם אתם רוצים להגר סימן שהפסדתם במאבק שלכם דבר נוסף עם כל ההסברים שרשמו כאן חלק מהכותבים בקשר למדינה הציונית כמו שכותבת שירה אני מצטט הציונות היום, היא הדרה של כל מי שלא בעל דם יהודי מחלק גדול מזכויות האדם שלו. לחלקם, כמו לפליטים או לפלסטינים, אין גם את הזכות לחיים. ואני אשאל את שירה מדוע "פליטים" מסודן ושאר מהגרי עבודה באים לכן אם כאן כל כך רע היה על אותם "פליטים" לללכת לירדן או לסעודיה דבר נוסך מאות פלסטנאים חולמים על תעודת זהות כחולה כל זה סותר את דבריך אם כאן יש הדרה לכאלה שאינם בעלי "דם יהודי" אז מדוע אלפי מהגרי עבודה מהפילפנים מתאילנד מארצות דרום אמריקה וחלק מאוקרינה ומרוסיה נשארים כאן לאחר שפגה אשרת העבודה/ התייר שלהם והם נלחמים בעזרת ארגוני השמאל להשאר כאן ולקבל אזרחות ישראלית בקיצור דבריך הם לא רצינים האמת בשטח מראה אחרת

  6. עודד גולדרייך הגיב:

    במשבה שניה, אנסה שוב להגיד משהו מבלי להגרר לטון הפולמוסי שקצת קלקל את תגובתי הקודמת.

    הראיה הנאיבית-במכוון שלי היא של פורום זה כפורום להחלפת דעות והפצת דעות, במטרה להפרות ולהעשיר את המחשבה ואת השיח הציבורי, ולא דווקא להתווכח ולהתעמת. כך אני כותב, וכך אני קורא.

    למעשה היה ראוי לי שלא לענות על התגובות, אבל יש מקומות שנראה לי שהתגובה מעלה במפורש או במובלע תהייה כנה שיש מקום לענות עליה (כך היה בתגובה שלי מלפני כיומיים). במקרים אחרים נראה לי לא מנומס לא לענות, אבל יתכן שעדיף להיות לא מנומס ולהמנע מעימות שאינו מקדם דבר. יתכן לחלוק על התפישה שלי את הפורום הזה ומטרותיו, אבל היה חשוב לי להבהיר שזאת התפיסה שלי ואני נוהג בהתאם לכך.

    עודד

  7. ק.א. הגיב:

    עודד, אני קורא את דבריך – ואגב, אני לגמרי מכבד את ההשקפה שלך בקשר לאי-מענה לתגובות – ודי ברור שאתה משתדל לבסס אופטימיזם. אפשר כמובן להסכים איתך (ברמה התיאורטית וגם הפרקטית) שניתן בהחלט (אם ממש רוצים) להיות אופטימיים – ואין זה בלתי סביר!
    אולם מהם האיפיונים שנחוצים להיות באותו "אירוע" עתידי שניתן לקטלגו כאופטימי? איפיונים אלה נחוצים בכדי לדמיין את מימדי השינוי שנזדקק לעבור… (חוץ מזה, ללא איפיונים כיצד נדע שהאופטימי אכן הגיע?).

    אבל אולי שווה לדבר קצת על העבר… כדי שנבין את הווה והעתיד…
    האם אתה מזהה שינויים (כלשהם) במנטליות הציונית במהלך 70 השנים האחרונות בהן ניתן אולי לגלות דימניקה שממנה נוכל לדלות ביסוס להתרחשות תהליכית דומה שקרתה בעבר הציוני?… היה זה ישעיהו ליבוביץ שהכריז שמאז 67 הוכרע שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות. אני חושב שהוא תפס נכון את ה"נפש" הישראלית, את היהודיות האופיינית לעדת קורח – כל העדה קדושים… (למרות עקרון הריבוי). דומני ש"עיקרון הריבוי" שלך מתעלם מן המכנה המשותף המאחד את הציונים השונים – את הרקע הנפשי הזה.

  8. עודד גולדרייך הגיב:

    שלום ק"א.

    אני חושב שדי הבהרתי את עמדתי, אבל אולי ראוי להוסיף כמה מילים על תהיותך/שאלותיך.

    אני חושב שההתפתחות ההיסטורית אינה קבועה מראש. יש יסודות מן העבר הקרוב והרחוק, וחלקם מושרשים בתרבות, ויש את כיוון ההתפתחות הנוכחי, ויש אפשריות בהווה ולעתיד. (כמובן שהמחשבה הזאת אינה מקורית…)

    במאמר שלי ניסיתי להצביע על אפשריות שאנו יודעים עליהן אך לא לוקחים בחשבון בתחזיות הפסימיות. אלו כוללים לא רק גוונים שונים של אנשים אשר מגדירים את עצמם או מוגדרים ע"י אחרים כציונים, אלא גם כאלו שאינם ציונים (עפ"י אותן הגדרות). יש כאן םוטנציאל לאפשריות חיוביות יותר. אם יתממש אינני יודע.

    אני בפירוש רואה שינויים משמעותיים בפרטיקה ובאידאולוגיה הציונית בשבעים השנה האחרות, ואפילו בעשור וחצי האחרונים. אני מקווה שאף אחד לא יפרש את האמירה הזאת כתמיכה בפרקטיקות ו/או אידאולוגיות: להגיד שיש שינוי משמעותי (ואפילו לומר שהוא רע ומסוכן) אינו אומר שאין ביקורת גם על נקודת המוצא. העמדה שאומרת שלא היה כל שינוי נראית לי משונה, וכך גם ההיסק השולל בופן הקצת פטליסטי ומהותני כל אפשרות של שינוי…. פירוט אינו אפשרי תגובה… (המשך)

    • עודד גולדרייך הגיב:

      (המשך)
      (המשפט האחרון צ"ל "פירוט השינויים שאני רואה בעשרות השנים האחרונות אינו אפשרי במסגרת תגובה")

      בעניין הקבלות היסטוריות, האם לא היה שינוי כיוון במהלך כהונת ממשלת רבין השניה? כמובן, שלא הייתי חסיד של ממשלה זאת וגם לא נעלמו ממני הפגמים המהותיים של "הסכמי אוסלו", אבל האם אתה כופר שכל אלו היו תפנית חיובית ביחס לשנים שקדמו להן (ובפרט לממשלת שמיר)?

      את הרע הנוכחי אנו מכירים ואתפלא אם יש פער גדול באופן בו אנו מבינים ומנתחים אותו. אנחנו גם מסכימים, כנראה, ביחס לכך שבעתיד הקרוב צפויה רק החמרה שלו, וכך צפוי שיהיה גם בעתיד הקרוב פחות. אבל ציפיות ותחזיות לגבי העתיד הן תמיד "בערבון מוגבל", והמבוססות שלהן פוחת ככל שהן מתייחסות לעתיד רחוק יותר. חשוב לזכור את זה. וגם חשוב לראות שיש אפשריות אחרות, לתפנית חיובית (משמעותית). ודוק: אני מדבר על תפנית חיובית (משמעותית) ולא על מימוש חזוננו.

      אין צורך לשרטט תפנית חיובית משמעותית ולהתנבא על התפתחיות שיובילו אליה, וזה גם בלתי אפשרי. בכל רגע נתון, עלינו לפעול באופן שמקדם שינוי חיובי.

      עודד

      • איפיונים הגיב:

        הציונים סוללים את דרכם כבר מאה שנים. לא בטוח שהראשונים יחלו להגיע לאן שזאת הגיעה אבל דרכם נסללה בהתאם למכשולים שבשטח ואת אלה ניתן היה לחזות.
        ההשתלטות הציונית גררה התנגדות ההתנגדות- דיכוי הדיכוי- טירור וטירור נגדי כך הכיבוש גרר התנגדות וההתנגדות כיבוש נוסף, ההתעצמות – התעצמות שמנגד וכך הלאה, הרי לך דטרמינזם היסטורי הנובע מפעילות אנושית ומפעילות אנושית שכנגד.

        להתנגדות הפלסטינית יש משקל בכיוון הציוני, ראה מקרה רבין אבל העניין הוא שישראל והפלסטינים אינם השחקנים היחידים באזור. כל זמן שארה"ב ושותפיה הנלווים מעוננינים בהגמוניה על האזור וכל זמן שכוחם להתמיד בכך או לחשוב שכוחם להתמיד בכך דרכה של ישראל הציונית לא תשתנה עקב מטרותיה היא וחשיבותה למגמות האלה.

        הכיוון ההיסטורי (הדטרמניסטי) סותר מגמה זו אך מתי יגיע השינוי הזה ולאיזה כיוון יוביל זאת כמובן אין לדעת אבל האופטימיות נראית קצת מופרזת…

הגיבו לאילנה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים