הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 בספטמבר, 2014 8 תגובות

כיצד הגענו מגיבורי המלחמות הקנוניים צביקה א', צביקה ג', צביקה ב', לצביקה ד' התלוּש של ימינו. סיפור קצת עצוב

לפני כמה חודשים טִלפן אלי אדם בלתי מוכר בשעה די מאוחרת בלילה. הוא דיבר במבטא צברי ישראלי, מהול בלא מעט סלנג אמריקאי. התחיל ב"נו, תנחש מי זה…" אבל ממקצב נשימותיי קלט שאין לי יותר מדי סבלנות להומור הארכאי שלו. בכל זאת היסס קצת לפני שהסגיר את זהותו. זה היה ציקי, שלמד איתי עד כיתה ו' אחרי שהחליף את שמו ל"צביקה". ראיתי אותו בפעם האחרונה בשנת 1953, כאשר נפרד מאיתנו בדמעות לפני שיצא עם בני משפחתו ל"שליחות" לארצות הברית. כך נעלם צביקה ד' ממחוזותינו, ועד מהרה השתכח מלבי. הכינוי צביקה ד' בא לסמל את מוּפרכותו של הילד ואת אפסות ערכו בעינינו, והוא ידע זאת היטב. אפילו בשיר הקלאסי יש רק שלושה צביקה – א', ב' ו-ג' – ואיש לא שמע על צביקה ד' עד שהכתרנו את ציקי בשם הזה.

KIDS2(צילום: ragesoss)

הכרתי אותו עוד מהגן, וגם מבית החינוך ע"ש חיים ארלוזורוב במבוא המתמיד במרכז העיר. הוא היה ילד לא בולט במיוחד, וקצת גמגמן. רשעותם של הילדים בכיתות הנמוכות לא ידעה גבולות. ניסיתי להגן עליו פה ושם, אבל לא באמת חיבבתי אותו. ביקרתי בביתו בטלביה ביום ההולדת שלו בכיתה ה', ואז גם הצלחנו לראות את אבא שלו, שלא הגיע מעולם לבית הספר להצגות או לחגיגות של סוף השנה. אִמו הייתה דווקא מקסימה ונעימה, אבל נראה שחיה בצִלו של האב. סיפרתי עליהם לאבא שלי בארוחת ליל שבת, ואבי אמר שאבא של צביקה ד' הוא איש חשוב מאוד ש"עובד בחירוף נפש למען המדינה". בהדרגה הבנתי שהוא היה מרגל-על, בכיר מאוד בשירותי הביטחון. צביקה ד' הזמין אותי לביתו שבוע לפני שהמשפחה עזבה את הארץ. אביו שוחח איתי קצת, ועיניו הכהות ננעצו בי במבט נוקב, אולי מנוקד גם בקצת אירוניה. צביקה הבטיח שיכתוב לי, "לפחות גלויות", אבל איכשהו ידעתי שזה לא יקרה. חברִי ישראל, שמשפחתו עקרה מעירנו לחולון כאשר היינו בכיתה ג', היה פופולארי ועליז, וגם הוא הבטיח שנישאר בקשר אבל אז נעלם כלא היה ועד היום לא נתחוור לי מה עלה בגורלו.

לכן די נדהמתי מהטלפון הזה באמצע האביב, כשכולם דיברו על מלחמה מתקרבת. "אני לא יודע אם אתה זוכר אותי", אמר, "אבל שמי הוא צבי". לא זכרתי שום צבי, והוא נאלץ להודות שאז קראו לו ציקי, לפני השיר האומלל על צביקה שחרץ את גורלו להיקרא צביקה ד'. מיד נזכרתי בו. כבשתי ממש בכוח את הפיתוי לשיר לו "ואנחנו לא ידענו, לא ידענו מי המת, צביקה א', צביקה ג', צביקה  ב'". למרות ההיתממות שלי בימים העתיקים ההם, ידעתי היטב שהשיר הרגיז והעליב אותו. הוא נחשב לילד מחוספס ובלתי רגיש, אבל למען האמת פשוט סירב להחצין את פגיעוּתו, כדי שהילדים היפים והחכמים בעיני עצמם לא יתעללו בו.

שאלתי לשלומו בנימוס. הוא היה עכשיו "צבי", מרצה לבלשנות באוניברסיטת בוסטון. הוריו כבר נפטרו, והוא ואחותו נקלטו באמריקה, ושגשגו שם. "לא הייתי בארץ כבר 40 שנה", אמר, "הורי נהרגו בתאונת מטוס באפריקה ולא נשאר מהם זכר". הבנתי שאנשי המוסד עזרו לילדים במצוקתם. האחות נישאה ואילו בן-כיתתי נשאר רווק. אחרי שסיפר את הפרטים האלה כמצוות אנשים מלומדה, כאילו היה בריאיון עבודה עם זר גמור, השתתק לפתע. שמעתי את נשימותיו הכבדות, ואז שאלתי אותו איך הוא מצא אותי. הוא אמר שקרא מאמר שלי שהופיע ב"הארץ" ומתח ביקורת קשה על רציחתו של אוסמה בן-לאדן. "לא הסכמתי עם אף מלה, כמובן", אמר, "אבל זה עורר בי סקרנות. אפילו לא הייתי בטוח שזה אתה אבל זכרתי אותך כילד דעתני שבטוח שתמיד הוא צודק".

הבלעתי חיוך. שאלתי אותו אם הוא זוכר את חברינו לכיתה. אבל הוא זכר רק בודדים, בעיקר את אתי נחמיאס, שהייתה יפהפייה בעיניו. הוא סיפר לי שאחותו גרה בחוף המערבי, הוא חי בניו-יורק ולא ראה אותה כבר שנים. הבנתי מדבריו שהוא בודד כמעט לגמרי, למעט כמה חברים ותיקים שאיתם הוא משחק גולף. שאלתי אותו על הסטודנטיות ומיד התחרטתי. הוא אמר לי בחריפות שהוא גֵיי, אבל התייחסתי לזה בשוויון נפש. כבר למדתי ממהגרים אחרים מישראל, גם באירופה וגם בארצות הברית, שישראל היא חברה שקפאה בתודעתם. "כבר לא אומרים אַייזֶן בֶּטוֹן", אמרתי פעם בטון קצת מבטל לחבר ישראלי שגר בצרפת. הוא נעלב אבל אחר כך ביקש ממני לעדכן את הסלנג שלו וישבנו שעות בקפה "דיפאר" בסנט מישל בפריז, וניכשתי בסבלנות ביטויים כמו "חבריא", או "טֶס", ואפילו "עתודות" (מילואים). במהלך השיחה שאל אותי אם החבר'ה עדיין יושבים בקפה 'ניצן', בפינת המלך ג'ורג' ובן יהודה בירושלים. אמרתי לו ש'ניצן' נעלם וכך גם 'עטרה' ו'אלנו'. "אז אין לי לאן לחזור?" שאל בחצי חיוך. הסברתי לו שעליו ל"עדכן ציפיות", אבל הוא ביטל מיד את הדברים. ממילא לא יחזור וחבל על הדיבורים. אבל לימים בכל זאת חזר ונפטר על אדמת ישראל, שכלפיה טיפח יחס של אהבה-שנאה כל ימיו.

צביקה ד' המשיך בשיחה, שכבר איבדה את טעמה שכן לא היה לי מה לומר לו, והזיכרונות מימים עברו נראו לי קצת עלובים. אבל אז אמר שהוא נוטה למות מסרטן הדם, ושהשיחה איתי היא "חלק מחשבון הנפש הסופי שלו". הוא הוסיף שאם הרופא ירשה לו הוא יגיע לעירנו לביקור אחרון. צביקה ד' ביקש שאזמין לביתי כמה חברים מאז. "זה יהיה מעניין מאוד", הִטעים, כאילו לשכנע את עצמו. הבנתי שאני במלכודת. אין לי קשר מיוחד עם חברים מבית הספר היסודי, ואתקשה מאוד לשכנע אנשים לפגוש דווקא בו, איש שזהותו הייתה מטושטשת ומעורפלת אפילו אז. בכל זאת נעניתי לבקשתו, והסכמנו להמתין לאישור מרופאו.

עבר חודש והוא לא טִלפן. הבנתי (או שמא קיוויתי?) שגם הוא רואה בפגישה העתידית משום גחמה מיותרת ואולי אפילו קצת פתטית. מקץ חודש נוסף טלפנה אחותו של "צבי". היא סיפרה לי שאחיה נפטר אבל הספיק לבקש ממנה לספר לי על מותו הקרוב. "הוא חיבב אותך מאוד", אמרה, ורק אז עלו בעיניי כמה דמעות אמיתיות, שגם הן יבשו עד מהרה.

  • פורסם בכל העיר, 5 ספטמבר 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. סילבי קשת. הגיב:

    סיפור מרגש, למרות שאתה מספר אותו בניכור כלשהו.
    אני מבינה ללבו, כי בשנותי הראשות בבית הספר הייתי ללעג של הצברים בגלל שהתעקשתי לומר בבקשה, תודה, בוקר טוב ושלום. והייתי מנומסת להחריד.

  2. ק.א. הגיב:

    נדמה שהנוקשות הרגשית (אם זה הביטוי הנכון?) הישראלית (וכנראה לא רק) גם אחרי 61 שנים, (כזו שאני עדיין ניתקל בה גם בתוכי עצמי) עולה, בין השורות, מן הסיפור. שילוב, לא מחמיא יש לומר, של יהירות ובטחון עצמי (תמוה) שעוזר לנו להחמיץ פרטים חשובים ואולי בעל משמעות רבה הרבה יותר ממה שאנו חושבים, אם בכלל אנו מודעים לזה… האם החיים באיזור למוד סבל מכהים את החושים? "ורק אז" מילות מפתח בסיפור. תודה חיים.

  3. דלית הגיב:

    נוגע ללב

  4. צפור בודד הגיב:

    מישהו יודע מה היו שמות שלושת חברי להקת פינג'אן שבצעו את השיר המקורי (צביקה א' צביקה ב' צביקה ג'. מילים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי), בשנות החמישים המוקדמות?

  5. אלכס מסיס הגיב:

    מדוע השיר "צביקה" הוא "אומלל"?
    הפזמון מאת דידי מנוסיעם הנווסיקה של יוחנן זראי – לקוח מהמחזה "הפינג'אן" שכתבתי עם אורי סלע
    לתיאטרון "זירה" בשנות השישים.
    ברעם שהוא עתונאי-ראוי יכול היה לבדוק זאת לפני שהכתיר כ"אומלל" פזמון שזכה להצלחה גדולה
    ומבוצע כבר יותר משלושים שנים – הישג שפזמונים וכותביהם היו רוצים לזכות בו.

    • צפור בודד הגיב:

      השיר צביקה א' צביקה ב' צביקה ג' הוא אחד השירים הנפלאים בזמר הישראלי. והוא מקפל בתוכו תקופה שלמה והווי שהפך לעמוד תיכון בחברה הישראלית, החילונית, הקיבוצית, המתנדבת והלוחמת (על הטוב והרע שהיה בה). מלות השיר של דידי מנוסי, הן מלאכת מחשבת פיזמונאית, המעידות על גדולתו כמשורר והבנתו את השפה העיברית על בוריה ונבכיה. המנגינה המשתנה מרכות מלודית לקיצביות מאופקת ולטון דקלום דרמטי היא אחת מהנפלאות בזמר הישראלי בשל מורכבותה הקולית והקברטית מחד וקליטותה מאידך. השיר הזה אננו אומלל, אלא שיר חזק, משעשע , חכם ועצוב.
      דומני שהכותב התכוון במילים "השיר האומלל", לציין כי בשל הקונוטציה ל"צביקה ד'", הלא הוא ציקי, שילדותו נפגעה קשות מהכינוי המביש. כאילו וגם השיר נפגע והפך "אומלל" בשל כך.
      אלכס, לא הייתי נפגע מכך.
      ואולי בהזדמנות זו: האם אתה במקרה זוכר את שמות המבצעים של השיר הזה (ראובן שפר ושמעון בר היו בפינג'אן וגם דודיק סמדר)?

    • צפור בודד הגיב:

      לאלכס: תאטרון "הזירה" (נוסד ב 1949), היה פעיל בשנות החמישים וסגר שעריו ב 1959.

  6. אלכס הגיב:

    לא נפגעתי – רק תיקנתי

הגיבו לדלית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים