הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 באוקטובר, 2014 21 תגובות

אני מבקש להתווכח עם כמה מחבריי בשמאל הרדיקלי, אשר מצטטים לאחרונה בהתלהבות את הכותרת ב-"ישראל היום", בה נכתב ש-"מרבית היהודים-הישראלים מתנגדים למדינה פלסטינית" [מקור: http://bit.ly/1puiH9r]. הדברים מתייחסים לסקר אותו יזם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שהוא גוף בעל זיהוי פוליטי מובהק, אשר בראשו עומד יועצו המדיני של ראש הממשלה נתניהו.

עם זאת, כשבוחנים את נתוני הסקר, רואים שקביעה נחרצת זו היא קצת נמהרת: בסקר שערך מכון המחקר הימני, לא נשאלו הנסקרים לגבי תמיכתם או התנגדותם לעצם העיקרון של הקמת מדינה פלסטינית, אלא לגבי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ובכלל זה נסיגה מעמק הירדן, ותוך חלוקת ירושלים. בכפוף לכל הסייגים האלה, שיעור המתנגדים נע בין 74.3% לבין 76.2% [מקור: http://bit.ly/1ptyANz]

נתונים אלה מציגים תמונה חלקית, שכן בסקר שנערך על-ידי חברת "דיאלוג", ופורסם בחודש יולי, ערב המלחמה בעזה, השיבו 60% מהנשאלים שיתמכו בהסכם שלום המתבסס על הקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. כאשר הסוקרים הקשו, ובדקו אם הנשאלים יתמכו בהסכם גם אם יכלול פינוי התנחלויות וחלוקת ירושלים, שיעור התמיכה ירד מתחת למחצית, אך בכל מקרה – לא הגיע למספרים עליהם מדבר הסקר שפורסם ב-"ישראל היום" [מקור: http://bit.ly/1qnulnI]

מדברים אלה אפשר להסיק שתי מסקנות:

המסקנה הראשונה, היא שמרבית הציבור בישראל מעוניין בהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. מדובר בהישג תודעתי מרשים, בהתחשב בכך שרק לפני 25 שנים, הקונצנזוס בישראל היה שאסור לסגת מהשטחים, שאסור להקים מדינה פלסטינית, ואנשים נשלחו לכלא על כך שקיימו מפגשים עם אש"ף. ואילו לפני 35 שנים, הקונצנזוס בישראל היה שבכלל אין דבר כזה עם פלסטיני.

ההישג הזה הוא תולדה של פעילות נמרצת, ארוכת שנים, של תנועות השלום ושל השמאל העקבי בישראל, שהפגינו, מחו וקראו לנהל משא ומתן עם אש"ף ולסיים את הכיבוש, עוד בתקופה בה קריאות כאלה נחשבו לבגידה ולחילול הקודש. אסור להמעיט בחשיבותה של ההתקדמות הזו, וחשוב לזכור ולהעריך את הפעילים והפעילות המסורים שבזכותם החברה שלנו התקדמה עד לאן שהגיעה.

המסקנה השנייה, היא שמרבית הציבור בישראל טרם שוכנע בכך שלא ייתכן הסכם שלום שאינו מבטל את מציאות הכיבוש. עלינו מוטל עוד לשכנע את הציבור שלא ייתכן הסכם שלום בלי פינוי כל ההתנחלויות, לא ייתכן הסכם שלום בלי שירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית, לא ייתכן הסכם שלום בלי שחרור האסירים הפלסטינים הכלואים בבתי-הכלא הצבאיים בישראל, ולא ייתכן הסכם שלום בלי פתרון צודק של בעיית הפליטים הפלסטינים לפי החלטות האו"ם.

מדוע כתבתי בפתח דבריי שאני מבקש להתווכח עם חברים מהשמאל הרדיקלי?

משום שנתקלתי במספר ידידים אשר שיתפו בהתלהבות את תוצאות הסקר, ופסקו בנחרצות שהדבר מוכיח כי "פתרון שתי המדינות מת, ועכשיו ברור שצריכה לקום מדינה אחת".

באמת? חלקים ניכרים מהציבור בישראל לא מוכנים להסדר של שתי מדינות, משום שהם מתנגדים לאפשר לעם הערבי-הפלסטיני לממש את זכויותיו הלאומיות הצודקות, והמסקנה שחלק מחבריי בשמאל גוזרים מזה היא שהדרישה אותה צריך להעלות עכשיו היא שהפתרון אותו יש לקדם הוא פתרון בו נחיה  כולנו בשלום במסגרת מדינה דמוקרטית אחת?

 

sikur

מסקרים מחאה של לוחמים לשלום בסוף דצמבר 2013 בקרבת קלקיליה (צילום: לוחמים לשלום)

חוששני, שהעמדה הזו היא אינה יותר מאשר עמדה של ייאוש ביחס לכך שיחול שינוי בגישתו של העם בישראל כלפי השאלה הפלסטינית וכלפי המציאות הפוליטית בארץ שלנו. הייאוש הזה מוביל להחלפת המציאות של היום והפוליטיקה של מחר – בפנטזיות לגבי מחרתיים.

במקום לדון כיצד מביאים לתמורה יסודית בדעת הקהל של הציבור היהודי-ישראלי, כיצד משכנעים אותו להתנגד לעוולות הכיבוש ומביאים אותו להבין כי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וברת-קיימא, במסגרת הסכם שלום צודק הנשען על כל החלטות האו"ם הרלוונטיות, היא האינטרס הלאומי האמיתי של כל מי שחיים כאן – מציעים לנו חלק מפעילי השמאל הרדיקלי לזנק מפרוגרמת המינימום אל פרוגרמת המקסימום, מהמערכה שצריך לנהל כאן ועכשיו אל מציאות עתידית ורחוקה שבה המערכה כבר מאחורינו.

גישה זו מוטעית לגמרי.

יתר-על-כן, ביסודה של גישה זו ישנה הרמת ידיים מהאתגר הקשה של התמודדות עם הלך הרוחות ועם העמדות והדעות-הקדומות הקיימות במציאות הישראלית.

לא ייתכן שום פתרון צודק לשאלה הפלסטינית מבלי לשכנע את מרבית הציבור בישראל לתמוך בפתרון כזה. אין קיצורי דרך, אלא באמצעות פעילות בקרב הציבור הישראלי. ויתור על המערכה הזו, השתמטות ממנה, לא יקדם אותנו למחוזות טובים יותר, אלא רק יאפשר את ההמשך ההידרדרות למחוזות גרועים יותר.

האם לקיים פעילות שמאלית עקבית בתוך מציאות ימנית זה דבר קשה? בהחלט.

אבל חלופה אחרת – אין.

אני שר / תאופיק זיאד

מחצית חיי אתן למי

שיעלה חיוך על פני תינוק

בוכה

את מחציתם השנייה אתן לשמור

על פרח מלבלב

לבל יאבד

ובעקבות השיר אלף שנים אצעד

ואלף ואדיות אחצה

גם אם תקשה הדרך

אפליג בים סוער

ללקט לי בושם

על חופי הלילך

(תרגום מערבית: חנה עמית-כוכבי)

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    שלום כן כאשר ירושלים לא מחולקתאלה עיר חופשיה שלום כן כאשר מעזה לא יהיה ירי של רקטות שלום כן כאשר חלק מההתנחליות ישארו בידי ישראל תמורת שטחים שישראל תתן תמורת שלום כן כאשר לרשות הפלסטנאית לא יהיה צבא וכאשר צהל ישב על הירדן בהסכם לכמה שנייםשלום כן כאשר האופציה של השבת הפליטים לא תהיה קיימת אפילו לא משפחה אחת שלום כן כאשר בבתי הספר הפלסטנאים ספרי הלימוד לא יסיתו להרוג יהודים שלום כן כאשר אני אוכל לנסוע לרמאאלה ולחזור הביתה חי שלום של חזרה לגבלות 67 ללא תיקוני גבלות שלום שירושלים תחזור לשליטה מלאה של הפלסטנאים שלום שמעזה ימשיכו לירות רקטות שלום שבבתי הספר הפלסטנאים ימשיכו להסיית וישראל תצטרך לקבל פליטים שלום כזה לא יהיה ואני יכול להגיד ש80% יתנגדו לאותו שלום בקיצור שלום אמת יצטרך לעמוד במחבחן לפני שישראל תתפרק מכל הקלפיםכולם רוצים שלום השאלה איזה שלום שהחזרת שטחים לרשות ולמחרת פיצוצים באוטבוסים בבתי הקפה לא תודה עברנו כבר את זה מענין כמה אחוזים אצל הפלסטנאים רוצים שלום נדמה לי שאולי 30% וזה גם יותר מדי

  2. מדינה אחת - או שתיים? הגיב:

    אורי וולטמן קובע בנחרצות ש״אין תחליף לשכנוע הציבור הישראלי בשלום״. הוא גם מערער על הפסימיות שאחזה ברבים בשמאל האמיתי לאחר שקראו את הסקר של ״המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה״, בראשות דורי גולד.
    ובכן לי לא משנה כמה אחוזים טוענים כך או אחרת, ואיני קושר לעצמי וחברי כתרים על ה״השגים שלנו״. מה שברור זה שהבעיה אינה במספר המדינות שיקומו בשטחה ההיסטורי של פלשתינא-א״י, אלא במהותן, וביחסים שיתפתחו ביניהן. אם תהיה המדינה או המדינות דמוקרטיה/יות אמיתית/יות זה יספק אותי ואת חברי בשמאל האמיתי. לי גם ברור שפתרון שתי המדינות דורש של״פלסטין מערב״ (שתכלול את רצועת עזה שתקושר בכביש או במסילת ברזל לגד״מע) תצורף ״פלסטין מזרח״ — ז.א. מה שהיום קרויה ״הממלכה ההאשמית – ירדן״.
    עד אז אנו חייבים להילחם נגד האפרטהייד הציוני – ב י ח ד!

    • עלי הגיב:

      כאשר אתה אומר "אפרטהייד ציוני" אתה מגלה את הגזענות החבויה בשמאל הרדיקלי.
      הפזמון של השמאל הרדיקלי אשר רוצה מדינה פלסטינית נקיה מיהודים ומדינת ישראל דו לאומית
      לא מקובל על רוב מוחלט של היהודים .
      הססמאות האלה הן לא רק גזעניות הן פאשיסטיות משום שהן מהוות פתח להמשך הסכסוך.
      התמיכה הגורפת בצד הערבי היא פחדנות והתנהגות עלובה ואין בה שום אלמנט של צדק משום שלערבים יש 23 מדינות ושטחים עצומים וליהודים ולעם היהודי מדינונת קטנה אשר מאוימת בטרור ובהשמדה אשר ברור לכל בר דעת שהטרור ואיומי ההשמדה ימשיכו לאחר "סיום הכיבוש"(ראה אמנת החמס)
      והפתעה ..הפתעה..גם אז לאחר "סיום הכיבוש"השמאל הרדיקלי יתמוך בצד הערבי ויטען
      שהכיבוש ממשיך בדיוק כמו שקורה כעת בעזה שהיא כידוע תחת "כיבוש" על פי השמאל הרדיקלי.
      ומה עם הריאל פוליטי ? ברור שמדינות ערב כמו מצרים ירדן וסעודיה אינן רוצות מדינה פלסטינית
      ברור שישראל לא תבצע איבוד עצמי לדעת ותקבל את הנוסחא של השמאל הרדיקלי
      אז איך מביאים את השמאל הרדיקלי לרדת אל המציאות ?

    • צפור בודד הגיב:

      אם היית כותב: "עד אז אנו חייבים להילחם נגד האפרטהייד ה"ציוני" – ב י ח ד!" ולא כפי שכתבת: "עד אז אנו חייבים להילחם נגד האפרטהייד הציוני – ב י ח ד!". כלומר מכניס את ה"ציונות" שלך לסוגריה המתאימים, הייתי גם אני מצטרף.
      משום ש"ציונותך" אננה ציונותי. "ציונותך" מעוותת וחסר בה החלק, המאחדה עם הסוציאליזם (עם השמאל).
      אחת מטקטיקות המאבק ב"כיבוש" היא משיכת השטיח ה"ציוני" הלאומני והפאנטי, מתחת לרגליה של הכידונאות המתנחבלת. ואת זאת ניתן הכי טוב לעשות ע"י חזוק התשתית המקורית (ציונות=סוציאליזם).
      אם בונים מדינה חדשה, משתמשים בכילים חדשים, קרי בסוציאליזם.
      אני חוזר ואומר: ללא סוציאליזם לא יכון כאן שלום, משום שהשלום, אננו האינטרס של הקפ"ח השולט בזירה.
      מה לא ברור כאן?
      במקום לדבר על "שלום", צריך לעסוק בסוציאליזם. להבינו ולטפחו.
      למשל: לעודד חקיקה שתאפשר הקמת קיבוצים יהודים ערבים בכל רחבי אי"ה.
      זה לא בשמיים, זה גם לא "מחרתים", זה יכול להיות היום וזה לא קורה.
      באמת, מענין, למה זה לא קורה?
      מי האחראי לכך שדרישה כזו איננה עולה לסדר היום?
      אני מציע לכל מחפשי התשובה כאן, ללכת לראי.

  3. ק.א. הגיב:

    המציאות היא "ימנית" (או זדונית) כבר הרבה מאד זמן…. מרביתו של הציבור (גם הישראלי) אינו "מעוניין" בשום דבר. אין לו זמן וחשק להתעניין בכלום. בסיר הלחץ הקיומי אין לו את הלוקסוס (ולא את הכוונה) לחשוב ובעצם השילטון אינו מעוניין שיעסוק במחשבה… כמה מהמורים באמת מעוניינים בהוראה?… כמה מהרופאים באמת מעוניינים ברפואה?… הציבור נועד להיות קהל של צרכנים המונע להמשיך ולצרוך ללא גבול. צרכנים נתפסים אז כיחידות צריכה ומטופלים במניפולציות מתאימות – שמביאות ליצירתו של כלא שקוף. הסטטיסטיקה קובעת שככל הנראה לרוב האנשים קיום כזה אינו מפריע יותר מדי, בתנאי שהדחפים הקדומים שלהם מורגעים. הקונפליקט ומלחמה יוצרים חורבן, סבל וכאוס מהצד האחד אבל יוצרים הזדמנויות עיסקיות נפלאות מהצד השני. המודל הזה הוא בעל פיתוי כלכלי חזק ובהעדר גועל נפש פראי ומאסיבי (שבציבור) קשה למנוע הידרדרות לצורת חיים שכזו (הקיימת במערב מזה עשרות שנים אם לא מאות). משום מה בני האדם (המחונכים וגם הלא – כאחד) נכשלים במבחן הזה שוב ושוב.
    http://i.dailymail.co.uk/i/pix/2013/10/10/article-2451891-025E88AF000005DC-845_634x374.jpg

    • צפור בודד הגיב:

      אמת ויציב. אלא שעליך להיות כן ולהמשיך ולומר או לפחות להקשות: מהי אם כן הדרך לשחרור המיוחל?
      זה לא פייר רק להעביר ביקורת ועוד כזו שאינה בונה. התסכים עימי?
      הרם את הכפפה אם כן, ואמור לי: כיצד תשתחרר (לדעתך) האנושות, מ"הכלא השקוף" של הקפ"ח?

      • ק.א. הגיב:

        1) אני יכול לחשוב על שתי גישות השפעה (שאינן כוחניות) שונות – המופנות אל האינדיבידואל הפרטי: הגישה האחת היא הפיתוי (או השוחד) זו שיטה המנצלת את החולשות האנושיות. (שיטה פסימיסטית מעיקרה, שלפיה האדם הוא נתון קבוע ואין טעם להילחם בחולשות שלו אלא עדיף בד"כ להתמסר אליהן). הגישה האחרת היא "שכנוע", כלומר הצבת (כל) האופציות האפשריות מתוך תקווה שתבוא בחירה רפלקטיבית (מלשון בחינה פנימית, מוסרית, ערכית). כנראה שהמאבק בין 2 הגישות הללו הוא נצחי ואין "שחרור מהכלא". עם התקדמות המדע אנו יודעים עוד ועוד על התנהגות האדם והידע הזה ישמש מן הסתם קודם כל את בעלי הכוח. קשה לדעת כיצד תיראה האנושות בעתיד, אם בכלל תשרוד. אבל אם היא תשרוד כאנושות (כלומר לא כעדר של רובוטים) אז המתח המתמיד שבין האזרחים לבין השלטון תמיד ימשך שכן לצערינו יש ניגוד אינטרסים בינהם. השלטון מעוניין במקסימום כוח והציבור (בצדק) רוצה לתת לו מינימום כוח. אני לא רואה כיצד יוצאים באופן אלגנטי מהבעיה העקרונית הזו.

  4. ערן הגיב:

    יש אלטרנטיבה לרדת לברלין…

  5. שי הגיב:

    אף מדינאי בעולם לא ישכנע אותי שהסכם שכולל נסיגה ישראלית משטח פלסטיני יביא שלום, יצאנו מראמללה- קיבלנו את האינתיפאדה השניה, יצאנו מעזה- אנחנו חוטפים רקטות ופצמרי"ם, הסכמנו לתת להם את כל קוי 67 למעט ירושלים (תמורת חילופי שטחים)- קיבלנו כתף קרה, עכשיו הרש"פ פועלת ביחד עם חמאס, הם לא מוכנים לוותר על דרישתם לזכות השיבה ולא לחתום על "סוף הסכסוך"- אז מי צריך בכלל הסכם שלום? עם מי בדיוק תעשה שלום?- "המתונים" מהרשות שמכריזים בעולם הערבי שהם רוצים לחסל את ישראל אבל תומכים "בשלום" כהעמדת פנים כלפי העולם המערבי או עם חמאס- שמכריז בגלוי על רצונו להשמיד את ישראל?, הגיע הזמן להיות כנים, אוטונומיה היא הפיתרון היחיד, לא בגללנו- בגללם.

    • דייווידN הגיב:

      לפני שיקולי השלום/לא שלום, חייבת ישראל להשיב לפלסטינים את כל השטחים שגנבה בזדון ולפצות את הפלסטינים על אובדנם וסבלם במשך 47 שנים. שורשי כיבוש 67 נעוצים בכניעה לפיתויי החמדנות והכוחנות. לפני השלום/לא שלום השאלה היא מי אנחנו כקולקטיב (או מה מייצגות ממשלותינו הנבחרות) – בשלב זה אלו הגזלנות וההתעללות בחסרי המגן ה"אחרים".

  6. צפור בודד הגיב:

    א. הכל חשוב באותה מידה. מכאן שאין מקום לויכוח אלא לדיון בלבד. בדיון, כל הדעות חשובות באותה מידה ואין אחת נעלה על רעותה. זוכרים את עץ הדעת? "להבדיל בין טוב לרע"?…
    בדיון מתקים מעבר אינפורמציה ושימוש בה תוך כדי למודה העניני, ללא "פטרונות", או "חפירה" (ממאפיני הויכוח), אלא מתוך כבוד הדדי (אם מישהו חשוב כמותך, תכבדנו כעצמך). גם אין "צדדים" הפועלים אחד כנגד השני כבויכוח.
    ב. לגבי דבריך: אינך מציע, אלא משהו, שהסוציאליזם בישראל, כבר כושל בו מעל למאה שנה: לקים הסברה זו ולשכנע הציבור, ללכת בדרך השת"פ עם הפלסטינים. משמע מבקש אתה מצבור קוראיך להמשיך ללכת בדרך בה הם הולכים כבר מעל מאה שנה, אך אומר להם להפסיק להביט קדימה…אני זוכר עוד מישהו (קרל מרקס), ש"התוכח" כמוך עם "חולמים בהקיץ" (האנרכיסטים), עד שקץ בהם וניתקם מעליו, אי שם ממש אחרי האינטרנציונל הראשון.

  7. ראובן קמינר הגיב:

    אורי היקר,
    הוכוח על שתי מדינות או מדינה אחת עבר זמנו ובטל תוקפו. השאלה היתה ונשארת כיצד להתחבר למאבק הבינלאומי נגד ההגמוניה של ארה"ב. ייחוס חשיבות לתוצאות סקרים בנדון מוזר בהחלט. המשאלים מצלמים מצב רגעי בצורה שטחית ונערכים על יסוד מיצג שווה זה או אחר. "שתי מדינות" היא אריזה לדברים שונים ומנוגדים והצגת רוב התומכים בעמדה האמריקאית כבעלי ברית נאמנים למאבק על שתי מדינות היא תמימות. נחזור ונדון בעיקר: חידוש התוכן האנטי-אימפריאיסטי למאבק השמאל. על כן בהמשך.

    • צפור בודד הגיב:

      קמינר צודק, בעיקר בפתיח שלו המגלם תמצית חשיבה סוציאליסטית.
      כמובן שהייתי מוסיף "למלחמה בבורגנות" אותה זוכר קמינר היטב גם את: "שורשי העשב" וה"אינטרנציונל", אך לא נקפיד בקטנות עתה.

    • צודק קמינר הגיב:

      הפתרונות התיאורטיים תמיד יהיו כפופים לאינטרס חד צדדי ומתעלמים מהמציאות הסתירתית המורכבת. פתרון הסתירות נמצא בפרקסיס. זה מה שיש, המאבק באימפריאליזם שהוא המאבק המעמדי בתקופתנו. כשהשמאל לא מוביל את המאבק הזה הוא מתקיים ע"י הריאקציה הפאודלית פונדמנטליסטית-איסלמית ומוביל לכאוס בדרך לברבריזם.

      • תיקון הגיב:

        צ"ל המאבק בציונות ובאימפריאליזם

      • צפור בודד הגיב:

        "הפתרונות התיאורטיים תמיד יהיו כפופים לאינטרס חד צדדי", זו אמירה הדורשת נימוק.
        נימוק אותו חיב הינך לספק למשל, לכל צוות חשיבה המורכב מיותר מכמה אנשים למשל: מדעני מחקר היושבים על מדוכה כלשהי או צוות אדריכלים המתכנן פרויקט כלשהו. אך גם למדען חוקר אנליטי בודד, בעל מחשבה פתוחה ודמיון יצירתי. זה כאילו שתאמר לכל אלה, חדלו לכם, משום שתמיד פתרונותיכם, יהיו לוקים בחסר. לא נכון. ולבטח לא "תמיד".
        ויתרה מזו, מדוע שהפרקסיס לא יהיה כפוף בעצמו ל"אינטרס חד צדדי", לדוגמא "הפרקסיס" של הקפ"ח (קפיטליזם חזירי) הככפוף לאינטרס החד צדדי של "שורת הרווח"?
        ו"זה מה יש", מדבר על המציאות ולא רק על הפרקסיס לבדו. שהרי גם התיאוריה היא חלק מהמציאות.
        ובכלל: כיצד יוביל "השמאל" את "המאבק בבורגנות (האימפריאליזם)" אם הוא מזניח לחלוטין את "שורשי העשב" ו"האינטרנציונל"?
        תמהני.

  8. שירה הגיב:

    "לשכנע את הציבור הישראלי"? קודם נסה לשכנע את "הציבור הישראלי" להפסיק לראות ריאליטי בטלוויזיה או איזו סדרה מפגרת אחרת, להפסיק לבלות בקניונים ולשאוף ליותר מ"תכנון החופשה הבאה" כמשמעות לחיים.
    יש שני סוגים של בני אדם. אני אלווה מהבודהיזם את המושג: אלו שהתעוררו ואלו שעדיין ישנים וסביר שישנו לנצח. הפתרון הוא נתק בין שני הזנים של האנושות. לא מדובר בבני אדם רגילים אלא בחבורת זומבים שאי אפשר לשתף איתם פעולה. צריך למצוא פרצות וליצור אלטרנטיבות טובות מחוץ למערכת.
    הכיבוש הזה הוא גם העונש שלהם. הם הולכים לצבא ומשם הם מתחרפנים לגמרי. אח"כ הם עובדים כמו חמורים וצוברים חובות ומחלות. בגיל 40 מפטרים אותם כדי להזרים למערכת דם חדש. הם קונים לילדים שלהם הכל וצוברים חובות וילדים סופר מפונקים שסיוט לגדל אותם. הם מזדקנים תשושים, לחוצים, ברוב המקרים עם זוגיות מחורבנת וגעגועים "לתקופה הכי יפה בחיים שלהם" שזה התיכון או הטיול שאחרי הצבא. הריקבון הזה לא ימשיך לנצח. הוא יתפוצץ מהר יותר מאשר יקח לך לשכנע 5 אנשים. אל תדאג, אבל כן תדאג לעצמך. ברח מהחרא השוקע הזה, תהיה אגואיסט, הטבע יעשה את שלו.

  9. ראובן קמינר הגיב:

    מי כמו אורי שמבקש להסתמך על משאלים בעניין דעת הקהל לגבי השלום חייב להסתכל גם על תחזיות לתוצאות הבחירות לכנסת . לפי התחזויות האלו מגיעה התמיכה בשמירת מירב הסיפוחים והשמך השליטה על הפלסטיים למימדים של קונסנוס. נכון, צריכים להילחם על דעת הציבור אך לא באמצעות אשליות על תמיכה ממשית בשתי מדינות. מספיק ודי להילחם נגד הכיבוש על כל ההשלחותיו. יהיה זמן להתייחס לאלטרנטיבה ממשית לכיבוש. הופעת אלטרנטיבה זו תלוייה בשינויים אפשרים בישראל, באזור ובמישור הבינלאומי. כל אלה השוללים את הכיבוש באופן עקרוני חייבים לעבוד ביחד על בסיס פרוגרמה מינימום.

    אין לטשטש את ההבדלים העצומים והמהותיים בין הגרסאות השונות של "שתי מדינות". אלה שעדיין תולים את התקווה שלהם באפוטרופוס של ארה"ב מצדדים בפתרון שספק רק אם יתקבל על ידי הפלסטינים. הכנסת קול הגרסאות לשק אחד זו נעים ונוח לשמאל הציוני היא שתוביל ליאוש כשמתבררים שבונים חזית "אחדות" על חול, כדי להתגנדר עם מספרים מרשימים.

    המשבר של האימפריאליזם באזור והתפוררות היציבות המדומה עשויים לשמש פתח של תקווה לאלה הנאבקים נגד הכיבוש. שייתיאשו להם אלה שהאמינו בעליונות של ארה

  10. האפוטרופסות של ארה"ב הגיב:

    עלתה למשלם המיסים שם כבר מעל 30 מיליארד דולר (זה רק מחיר הנשק החינמוני שארה״ב מספקת לצבא הכיבוש) ויש אומרים שהמחיר גדול בהרבה, במיוחד אם נכליל את הטריליונים שהושקעו במלחמת ג׳ורג׳ וו בוש בעיראק, בעקבות היזמה של חבריו של נהנתניהו ודורי גולד הניאו-שמרנים פול וולפוביטש, ריצ׳רד פרל ואליוט אברמס — שכולם נאציונים.
    עוד אנו עוסקים ב"מדינה אחת או שתיים", ברור שלציבור האמריקאי נמאס, לשלם עבור הסרבנות לשלום של נהנתניהו ויעלון שמקלל את אובמה וג׳ון קרי. (זה לא כולל את ״הנבחרים״ בקונגרס ובסנאט, שנקנים ע״י איפא״ק). ברור גם שעליונות ארה״ב מתדרדרת. את סוף האימפריאליזם חוזים החוקרים, וגם אלה שבורחים לשלג הרצחני בנפאל ולשקט בברלין.

הגיבו לעלי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים