הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בספטמבר, 2014 6 תגובות

המסה הפילוסופית של בוריס גרויס פורסמה בגרמנית בשנת 2006, והופיעה השנה בעברית בהוצאת פיתום (תוך שימוש בכותרת "המספח הקומוניסטי" שנראית לי לא טובה – ז"א, אני רחוק מלהשתכנע מנימוקי העורכת המובאים בהקדמה למהדורה העברית).

המסה מציגה שורה של פרספקטיבות, חלקן מפתיעות, על החברה וההיסטוריה המודרנית. הפרספקטיבות מעוגנות בהשקפת העולם המרקסיסטית, ויש בהן רעננות ויצירתיות רבה, אלא שקשה למצוא בהן מדריך למחשבה פוליטית וודאי שלא לפעולה פוליטית. למרות זאת, נראה לי שיש בהן עניין ותועלת, בתנאי שלא מחפשים בהן את מה שאין בהן ושלא אצים להתווכח איתן, אלא מנסים להקשיב לטקסט כמו ליצירת אמנות ולחשוב על מה ניתן לקחת ממנו.

בוריס גרויס,  מחבר הספר "המספח הקומוניסטי"  בעת הרצאה בגרמניה (צילום: יונגה וולט) goisמחבר הספר, בוריס גרויס, בעת הרצאה בגרמניה (צילום: יונגה וולט)

הסקירה שלי מנסה לשמר את הרוח של המסה, כפי שאני מבין אותה. הסקירה תהא לקונית ופרגמטית: היא תציג שורה של רעיונות אך לא תנמק ממש אף אחד מהם. הרעיונות הללו אינם מוצגים כתזות שיש להכריע באמתותם אלא כאתגרים מחשבתיים.

דיון מושכל כנגד הצלחה מדידה. בחברה הקפיטליסטית אובדת המשמעות של דעות ונימוקים אשר מתייחסים למושגים כגון אמת וצדק. הדעות הופכות גם הן לסחורה, ואילו בשוק הסחורות מדובר על הצלחה או כישלון אשר נמדדים בכמויות של פופולריות אשר משתקפת בכסף. בפרט, "שוק הדעות" הדמוקרטי לא מאפשר דיון של ממש משום שחסרה בו עמדה מועדפת, מטא-דיונית, אשר תכריע בין הדעות. ההכרעה היא לפיכך עפ"י הפופולריות (ז"א הצלחה).

באופן כללי, השפה בתפקידה כנשאית של מובן מוחלפת בכמות חסרת מובן (למשל של כסף). ההחלפה הזו מקבילה לדה-הומניזציה בה הסובייקטים האנושיים הופכים לאובייקטים אנונימיים, דה-הומניזציה אשר מבוקרת בחריפות בכתבים המרכסיסטים. בפרט, כתוצאה מההחלפה הזאת, הביקורת המשמעותית על החברה נהפכת בלי מובנת: היא מתנהלת במישור המשמעות ואילו הכוח פועל במישור ההון. (בניגוד לכך, כפי שנראה, בחברה הקומוניסטית הכוח פועל במישור המילולי ולכן יכול להיווצר שיח משמעותי בינו לבין הביקורת עליו.)

הקומוניסטים כפילוסופים. הקומוניסטים יודעים שהבנה של המציאות מחייבת ראיה רחבה של המכלול, ולפיכך ניתוח המציאות שלהם מתייחס אל הכוליות. במובן זה הם פילוסופים: הם מתייחסים אל הכוליות על כל המתחים והסתירות שבה, ורואים אותה מכל צדדיה. לעומתם, הלא-קומוניסטים נוטים להיתקע באינטרסים המיידים שלהם והראיה שלהם הינה חד-צדדית.

הסתירות הן במציאות. הסתירות שבמחשבה משקפות את הסתירות שבמציאות, בכל מציאות. לפיכך, זיהוי סתירות פנימיות בניתוח אינה ראיה לטעות בניתוח המציאות, שהרי המציאות היא שמכילה סתירות, מתחים ועימותים. את הסתירות לא ניתן להעלים, אלא צריך לנווט ביניהם. התעקשות על שיח שנקי מסתירות פנימיות מובילה לשיח שמנותק מן המציאות – שבה מצויות הסתירות – ומן האפשרות להשפיע על המציאות.

פילוסופיה כשיח של פרדוקסים.  הבעיה אינה בקיום פרדוקסים (או סתירות פנימיות) במחשבה, אלא בניסיון להסתיר אותם ולהעמיד פנים שהם לא קיימים. סוקרטס נמנע מלהציע דעה (אשר תתיימר להיות חסרת סתירות), אלא התרכז בגילוי הסתירות שבני שיחו מנסים לשווא להסתיר. סוקרטס מבקר בעיקר את הסופיסטים אשר מציעים טיעונים מבריקים אשר מתיימרים להיות חסרי-סתירות ולמעשה הם כסות לאינטרסים סמויים: הסופיסטים מוכרים סחורה לשונית, ומקדימים את העידן המודרני בו ההון רוכש דעות לשם קידום האינטרסים שלו. בניגוד להם, סוקרטס אוהב את החוכמה ותר אחריה, אבל אינו טוען לחזקה בה (אלא להיפך).

חיים בצוותא למרות הסתירות. הפילוסופיות השונות יכולות לגור בצוותא בשלום למרות הסתירות ביניהן משום שהסתירה אינה מחסלת אותן. למעשה, כל שיטה פילוסופית דגולה נגועה בסתירות פנימיות. התעקשות על חוסר סתירות מובילה לשתיקה: ראו שתיקתו של ויטגנשטיין. אבל כדאי לזכור שלפני אותה שתיקה שפורסמת, בחר ויטגנשטיין, לומר את אשר לפי דעתו לא ניתן לומר באופן תקין, ובכך הלך בעקבות קודמיו (כגון קאנט) שגם הם אמרו או לחשבו את מה שלפי דעתם אי-אפשר לומר או לחשוב באופן תקין.

ביקורת על אפשרות הדיון משחקת לידי הסדר (האילם) הקיים. ההצבעה על כך שכל שיח נגוע באינטרסים וכל ידע קשור לכוח אינה מאתגרת את הסדר הקפיטליסטי, אשר אינו זקוק כלל לשיח משמעותי ולמעשה עוין כל שיח כזה. המיסוד של ניתוח ביקורתי – במפלגה או בתנועה חברתית – אינו יוצר מוסד של כוח, אלא מוקד של התנגדות לכוח. החתירה תחת כל ניסיון לתת משמעות, הבנה וקוהרנטיות למציאות מסייעת לסדר הקיים אשר שולל כל משמעות. בפרט, הראציונליות האינסטרומנטלית אינה עוסקת במשמעות ובקביעת מטרות, אלא מניחה קיום מטרות המנוסחות באופן כמותי ומחשבת דרכים אופטימליות להשגתן (ז"א למקסום הכמות).

ההון ככוח זדוני. הזדוניות היא היכולת לנצל כל מצב וכל טענה: להצליח גם במצב מסוים וגם בהיפוכו, להשתמש גם בטענה מסוימת וגם בשלילתה. המאבק בכוח זדוני מחייב את ניכוס הסתירה שביסוד היכולת הזדונית, והמרתה לראיה דיאלקטית אשר מנווטת בין הסתירות.

מהם העקרונות לניווט נכון בין הסתירות? איך לזהות את הדרך הנכונה במסגרת של מצב ושיח רוויי סתירות? שאלות מרכזיות אלו – ורבות אחרות – נותרות ללא מענה, ולעיתים גם ללא התייחסות. אבל ההימנעות מעיסוק בשאלות אלו – אשר בחשבון אחרון הן רוויות בעצמן בסתירות – אינו אומר שכל דרך הינה אפשרית. בפרט, שיח מושכל אשר מודע לסתירות שונה באופן מהותי מכוח זדוני אשר אדיש לסתירות. למושכל יש עניין בסתירות ויש רצון להבינם ולדון בהם, ואלו לכוח אין עניין בכך.

לגיטימיות הכוח הקומוניסטי מיוסדת על תורה פילוסופית. השלטון הקומוניסטי מבסס את כוחו על השיח והכוח פועל דרך השיח. לפיכך, הביקורת על הכוח של השלטון פועלת על אותו מישור כמו כוחו של השלטון: הכוח והביקורת עליו יכולים להיות בוויכוח כי הם חולקים את אותה שפה. המנהיגים הקומוניסטים רואים את עצמם כפילוסופים: הפרקטיקה שלהם היא תרומה לפיתוח התיאוריה הקומוניסטית.

כוליות כנגד אוניברסליות. הראיה של המציאות על כל צדדיה וסתירותיה שונה באופן מהותי מהטענה לאוניברסליות של נקודת מבט מסוימת. הראשונה רואה את כל הצדדים, והאחרונה ממצה אותם בטענה אחת ולפיכך היא חד-צדדית. הראשונה הוגה בטוטליות ומכילה את כל טענותיה הסותרות. הסתירות בתמונה אינן מפריכות את התמונה אלא משקפות את הסתירות במציאות. אידאולוגיה טוטאלית יכולה לקבל השקפה חד-צדדית אופוזיציונית כל עוד ההשקפה הזו אינה דורשת הדרה של השקפה חד-צדדית אחרת: הסטייה האידאולוגית מבחינתה אינה בעצם הטענה לאמיתות השקפה מסוימת אלא בדרישה לפסול את ההשקפה ההפוכה. (לדוגמא: הקתוליות הגדירה כסטייה את הטענות על טבע יחיד של האל אשר דרשו לפסול את הטענות על טבע אחר.)

המטריאליזם הדיאלקטי על רגל אחת: ההיסטוריה היא סיפור התפתחות הסתירות בטבע המציאות. שום תופעה אינה ניתנת להבנה ללא ההקשר של התופעות המקיפות אותה. להבין את העולם משמעו להבין את הסתירה הראשית המגדירה את תצורתו ברגע נתון; בפרט, את הסתירה בין התשתית לבין מבנה העל. הפעולה הפוליטית במציאות צריכה להתבסס על צרכי התפתחות חיי החברה הממשיים, ולא באופן בלתי-תלוי בצרכים אלו (ע"ע אידאליזם) או כנגדם.

היחס בין התשתית למבנה העל אינו של קביעה או שיקוף. קיים ביניהם פער. הכוחות השוקעים בחברה מפגרים אחר התפתחות התשתית ומעכבים אותה. לפגר כך משמע להיות ראקציונרי. הכוחות העולים מקדימים את התפתחות התשתית ומזרזים אותה. להקדים כך משמע להיות פרוגרסיבי. האידאולוגיה, השייכת למבנה העל, היא זו המאחרת או מקדימה, מנסה לעכב או לזרז.

הלשון מתווכת בין התשתית למבנה העל. כמו המכונה, הלשון ניטראלית ומשרתת את כולם.

הפילוסופיה והשלטון. החתירה לשלטון מהותית לפילוסופיה. לשם מה להגות בכוליות אם אין רצון לנהל אותה? בגרסה האפלטונית זהו שלטון של מעטים, אבל בגרסה הקומוניסטית כולם פילוסופים (ראו לעיל) ולכן מדובר בשלטון דמוקרטי.

האנושי בין החייתי והמכני. המחבר מזהה את האספקט החייתי כחלק אשר כרוך בחיוניות וברגש, ואילו את האספקט המכני כחלק אשר כרוך ברציונלי. בתחילת העידן המודרני נחווה החייתי כמסוכן, ואת המכניזם הרציונלי ראו כחיובי. כיום רואים את המכניזם כסכנה וחווים את החייתי כחיובי. לרבים נראה, בטעות, שמקור ההתנגדות לרציונליזם אינסטרומנטלי חייב להיות אי-רציונלי: ז"א, לנבוע מן הצד החייתי של תשוקה וחושיות. אלא שהחייתי אינו נושא משמעות ואינו בר-שיח, הוא מבטא אינטרסים גולמיים. ההתנגדות לרציונליזם האינסטרומנטלי צריכה להיות מבוססת על מתן משמעות, על טענות השייכות לשיח של משמעות. מושגי ההתייחסות הם של רציונליות מהותית, אמת, והבנה, וזאת כנגד שעבוד השיח לאינטרסים חייתיים, חושיים, רגשיים, ומטריאליים.

דמוקרטיה ופלורליזם. ההשקפה המקובלת היא שנטיות אנטי-דמוקרטיות של חברות בנות ימינו נובעות מרתיעה מדיון פתוח בבעיות החברה ובפחד מאובדן ההומוגניות החברתית. אלא שנטיות אנטי-דמוקרטיות יכולות להתפתח גם במצב של פיצול יתר ואובדן של כל מחנה משותף אשר מאפשר לשוחח וליישב סתירות באופן דמוקרטי.

השלמה של חזון. המחבר מפרש את המטריאליזם הדיאלקטי כמצביע על מסלול המימוש של כל פרויקט חברתי אשר מסתיים בהשלמתו. ההשלמה מגיעה כאשר הפרויקט נתקל באילוצים חיצוניים מוחלטים, בפרט אילוצים של המציאות כגון מחסור במשאבים. השלמה כזאת היא כפויה ולכן אינה טובה. השלמה טובה יותר כרוכה בהחלטה רצונית על סיום הפרויקט, ופינוי הדרך מרצון לפרויקט נגדי אשר מחויב מתוך הדיאלקטיקה. הפרויקט הנגדי גם יוליד פרויקט נגדי, אבל זה לא יהווה חזרה על המקורי.

התמוטטות המשטרים הקומוניסטים. בניגוד לנטען בחוגי השמאל במערב, המחבר טוען שהמשטר הסובייטי היה קומוניסטי במהותו, לפחות בכמה מובנים חשובים. ראשית, במובן המכריע של ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי היצור, שנית בהכפפה של הכלכלה לפוליטיקה, ושלישית ביצירת מתאם גבוה בין האינטרס האישי לבין האינטרס החברתי. המחבר מצביע על ההחלטה הרצונית שהובילה לסיום הפרויקט הסובייטי. הסיום שהוליד שוד מסיבי של הרכוש הציבורי וניכוסו על ידי פרטים חושף לעיננו את אופן ההולדה של המשטר הקפיטליסטי: ההיסטוריה של הקפיטליזם במערב מופיעה לנגד עיננו בצורה בוטה, ברורה ותמציתית.

האמנם החליטו מנהיגי ברה"מ שהפרויקט הקומוניסטי שלהם מיצה את עצמו ויש להביא לסיומו באופן שיפתח אפשריות טובות יותר לפרויקט קומוניסטי עתידי? האם המחבר באמת מאמין ברעיון הזה או שהוא רק חושב שראוי להציע אותו כדעה בדיון? האם תולדות הפילוסופיה – החל מן התורות הקוסמולוגיות של הפילוסופים הפרה-סוקרטים ועד לתיאוריות הפוסט-מודרניות – אינן מלאות בהצעות דומות אשר מאתגרות את המחשבה? האם המחשבות הפרדוקסליות הללו אינן רלוונטיות לתיאוריה ולמעש של השמאל בימינו?

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    המחזאי הרולד פינטר, בנאום קבלת פרס הנובל שלו, עשה הבדלה חדה וברורה (ועיקבית) בין העולם האמנותי ובין העולם הריאלי והפוליטי. פינטר לא עסק במתן נימוק משכנע לעמדה שלו. כמדומני הוא אמר ש"אין לו ברירה"' אלא להכיר ולקבל את ההבחנה (הטבעית) הזו כמובנת מאליה. נראה שגרויס אינו חש בנוח עם הבחנה בסיסית כזו, או שלכל הפחות הוא אינו מתלהב יתר על המידה ממנה ומעדיף לשמור לעצמו מתי יש לקבל אותה ומתי יש לדחות אותה. מסקרן אז לשאול למה הוא בעצם חושש, או מסתייג ממנה? האם בגלל שאינו רוצה (או יכול) לפעול? שיש לו מה להפסיד? – כלומר סוג של רציונאליזציה שמאחורי הקיפאון. או שיש לו באמת ספקות אמיתיים? הוא בוודאי יגיד שזו האפשרות השנייה. המשורר בנג'מין צפניה טוען שמשוררים לפעמים כותבים שירים חסרי נושא ומשמעות אנושיים רגילים – אז זהו סתם משחק מילים לשם משחק מילים, שעשוע, וכי אסור להשתעשע? הוא גם מעלה את האפשרות שאמנים אחרים, למשל ציירים, יכולים לעשות זאת ואז היופי שבציור אינו מקושר לשום דבר מציאותי אלא הוא מן משחק אסתטי של הצייר עם האומנות שלו. האם גרויס לא משתעשע קצת במובן הזה? (בזה עוד לא אמרתי שהשעשוע אינו יפה).

  2. ק.א. הגיב:

    עודד, תחושתי היא שהנושאים הללו (שברובם הם נושאים חופפים) הם ליבו של העניין או יותר נכון של חומרת הבעיה שנוצרה בעולם המערבי. בתור שכאלה העדיפות שלך (ואולי גם של אחרים), לראות בהם בגדר "אתגרים מחשבתיים" בלבד, חוטאת, באורח פרדוקסלי (לא יכלתי להתאפק), לחשיבותם העצומה. אסור, פשוט אסור, להזניח את הדיון הזה – אחרת אנחנו כבני אדם צועדים באופן פאסיבי אל הלא נודע (שלא נראה מבטיח – בלשון המעטה). מעניין לחשוב עד כמה הדברים הללו משחקים בדרמה אשר מתחוללת כעת סביב נושא העצמאות הסקוטית… נדמה שהמערב (ואיתו שאר העולם) כורת בעצמו, מבלי לתפוס מה הוא עושה, את הענף עליו הוא יושב. תחושת השיתוק (המדבקת) אינה מוגבלת ל "פוליטיקה" והיא נוגסת, וצפויה לנגוס, בכל שטחי החיים. לי זה מריח שאפשר ועלינו על מרשם לכאוס טוטאלי. עם כל הטקסטורה האוורירית והלקונית של הדברים המופשטים שנאמרו כאן, ניתן לחוש בשמיים המתקדרים ובענני הסערה שנאספים. כמי שהזווית שלו היא בד"כ גלובלית-עולמית (ולא ישראלית מקומית) הרי שלטעמי זהו אחד המאמרים הרלוונטיים ביותר שקראתי בגדה השמאלית.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      שלום ק"א.

      הניחוש שלי הוא שגרויס אינו משתעשע, אבל כוונת המחבר לא חשובה בעיני (אלא במחקר העוסק במחבר שזאת בבירור אינה כוונתינו). אני בכתיבת הסקירה לא התכוונתי להשתעשע ולא להציג אתגרים מחשבתיים. (אישית אין לי עניין בשעשועים אינטלקטואלים ולא באתגרים מלאכותיים — יש מספיק בעיות אמיתיות, אם ננקוט בלשון המעטה). לדעתי הספק מציע מספר פרספקטיבות לא סטנדרטיות על נושאים חשובים, והפרסקטיבות האלו יכולות להעשיר את מחשבינו ואני אומר זאת ללא כל אפשרות להצביע על תרומה ספיציפית, גם מפני שהתרומה יכולה להיות שונה מקורא לקורא. לסיכום, לא שעשוע ולא אתגר מוצא כאן אלא מזון למחשבה או גירוי למחשבה…

      נדמה לי שאני מבין למה שאתה מתכוון בפוסט השני, אבל נראה לי שאין קשר הכרחי בין התופעות שאתה מדבר עליהן לבין פרסום של ספר יחיד מסוג כזה. יתכן שהטענה שלך היא כללית יותר — כנגד פריחה של תכני/סגנונות כתיבה מסוימים וקמילה של אחרים. לגבי הטענה הכללית אני נוטה להסכים, אך אינני רואה בספר הנוכחי את הסוג הגרוע ביותר — רחוק מכך, ונדמה לי שזו גם דעתך.

      • לעודד הגיב:

        א) הסיבה שקראתי לזה 'שעשוע' (ואני מודה ומתוודה שזו אולי לא מילה מוצלחת) היא משניים או שלושה טעמים: 1מהותית- בדברינו על "פוליטיקה" או עקרונות בסיס במחשבה על המתרחש, ובה בעת הדבר משולב – אקטואלית- במציאות מדאיגה, מתבקש היה (אולי) שהתובנות הללו ידרבנו לדבר-מה מעשי. ומכיוון שטרם הגענו לזה אזי נותרנו ברמה של נפנוף ידיים שלפי שעה אינו מוביל לדבר קונקרטי שאפשר לקחת הלאה. 2-אמוציונלית- כפי שטענת, חוסר שגרתיות, ואולי גם "הרכות" והריחוק הלשוניים שמשרים תחושה (מסויימת אצלי) שהכל בעצם ברמה שניתן להרפות מהנושא בכל שעה, כאילו היינו עוסקים בדברים שאינם מחייבים…כמו ביקור במוזיאון, או ב 2 מילים – ביטול דחיפות. 3 טכנית- בשל כמה אלמנטים בפרטים הנדונים.

        ב) קשה לתאר שגרויס לא מושפע חזק מן המציאות העכשווית (המשבר הכלכלי המתמשך, חוסר האונים של הציבור ואף של הממשלות! לטפל בנושא, מלחמות בלתי-פוסקות, ועוד ועוד) בשעה שעסק בכתיבת הספר. או שהקשר הזה נעשה רק בראשי? למשל, חוסר יכולת (עקרוני) לבוא לדיון בעל משמעות בספירה הקפיטלסטית (הסעיף הראשון) נשמע לי כתובנה חדשה שלא רבים היו מבטאים אותה נניח לפי 15 שנה.

  3. מאמר מעניין הגיב:

    יש ברעיונות המובעות במאמר רעננות ויצירתיות דווקא משום שהן מחזירות אותנו לעקרונות היסוד של המרקסיזם הקלסי, אחרי הנאו-מרקסיסטים (אם אפשר לכנותם כך) שניסו לשוות לו מהוגנות בורגנית-סוציאל-דמוקרטית, כלומר לעקר אותו ממסקנותיו המהפכניות, פלורליזם (סמוי?) במקום דיאלקטיקה.

    רעיונות גרידא אינן מדריך למחשבה ופעולה פוליטית אלא משעה שיבחנו וייושמו לנוכח מציאות קונקרטית, אבחנה המעמדית, לזמן למקום ולתנאים הפוליטיים.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      מסכים עם התגובה משעה 19:09:
      הספר בפירוש אינו "מדריך" לשום דבר. אבל לדעתי הוא חומר למחשבה, ואולי המחשבה תוביל לישומים.

הגיבו ללעודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים