הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוקטובר, 2014 9 תגובות

 קראתי לראשונה את ספרו של קובי ניב, "החיים קשים, הא?" (הוצ' כנרת, זמורה-ביתן דביר 2014) לפני כמה חודשים, וחזרתי וקראתי בו שוב השבוע. הספר הוא לדעתי מעולה ומפריך לחלוטין את הפתגם "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". הסיפור מתרחש כולו בצפון גרמניה (שנים רבות לפני הקמת הרייך השני ב-1871) באזור שלזוויג-הולשטיין, אבל מסריו הם אוניברסאליים לגמרי.

סיפורו של האזור היה תמיד מסקרן בעיניי, וחברי אדם קלר, שכתב עבודת מאסטר מעניינת עליו בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, נהג להביא אותו כמשל חריף על ההתנחלויות. הדנים שלטו באזור מאז 1460 והם אף איישו אותו בבני ארצם, ונהגו באדנות רבה בתושביו המקוריים של האזור. אחרי ששילמו מחיר יקר בדם ובדמים, הדנים נסוגו ב-1864 והוויתור על השטח גרם לשגשוג כלכלי ולשיפורים במעמדם המדיני. אין צורך לומר שכל המשלים ההיסטוריים פגומים במידה רבה, וקשה להפיק מהם לקחים של ממש. אבל המשחקים האינטלקטואליים הם משעשעים, ולעתים ניתן לשאוב מהם השראה. די לנו לבחון את מצבן של גרמניה ושל יפן אחרי מלחמת העולם השנייה (1945-1939). הן הושפלו אבל הפכו למעצמות כלכליות אדירות דווקא בשל ההגבלות על ההתחמשות ועל הצבא. המשברים ה"רגילים" של הקפיטליזם לא פסחו על שתי המדינות, אבל הן היו חזקות דיין כדי להחזיק מעמד. ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון אמר בנאום בלונדון (1965): "כשאני רואה את היפנים ואת הגרמנים מציפים את כל ערי אירופה ונהנים מחופשות יוקרתיות אני לא יודע מי ניצח ומי הפסיד במלחמת העולם…" הקהל צחק קצת. וילסון היה איש יבש למדי אבל ניחן בחוש הומור מסוים.

ניב לא כתב משל ישיר, והספר הוא אוצר בלום של חוכמה ושנינות. המרד ומלחמת האזרחים הטרגי-קומית בשנות השלושים של המאה ה-19 הם מצחיקים ומזוויעים באותה מידה. אני מודע לכך שאנשים רבים אינם מחבבים במיוחד את ניב, שהוא נשכני ולעתים אכזרי כלפי מבקריו, אבל כל זה אינו מעלה ואינו מוריד. גם בימי "ניקוי ראש" בטלוויזיה הישראלית (1976-1974) הוא היה הכי רדיקלי ולכן גם הכי שנוי במחלוקת מבין ארבעת הכותבים – ב. מיכאל, אפרים סידון, חנוך מרמרי וניב. הוא משך אש מהמבקרים הוורדרדים, שאהבו מאוד את שלושת חבריו. תמיד הייתה הטיה פוליטית גלויה או סמויה בקרב הציבור המשכיל, והצורך להקפיד על שימורו של הסכסוך לכאורה בין הטובים (שמעון פרס, אהוד ברק) לבין הרעים (יצחק שמיר, בנימין נתניהו) שמר על דוברי "השמאל הציוני" מפני גלישה להתבטאויות שכופרות באמת בעיקר ודורשות שינוי מן השורש, כלומר לאמץ רדיקליזם לא-ציוני. הקונצנזוס בקרב צרכני התרבות בארץ ורוב מעצבי דעותיהם היה מוכן לסבול אנשים כמו ניב, כל זמן שייאותו לקבל על עצמם סטאטוס של ליצנים. הם הסכימו שניב יצחיק אותם, אפילו שיסתלבט עליהם פה ושם, אבל סירבו לקבל ממנו ביקורת מהותית. מפעם לפעם הם הוציאו מהאחו כמה פרות צולעות והרשו לצאן מרעיתם ללגלג עליהם בקולי-קולות. אבל אם מישהו (כמו ניב ומתי מעט אחרים) הרהיבו עוז להתגנב מבעד לגדר ולחשוף את טיפשותן ואת אכזריותן של הפרות המוגנות (יוצאי המחתרות ה"שמאליות", הרמטכ"לים שבאו מתנועת העבודה, הפוליטיקאים המושחתים שיצאו ממנה) הוא טופל ביד קשה וללא שהות.

כריכת הספר, צילום: יחצ

כריכת הספר "החיים קשים,אה?" מאת קובי ניב, צילום: יח"צ

כך נוצר האקלים שאִפשר לעמוס עוז וליוסי שריד להילחם בעד מועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה אהוד ברק, חרף הימניות הבוטה שלו בכל התחומים המדיניים והחברתיים. לא בכדי העלה ניב באוב את אגדת הנער של הנס כריסטיאן אנדרסן, שהכריז כי "המלך הוא עירום". הנער הזה ושולחיו, שמניעיהם אצל ניב היו חתרניים, כמעט ונשכחים בעיצומה של הקריאה ובשטף האירועים מקפיאי הדם בספר. ניב מיטיב לתאר את בורותו של האספסוף, את זיכרונם הקצר של הבורגנים, את חוסר היכולת להפיק לקחים ואת ההתלהבות השוררת בתחילת כל מלחמה. המשטרים וכל אנשי המנגנון שלהם מתוארים כהוללים רודפי בצע וצמאי דם וכאלה הם גם השליטים עצמם. בסעודה קניבלית של השליט שניצח את המורדים בו, הוא רוצח את כל הסועדים שלא יכלו לעכל את בשר הילדים התינוקות, חרף הרוטב הטעים שעידן את המנות המקאבריות. זוהי רק דוגמית ממסעות הטבח הבלתי פוסקים, מהעינויים הנוראים, מהפחד הנורא שאופף את הרוצחים, שאינם אלא נרצחים לעתיד. לעומת יצירתו של ניב נראה "מצעד האיוולת" הוותיק של ברברה טוכמן כמו סאטירה קלילה.

איני נוהג לכתוב כאן הרבה ביקורות ספרים, אבל הספר של ניב הוא פוליטי מאין כמוהו. חשוב מאוד לסכל את ניסיונם של המבקרים המרובעים לדחוק את הספר לשוליים. כבר למדנו שהשוליים של היום עשויים להיות ההסכמה הלאומית והתרבותית של מחר. ניב מחזיק לנו מראה בוהקת ממש מול הפרצוף (שגם זה, כידוע, לא תמיד מלבב) ופוקח את עינינו במלקחיים לא נעימות למגע, כמו בסרט "התפוז המכאני" (CLOCKWORK ORANGE). הקריאה בספר הקולח היא מענגת, אבל גם מייסרת, אולי אפילו כואבת.

סגנית שר החינוך מטעם הליכוד, מרים תעסה-גלזר, קיבלה פעם טקסט של "עיר ההרגה" של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק, בצירוף תלונה על הכותב האלמוני כביכול, שהוקיע את פרנסי המדינה והוציא את דיבתה רעה. העסקנית, שהייתה דווקא מחנכת ותיקה, נפלה בפח והוקיעה את הכותב ואת דומיו, מבלי שהיה לה מושג במי ובמה המדובר. "כאשר שנוררתם תשנוררו", כתב ביאליק על עסקני קהילת קישינב אחרי הטבח ביהודי המקום (1903). תעסה-גלזר ראתה בדברים ביקורת על האנשים העמלים למען כלכלת מדינת ישראל. את הסיפור על סגנית השר הפיצו בחדווה דוברי השמאלי הציוני, שלא עמדו במבחן קשה במיוחד במקרה הזה. אבל על אנשיהם הם הגנו בחירוף נפש, גם כשברק הורה על דיכוי אלים של הפגנות האזרחים הערבים בשנת 2000.

אל תחפשו חמלה או אפילו "הומניזם" בספרו של ניב. הסאטירה שלו איננה מרחמת על הקורבנות, אבל מאפשרת לזוועות לחלחל מתחת לעורנו ולחוש מעין פוסט-טראומה ימים רבים אחרי הקריאה. הנער ההרואי שמציל את אחותו ממוות אחרי שאוכלוסיית המחוז המורד הושמדה (כמו ב"משחקי הרעב" מאת סוזן קולינס) פועל ממש כמו גור זאבים, ודווקא האינסטינקטים החייתיים שלו מעניקים לקוראים רגע נדיר של חסד.

הקריאה בספר היא "קולחת", אבל יהיו גם קוראים שהמיתות המשונות והפציעות הגרוטסקיות יעכירו קצת את שלוותם. יותר קל להצביע בעד יאיר לפיד שיתמוך בכל מלחמה ובכל הפצצת ילדים, מאשר להתעמת עם לקחי מוראות 1839-1831 בשלזוויג-הולשטיין.

נלקח מתוך: כל העיר, 24 אוקטובר 2014

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    א. ברק רואין אתמול בידי א. חסון, אם הייתי במקומה, הייתי שואל את האיש הזה, שאלה אחת ושאלה אחת בלבד: " אהוד", הייתי שואל, " מה קרה לסוציאליזם שלך מהקבוץ ובעיקר ממפלגת העבודה אותה הנהגת וכיצד תרצה שנתיחס אליך עתה באמון (בכל דבר, כולל תיק הרפז), לאור העובדה, שהיום הינך נוהג כאחרון הקפיטליסטים?".
    למזלי אנני איילה ולכן נמנעה ממני התשובה החבוטה שהיה מנפיק לי אהוד (הערוך אליה מקדמת דנא: בן גוריון ובלה בלה בלה).
    ובכל זאת, מפלגת העבודה היא מפלגה סוציאליסטית בכנסת, כך גם מר"ץ וחד"ש ויתכן שעוד כמה ערביות כבל"ד וחברותיה. ובכן, כל מי שחורט סוציאליזם על דגלו ומשכנו הוא בכנסת, חיב לראות עצמו כסוציאל דמוקרט בראש ובראשונה. היום המנהיג הס"ד, הינו איש הסיעה הגדולה בכנסת, בוז'י. נראה לכם שהאיש הזה יקדם למשל נושא "הקמת קיבוצים מעורבים של ישראלים ופלסטינים"? נראה לכם ששלי תקדם דבר כזה (היום, לא מחר)? נראה לכם שחיים ברעם יקדם דבר כזה, או קובי מושחז הניב מיודעו?
    מסופקמני אחד גדול.
    "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח.". אומר משלי.

  2. ישראל אינה יפן או גרמניה הגיב:

    ישראל למדה מהגרמנים, כיצד לגרש את רוב ילידי הארץ (הפלסטינים) ששמרו על המקום אלפיים שנה למחנות פליטים, או להעביר אותם את הגבול, והיא הפכה למעצמה כלכלית אדירה דווקא בשל מלחמותיה וביטול כל הגבלה על ייצור הנשק ו י צ ו א ו לכל דיכפי.
    ההתחמשות של "הצבא המוסרי בעולם" והפגיעה באזרחים, בהם 500 ילדים, היא אחת הסיבות לכך שישראל מגונה בעולם. מה עוד ש3/4 מאוכלוסיית רצועת עזה הצפופה הם פליטי הנאכבה ב-1948.

    למסרבים להאמין: כבר ב-29 לאוגוסט דיווח הארגון ההומניטרי של האו״ם (UN OCHA) :
    * 2,104 פלסטינים נהרגו בעזה.
    * 1,462 היו אזרחים. (= 69% מכלל ההרוגים)
    * מהם 495 היו ילדים ו-253 נשים
    בתגובה אמר אז נתניהו (על פי הג׳רוסלם פוסט) : ”לערך 1,000 היו טרוריסטים“. . .

    • עלי הגיב:

      לפי דבריך "הפלסטינים שמרו על המקום אלפיים שנה" אז 2 הערות לגבי המשפט המוזר הזה
      1 אין שום עדות בכתובים לקיום ישות שנקראת פלסטינים ולכן למשפט הזה אין ערך
      2 לפי דבריך הפלסטינים צריכים למנות כיום עשרות מליונים (לאחר אלפיים שנים) אבל במפקד בשנת 1850 על ידי הטורקים נמנו 200 אלף ובמפקד של הבריטים ב-1920 נמנו 450 אלף .
      האמת היא שהארץ היתה ארץ מעבר (הטורקים לא טרחו לתת לאיזור הזה שם) והחלום של הצעירים היה לגור בדמשק או בקהיר לדוגמא אום אלפאחם שבתחילתו מנה כאלף תושבים התרוקן מתושבים במאה ה-19 ונמנו בו 40 אנשים בלבד.
      אני לא יודע מה מספר התושבים בעזה ב-1950 (אולי מאה אלף ) ומספר הפליטים בעזה היה אולי 30 אלף. כיום התרחב מספרם עד ל-90% מהאוכלוסיה וברור שכולם אינם פליטים.
      אין בהיסטוריה תופעה נבזית יותר מהשימוש הציני בפליטים למטרה פוליטית.
      אין בעולם תופעה שבה מחזיקים פליטים בכלובים במשך 66 שנה.
      לפי תחשיב שנעשה ניתן לשקם את הפליטים בפרומיל אחד בשנה מרווחי הנפט אבל לאף אחד לא איכפת מהם כבני אדם אשר ראויים לחיים ככל האנשים.
      וכל זה נעשה רק כדי להשמיד מדינה אחרת כך שיש פה 2 חטאים מוסריים גדולים…

  3. צפור בודד הגיב:

    ומחילת המערכת, רק תוספת:
    "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", ואין זה אומר ש"הרוצה לומר אמת, יקרב עדותו" בלבד.
    משום שדובר האמת, כן יכול, גם להרחיק עדותו ועדין ימצא אומר אמת.
    היות ועדות קובי ניב, דבר אמת היא, יכול הוא, כן להרחיקנה, אף לשדות הזרים של שלזיה-הולשטיין.
    משמע, אין כאן "הפרכה מוחלטת" של הפתגם, אלא להפך, אשרורו המוחלט. לתשומת לבך חיים.

  4. אלון לקח הגיב:

    אין לי ספק שהרולד וילסון לא דיבר באותו נאום בלונדון ב-1965 על "חופשות יוקרתיות" של גרמנים ויפנים. "יוקרתיות" (prestigious)??? האם הגרמנים והיפנים שהציפו את אירופה בילו את חופשותיהם בחברת חתני פרס נובל, מדענים מן השורה הראשונה, או אנשי רוח מבריקים? כמובן שלא. וילסון דיבר בלי ספק על חופשות של מותרות (luxurious) או, הכי סביר, חופשות "יקרות." אין שום יוקרה ביוקר. לסוחרי סמים, סרסורי נדל"ן וסוכני נשק יש המון כסף, ובתים שעולים המון, ומכוניות שמחיריהן אסטרונומיים; ואילו יוקרה אין להם. כמה חבל שדווקא חיים ברעם, בעל ההכרה המעמדית, נוקט את השיבוש הלשוני שאימץ עם ישראל העילג, שבשבילו חפץ או שירות שמחיריהם בשמיים הם "יוקרתיים." יש בשיבוש הזה כדי להעיד לא רק על עילגות הלשון של הישראלי המצוי אלא גם, ובעיקר, על סולם הערכים שלו.

    • צפור בודד הגיב:

      ראשית אלון התוכל לפרט איזו מילה בדיוק הופיעה בנאומו של וילסון (פרסטיז'ה או לוקסוס)? ושנית, האם זה בכלל חשוב? הרי חיים הביא דברים בשם אומרם וציין במפורש שווילסון היה בעל חוש הומור. ובכן תקע איזו בדיחה, התכוון בינתיים למה שהתכוון (בדיוק) וגם יצא ציני, אולי גם משעשע, לא יותר. וחיים תרגם כפי שתרגם. מכאן ללכת ולהסיק כי חל דרדור בערכיו של הכותב ("כמה חבל שדווקא חיים?…וגו'), נראה מופרך על פניו. גם ההאחזות שלך במילה "יוקרה" היא קצת מוגזמת. הרי משלי כבר אומר: "אבן חן השוחד בעיני בעליו". ובכן קימת כנראה גם "יוקרה" אחרת. כלומר, גם לנובוריש יש "יוקרה" (בעיניו ולא בעיניך. ועדיין תהיה זו "יוקרה" ולא "מותרות").
      שמוש שגוי במילה "יוקרה" בידי רבים מאיתנו, אננו מעיד בהכרח על "התבזותם" של הטועים בה, שיש לצקצק בשפתיים ולקרא אחריהם בקול גדול: "מה חבל".
      אך בתכלס, מסכים איתך אלון. חל דרדור גדול, אך לא בסוציאליסטים, אלא בסוציאליזם.
      הפרקסיס של הסוציאליזם לא יכול לעמוד רק על "מלחמה בבורגנות"!
      אם שתי הרגלים האחרות ("שורשי העשב" ו"האינטרנציונל") כושלות, אין סוציאליזם.
      נשארים רק עם "מלחמות התאבדות בבורגנות".

  5. חיים ברעם הגיב:

    אלון לקח היקר,

    הרולד וילסון השתמש בביטוי EXTRAVAGANT. לכן "יוקרתי" זה די נכון. גם אם יש ניואנסים הגזמת מאוד בפרשנות. "עילגות לשון"? הרחקת לכת

    • צפור בודד הגיב:

      אקסטרוואגנט = בזבזני. לכן "מותרות", הינה מילה הבאה בתור ו"יוקרתי" יכולה לעמוד רק הרחק מאחוריהם. משמע, יש קורטוב אמת בתוכחתו של אלון (לגבי שגיאת התרגום בלבד, ולא לגבי המסקנות מרחיקות הלכת אליהן הגיע בעקבות כך).

    • אלון לקח הגיב:

      חיים יקירי,
      אם וילסון אמר extravagant כי אז התירגום "יוקרתי" שגוי לחלוטין. לפי מלון אוקספורד, extravagant פירושו lacking restrain in spending money or using resources – דהיינו: פזרני, בזבזני. מה "יוקרתי" בפזרנות או בבזבזנות?
      זה שני עשורים ויותר שהמונח "יוקרתי" משמעו בישראל "יוקר" – דירת יוקרה, מכונית יוקרה, מסעדת יוקרה, וכדומה. כבר מצאתי בעתונים אפילו "זונה יוקרתית" (והכוונה לא הייתה לגברת המעניקה מחסדיה לחתני פרס נובל). פעם טיילתי עם כלבי המנוח פרויד (ליתר דיוק, פרויד טייל עם הבנאדם שלו, אני) ונתקלתי במכרה עתונאית שהביעה בקול את התפעלותה מיופיו של הכלב (מגזע ויימרנר): "איזה כלב יוקרתי!"…
      בעיניי, השימוש הרווח במונח "יוקרה" על נגזרותיה בהתייחסות לחפצים או שירותים שמחיריהם בשמיים חורגת מגדר עילגות לשונית ומבטאת את סולם הערכים של הישראלי המצוי: ממון וסממני עושר הם משאת הנפש שלו. עם הספר היה לעם השואף לספור כסף.

הגיבו לצפור בודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים