הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בדצמבר, 2014 20 תגובות

כדי שלא אעציב את רוב ידידיי וכמה מבני משפחתי אצהיר מיד שאני לא פוסל לחלוטין את ההצבעה בעד מרצ בבחירות לכנסת במרץ הקרוב. זו לא תהיה הצבעה "שמאלית" כיוון שאין שום קשר בין מפלגה ליברלית מתונה לבין עמדות שמאליות, אבל לישראלים שאינם מסוגלים לתת את קולם לרשימה שמכילה רוב של אזרחים ערבים, מרצ היא אופציה פחות או יותר סבירה. למי שחושב (כמוני) שתפקיד הפתק בקלפי בתחילת שנת 2015 הוא לגייס כוחות למען המאבק נגד הגזענות הממאירה, ישנן תשובות הרבה יותר משכנעות.

פעילי מרצ בנמל תל אביב meretzפעילי מרצ בנמל תל אביב (צילום: מרצ)

לפני כשבוע קיבלתי הודעה בפייסבוק מהגברת איה מזרחי, עוזרת לנושאי הסברה במרצ, שטענה, לאו דווקא במלים אלה, שמרצ היא הסמן השמאלי של חזית אפשרית בין קואליציית השמאל-מרכז (ציפי לבני והעבודה) לבין מרצ כנציגת השמאל הצרוף. אחרי פרץ הצחוק הבלתי נמנע הרהרתי בפנייה הזאת ברצינות. אם אנשי מרצ יקראו למרכיב של מפלגת העבודה בחזית הניאו-ליברלית החדשה בתואר הכבוד "שמאל", אז מי צריך אותם בכלל? האם למען המטרה הקדושה (באמת) של משיכת קולות ממרצ לשמאל העקבי מותר לי לטעון שאין שום הבדל בין התנועה של זהבה גלאון לעבודה של יצחק הרצוג?

ובכן, טיעון כזה לא יהיה הוגן, ולכן אנצל את היריעה הקטנה כאן כדי לנסח את ההבדלים בחלק השמאלי של המפה הפוליטית. ציפי לבני היא מנהיגת הזרם המתון בימין, שמאמינה שניתן לרמות את העולם בטיעונים שונים, כדי שרוע הגזירה בנושא השטחים והשלום לא יתגשם בדורנו. מכאן הפנייה לאמריקאים ללחוץ על הפלסטינים להוריד את כל הנושאים החשובים לבני עמם מסדר יומו של האו"ם. זוהי גישה אופיינית לשמעון פרס, שהפך את הפחת הכזבים בנושא השלום לאמנות. לבני ופרס רתמו בקלות את הרצוג לתרגיל המסריח, ולשמחתם הממסד של הליכוד הוקיע אותם מטעמי בחירות. כך חישלו השלושה את הקונפליקט לכאורה בין המרכז הלאומני לבין הימין המתנחל והפכו אותו לנשק יעיל כלפי פנים וכלפי חוץ. לפני כל מערכת בחירות מטלפנים אלי כתבים זרים כדי להבין את המתרחש ואת ההבדלים בין החזיתות השונות במערכת הפוליטית שלנו. למעט אחד או שניים, כולם מקשיבים היטב ואחר כך כותבים שטויות, שאותם בדו מהרהורי לבם. בסופו של דבר התייאשתי מהם והתחלתי לכתוב בעיתונות הזרה בעצמי. אבל יותר קל לטפל בשיניה של גורילה משתוללת מאשר להנהיר לזרים את הזרמים התת-קרקעיים שמפכּים מתחת לוויכוחים המילוליים ואפילו מתחת לחילופי הגידופים בין ראשי המפלגות לבין עצמם.

הדברים הם די ברורים, בעצם, ולכן נדמה לי שידידי ישראל רבים, יהודים ולא יהודים, יודעים היטב את האמת אבל מעדיפים להסתיר אותה אפילו מעצמם. כל המפלגות הציוניות, מהבית היהודי ועד העבודה, חוששות מאוד משינוי משמעותי בסטאטוס קוו בשטחים. הסירוב להכיר בחמאס, התנאים החדשים המוגשים לפלסטינים חדשים לבקרים כדי למנוע משא ומתן רציני ומחייב בין הצדדים, מקובלים על רוב המרכז הלאומני ועל חלק ניכר מהחרדים. כך גם היחס כלפי האזרחים הערבים בתוך גבולות הקו הירוק. האסכולה של פרס, אחרי עריקתו המחפירה למפלגתו של אריאל שרון, היא הסברתית נטו. גם אחרי רצח יצחק רבין נמנע פרס מפגיעה כלשהי בסרטן הפשיסטי בשטחים, בעיקר באזור חברון. המחדל הזה לא היה מקרי, אלא מבני. חסידיו הגלויים והסמויים של פרס נרתעים אף הם מכל פגיעה אמיתית באינטרס של "המתיישבים", ולכן הם אויבי השלום בדיוק כמו ביבי. גם בנושא הכלכלי מאוחדת כל האסכולה הזו, מפרס דרך הרצוג, יאיר לפיד ובייגה שוחט, בתמיכה כמעט דתית בכלכלה החופשית. אין שם סוציאליסטים המנסים לחולל שינוי רדיקלי בבסיס הכלכלה הישראלית וביחסי ממון-שלטון, יש רק הצעות רופסות לרפורמה. לכן הברית הבלתי מוצהרת בין הבורגנות העירונית של לפיד, לבני והרצוג לבין הבורגנות תומכת ההתנחלויות בראשות נפתלי בנט, שחברו יחדיו כדי למנוע שינויים רדיקליים בפוליטיקה ובחברה. ההתמודדות האמיתית בחברה הישראלית היא בין בורגנות פרו אמריקאית לבורגנות אנטי אמריקאית. אין כאן חלופה לליכוד אלא קוסמטיקה לצורכי דיפלומטיה בלבד.

ומרצ? המכנה המשותף הציוני שלה עם המרכז הלאומני מתגבר תמיד, בעיקר  בעיתות משבר או מלחמה, על ההומניזם המוצהר שלה. האידיאולוגיה של מרצ איננה אפילו מאסכולת יהודה לייב מגנס, שדגלה בהידברות עם הערבים כדי שהמפעל הציוני יוכל לשרוד. במרצ לא תומכים בכיבוש אבל מאפשרים את קיומו בשל אמונתם, שאין לציבור הנאור בארץ יכולת להתייצב מול המתנחלים. כדי להתחמק מהעימות ההכרחי עם המתנחלים ותומכיהם הם שמים את כל יהבם על מנהיג הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שהפך כבר מזמן לעושה דברם של האמריקאים באזור.

מרצ היא מפלגה סימפטית וזהבה גלאון הדגישה מאוד את רעיונות השלום והקדמה בתוכה. עם זאת, האוריינטציה שלה היא על המרכז הלאומני. זה הופך אותה לחלק מהמחנה ששולל ברית מוצקה ונאמנה עם האזרחים הערבים כאלטרנטיבה לדרך המסורתית של השמאל הציוני. הצורך במהפך רדיקלי ולא רק בשינוי פרסונאלי הוא כה גדול, שהוא הופך את החרמת הערבים או את אי- שיתופם המלא בהתארגנויות הפוליטיות של "השמאל" לאסון לחברה הישראלית כולה. גלאון חייבת להתגבר על השמרנות ועל האינטרסים הסקטוריאליים בתוך מרצ כדי לנווט את חבריה לדרך חדשה לגמרי. במחיר של עריקה די גדולה למערך של עבודה-לבני, גלאון יכולה להקים ישות בתוך הזרם החברתי שאליו היא שייכת, שתתמוך בברית יהודית-ערבית. רבים מהחברים הרבים מאוד שיש לי במרצ סבורים שמהפך כזה הוא "גדול עליה". אני מסתייג: לגלאון יש יכולות מנהיגותיות מרשימות, רבים מחברי מרצ משוועים לחידוש שיתוף הפעולה הפוליטי עם אזרחים ערבים הרוצים בכך, ובמוקדם או במאוחר היא תיאלץ לבחור בין ברית על בסיס "ציוני" לבין מערך על בסיס דמוקרטי.

בינתיים זה לא קורה והפשיזם מחלחל עתה גם לתרבות, לתקשורת, לכלכלה ולצבא. גלאון טרם עשתה את המפנה הגדול שמאלה אם כי נקטה בצעדים רבים חיוביים. כל ישראלי נאור, סוציאליסט או אפילו ליברל, מנוע עתה מלהצביע בעד מרצ. עלינו לאפשר לח"כים הערבים להמשיך ולפעול למען כל הישראלים כחלק ממחנה שלום ושוויון גדול מאוד. מרצ עומדת בפני הכרעות גורליות גם אחרי הבחירות. התהליכים בעולם ובאזור יגבירו את הלחץ להגיע לשלום אמת או להישאר אומה קטנה, מבודדת ואפילו מנודה. לפיד כבר הוכיח שאופנה וסלנג תל-אביביים אינם חלופה להתנגדות אידיאולוגית לשליטת ההון בשלטון ולשימוש  במלחמות, כדי להסיח את הדעת מהשסעים החברתיים.

  • פורסם בכל העיר, 26 דצמבר 2014
תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    כן מרצ, לא מרצ, לאימפריה תיאבון (תמידי) לעוד מלחמות.
    זוהי הפרנסה שלהם – ואין להם פרנסה אחרת!
    ללא הנבוט הצבאי המשתולל אין לאימפריה בכלל כלכלה.

  2. עודד הגיב:

    המאמר מעניין אך חצוי בין ניתוח נכון ( אם גם לא מלא; ואולי אילוציה של מסגרת הפרסום באתר אינם מאפשרים לו להיות מלא) של המרכז/ימין (כולל מפלגת העבודה, כמובן, וכל ספיחי מפלגתה של לבני, ולפיד, וכחלון וכו' וכו' וכו') ומעמדו החזק, הבלתי מעורער, בקונסנזוס הישראלי-יהודי, לבין אפיון די מטושטש , סלחני מדי בכמה נקודות משמעותיות מאוד, של מרצ. גם ידידים טובים שלי , שכך וכך גישות פוליטיות משותפות בינם לביני, הם אוהדים ותיקים של מרצ; גם אני, כמו כותב המאמר, איני שש להשבית את שמחתם ואת כוונותיהם החביבות; אבל לא אהסס להצהיר על עמדתי שלי: מרצ – אם היתה בעבר הרחוק ( ימי הזוהר של שולמית אלוני?) כוח פוליטי חשוב – כבר מזמן אינה כזאת, ועכשיו היא,פשוט, מפלגה מיותרת. ואסור לשכוח: גם כשמרצ מילאה כמה תפקידים בעלי תוקף ככוח בעל מסרים ליברליים-דמוקרטיים (עם נטייה למודל סימפטי של מדינת-רווחה), היא לא היתה מפלגת שמאל סוציאליסטית של ממש; לא קראה לחשיבה חדשה – מן המסד עד הטפחות – על כל הבעיות הכרוכות במהות הציונית-ישראלית; [- – המשך ישיר – בתגובה הבאה]

  3. עודד הגיב:

    [המשך – עודד ] (מרצ) לא הציעה שום חלופה מקיפה ומגובשת לאוריינטציה הפרו-מערבית/אמריקנית המאפיינת את הקונסנזוס בישראל; גם לא קראה לחשיבה ביקורתית על מעמדו של הצבא ועל מעמדה של הצבאיות בישראל, ולמסקנות עקביות מתוך חשיבה כזאת. ייתכן שמרצ היתה, בעצם, 'מפלגת מרכז' בנוסח ישן (סימפטי כלשעצמו, בהשוואה למה שמזוהה עכשיו כ'מרכז'). לא פחות, אך בשום פנים לא יותר. הנוסח הזה נשחק ממילא, ממש כמו מאגר המצביעים של מרצ, ולא ברור לי מהו ה'נזק' שעלול להתגלות אם מה שנותר מהמפלגונת הזאת ייבלע לגמרי בברית הרצוג-לבני ושות'. אני טוען – בעצם, כמו כותב המאמר עצמו: הצבעה 'שמאלית'-כביכול עבור מרץ עצמאית היא אשליה מזיקה. הנה, זאת השורה התחתונה של המאמר, שעליה אני חותם בשתי ידי.

    אשר לזהבה גלאון – פליאה היא בעיני כיצד אפשר לתאר אותה כבעלת 'יכולת מנהיגות מרשימה' (נו, באמת…) וכמי שיכולה – ורוצה – להקים 'ישות' פוליטית מסוג חדש, שיש בה 'מפנה שמאלה', בתוככי המפלגה שלה. זה מגדל הפורח באוויר, שכמה משרידיו אולי יוסיפו 'לפרוח באוויר' כך וכך שנים אחרי הבחירות, ואחר כך יתפוגגו. וכאן ,לדעתי, החלק החלש במאמר.

  4. אלי אמינוב הגיב:

    כנסת ישראל היא המצאה של הציונות שהתנחלה בפלסטין ההיסטורית תוך טיהור אתני עצום ומתמשך ויצרה מדינת אפרטהייד המשתרעת מן הים עד הירדן. פרלמנט הדמה שלה שולט לא רק בחיי אזרחיה, לא רק בחיי נתיניה הפלסטינים נטולי זכויות האדם והאזרח, אלא אף בחייהם ובמותם של מיליוני הפליטים הפלסטינים שהיא אחראית לגלותם ולאי יכולתם לחזור למולדתם. פרלמנט מזויף זה פועל על בסיס מצב חירום אותו ירש מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. ומנסה ללא הרף לצמצם ואף לבטל את הזכויות המעטות שנשארו ללא יהודים החיים בישראל. הפליה מתמשכת בכל תחומי החיים, הדרה ודחיקה לשוליים של האוכלוסייה הערבית, שבאופן פורמאלי הם אזרחי ישראל ואף את נבחרי הציבור הערביים. אלה הפכו לשק אגרוף של מדינת האפרטהייד היהודית, הם נרדפים, מקופחים מושפלים, ומשמשים רק עלה תאנה לכנסת האפרטהייד

    הייצוג הערבי בכנסת מהווה רק יתרון תעמולתי גדול לישראל, ומאפשר לה להציג עצמה כדמוקרטיה בפני דעת הקהל העולמית. בפועל אין לחברי הכנסת הערבים שום השפעה על החקיקה והם מחוץ לתחום בפוליטיקה הקואליציונית. ויתור על הייצוג הערבי בכנסת הגזענית יהווה מסר חשוב ואפקטיבי לעולם, בעלות נמוכה

    • צדוק התקוה הגיב:

      אלי כשאני רואה את מצבם של הערבים בעולם הערבי ערבי ישראל חיים בגן עדן מבחינה כלכלית מצבם הרבה יותר טוב משאר הערבים החיים במדינות ערב מבחינה רפואית השכלה חופש רווחה סוציאלית אתן לך דוגמא קטנה הסותרת את דבריך ליברמן אומר כל כך רע לכם כאן בעת חתימה על הסכם עם הפלסטנאים המשולש יעבור לשליטה פלסטנאית לפתע כל אותם ערבי החיים בישראל לפתע הם לא פלסטנאים הם אזרחי ישראל הם מוכנים לוותר על שלטון פלסטנאי ומוכנים שהיהודים ישלטו עלהם ולא האחים הפלסטנאים רק זה מראה לך שערבי ישראל חיים בגן עדן זה שהמנהגיות שלהם לא דואגת להם ומתעסקת עם הבעיה הפלסטנאית זו הבעיה שלהם לאיזו קואלציה היית רוצה שהם יצטרפו הרי עם מפלגות ציוניות הם לא ישבו כי הם יחשבו " בוגדים"

    • מדויק אבל... הגיב:

      בדבר הזה לאנרכיסטים צדק מוכח: כל שלטון יוצר שכבה שיש לה אינטרס בשלטון עצמו ולכן הופכת ראקציונית ודכאנית.
      המפלגות הערביות אינם כמובן חלק מהשלטון ומהשחיתות השלטונית שאנו נחספים לה יום יום. אבל כחלק מהשיטה "הדמוקרטית" הן נהנות כמו שאר המפלגות מתקציבים ומשכורות מה שהופך אותן לכבולות לשיטה . לכן את התקציבים הן בעיקר משקיעות כדי להבחר פעם נוספת ולזכות שוב בתקציבים שישאירות אותם צמודים לשיטה.
      לכן אין כל סיכוי שאלו ינתקו מהעטינים שכ"כ התרגלו לינוק מהם.

    • יואל שם-טוב הגיב:

      מסכים איתך אלי.

      מדינת ישראל אינה דמוקרטיה אלא קריקטורה של דמוקרטיה.

      הרי לא העם היושב בציון בוחר את הכנסת אלא הכנסת היא הבוחרת מי יהיה העם היושב בציון. זאת באמצעות הממשלה והצבא אותם היא מסמיכה לבצע גירושים כיבושים עליה והתיישבות.

      למעשה, בעלי זכות הבחירה (ובכלל בעלי זכות הישיבה בארץ) נבחרו לפי דתם כך שהכנסת תיבחר ככנסת יהודית וציונית, עם מיעוטים נסבלים המשמשים עלה תאנה (מרצ היא אפילו לא עלה תאנה).

      והיא תנקוט בכל האמצעים שידרשו לוודא שמצב זה לא ישתנה.

    • עלי הגיב:

      תגובה לאמינוב
      אני ציוני אשר חושב שהתנועה הלאומית של העם היהודי היא התנועה הלאומית היחידה שניתן להצדיקה.
      כאשר בנות הברית נלחמו בגזענות הנאצית הם נאלצו לבצע מעשי זוועה כדי להתגבר על החיה הנאצית
      וכל מה שעשו היה מוצדק
      היריבים של הציונות הם מהסוג הגרוע ולכן אין ברירה לציונות אלא להגן על עצמה בכל האמצעים

  5. בטטה הגיב:

    ברעם אתה טועה . הנושא הבוער והמיידי הוא להעיף קודם כל את ביבי בנט וכל הכנופיה מהשלטון ואז לנהל מאבק על הדרך.
    כשמוטל לפניך פצוע אנוש קודם כל יש להציל את חייו ורק אז לפנות לשיקום.

  6. דוד עציון הגיב:

    מהו שמאל?
    אם נציב את הדעות של אזרחי ישראל על קו ונפזר אותם בהתאם לדעותיהם המדיניות, הרי שמצביעי מרץ הם בחלק השמאלי בהחלט (קו המרכז הוא בערך באיזור שבין לפיד לכחלון…)
    אם החלוקה וההתייחסות היא אחרת ומרץ נראית לך ליברלית, מתונה ומרכזית, אז נוכל לשאול – לפי מה אתה קובע? יש גם מקומות וחוגים שבהם ביבי ובנט הם שמאל (אם כי מתון…), כך שלכל אחד יכולה להיות סקלה משלו.

  7. טל הגיב:

    חבל שחד"ש כנראה תיעלם מהעולם, כי הצבעה לגוש הערבי כוללת תמיכה גם בכוחות לאומנים ואיסלמסטים שהדמוקרטיה והדו-קיום אינם העיקר מבחינתם. המצב האידיאלי היה שחד"ש ומרצ היו מתאחדים. אם זה לא יקרה דומה שהצבעה למרצ היא אפשרות סבירה בתנאים אלה וכמובן חשוב שמרצ ישלבו גם חברים ערבים במקומות ריאלים ולא יעמעמו מסרים במערכת הבחירות.

  8. שום בצל הגיב:

    מכל הבבל"ת שהוטח כאן, ה'הכרה בחמא"ס' היא הבוטה ביותר כנגד השכל הישר.
    מה השלב הבא? להכיר בדעא"ש? מו"מ עם אל-קעידה? הבנת הנאראטיב הנאצי?
    עוד מעט ותדבר בנחיצותה של 'מהפיכת תרבות' נוסח מאו-צה-טונג כדי ליישר את השכל של בני התמותה הפשוטים כמוני.

  9. ערן הגיב:

    תצבעו לברלין…

  10. אמיר הגיב:

    אלימות היא צורת מחשבה וההמשך הישיר של חוסר יכולת לנהל דיון עם רעיונות אחרים.
    אני חושב שתפיסת עולם הרואה בכל כך הרבה אנשים המיצגים כל כך הרבה דעות בכנסת כרמאים רעיונים, קנספירטיבים ומניפולטיבים היא אלימה . אני חושש (שגם היסטורית זה נכון) שברגע שאנשים המתיחסים ככה למרחב הפוליטי מקבלים כוח פוליטי מגיעים גם אספקטים נוספים של האלימות הזאת.

    המאמר הזה מכיל כמה רעיונות ראויים לדיון (שאיני מזדהה עמם) אבל הם טובעים בסגנון אלים ומתנשא ממש כמו הכוחות הגזענים והלאומנים בפוליטיקה שלנו.

    חבל

  11. ע.ג. הגיב:

    בקצור, מרצ חוטאת בחטא נורא – היא מפלגה ציונית שאומרת בגלוי שהיא רוצה שלום, חושבת שישראל צריכה לסגת מהשטחים אבל לא מוכנה להקשיב להצעות של הרשות הפלשתינית וחד"ש, שלא לדבר על מפלגות ערביות אחרות, לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ואגב, חד"ש היא לא מפלגה יהודית ערבית כי יש 100 יהודים שמצביעים עבורה בדיוק כמו שהליכוד אינו מפלגה יהודית ערבית רק כי 50 ערבים מצביעים עבורו. זו וזו מפלגות לאומניות, האחת יהודית והשניה ערבית.

  12. י. ש. הגיב:

    אז לא מרצ וקל וחומר לא ימינה ממרצ, גם לא בל"ד (לאומני, בורגני) ולא רע"ם-תע"ל (אנטי ליברלי) בקיצור: חד"ש. הבעיה היא שלא כל מי שמתנגד לפשיזם ולכיבוש ופשעי המלחמה של מדינת ישראל הוא גם קומוניסט. מפלגת השמאל היחידה בישראל היא מרצ.

  13. שירה הגיב:

    זה באמת משנה למי *אנחנו* נצביע? באמת משנה כמה שמאלנים יחממו את הכיסא ב40 אלף שקל לחודש? שמאל אמיתי, במצב של ישראל היום, צריך להתפטר בהמוניו מהכנסת. זה כמו שרוזה לוכסמבורג תכנס עכשיו עם כיסא לפרלמנט של היטלר ותאבק על שינוי. עד מתי ירקו עליכם ותגידו שזה גשם?! די לאופטימיות הההרסנית. תביטו במציאות: אין בישראל שום תקווה, שום שלב בסולם לטפס עליו. הכל מבוסס על המשחק הגדול שזו כאילו דמוקרטיה וגם השמאל כאילו הולך לבחירות ובוחר את נציגיו וכאילו וכאילו. מה שכואב לי הכי היום זה הנאיביות שבשורות השמאל, כי זה הדבר היחיד שעוד אפשר לשנות.

    • ק.א. הגיב:

      שירה, למה נדמה שהתובנות הפשוטות שביטאת אינן נשמעות בקול רם גם מפיהם של רבים אחרים?
      האם זה מכיוון שאין הם חושבים באופן הזה או שהם מצאו שיטה לדחוק ולטאטא את זה מתחת לשטיח – כלומר לשתוק או לשים את זה איכשהו בצד? השערתי שבני האדם יודעים להתמקד בסיבות האנוכיות הקטנות שלהם (שמבחינתם הן אינן קטנות) ואז האמת פשוט איזה מזיזה להם יותר מדי – למרות שלמעשה הם יכלו בקלות לקבל את אותו ההגיון ממש. מעין הדחקה יעילה.

      הבעיה, לדעתי, היא שהם גם אינם יכולים להרשות לעצמם אפילו להרהר על זה יתר על המידה מכיוון שאז ההירהור עצמו יציק להם באופן מתמשך. זה מזכיר קצת את השאלה: למה הרבה אוהדי כדורגל בוחרים לאהוד את (נניח) מנצ'סטר יונייטד? כי זה קל: הם תמיד, או כמעט תמיד, מנצחים ואז אין זו מעמסה נפשית בעלת מחיר כמו שאם בוחרים לאהוד קבוצה אחרת מאמצע או תחתית הטבלה.

      כלומר הכל רק עניין של חישובי תועלת.
      לא מעודד, מה?

      • שירה הגיב:

        ק.א., קלעת לנושא שאני מנסה בעצמי להבין. זה מתחבר לי בעצם לשתי תימות גדולות, אחת פסיכולוגית, שזה מה שאתה כתבת- הקושי הנפשי שצפוי לך במצב שבו כל תקווה קורסת. זה דומה לאדם המאבד את אלוהים. אם הוא אדם חושב, המשמעות תהיה חיים ללא משמעות, ללא הנחת הטוב, ללא הנחה של "סדר קוסמי", מאין באת ולאן אתה הולך אלו שאלות שיכולות למוטט עולמות.
        אחד הדברים שאנחנו יכולים לאבחן אצל אינטלקטואלים הוא האמונה הבלתי מתפשרת בטבעו הטוב של האדם. אני לא מאמינה לא בטוב ולא ברע אלא בעדריות ולכן אין לי אשליות בקשר לשום מפלגה ושום אדם שאל מול סבל ופשעים אנושיים כדוגמת אלו שקורים בעזה, בוחר להציע את עצמו לכנסת הישראלית.
        התימה השניה היא עד כמה בני אדם רואים את חייהם כתלויי פוליטיקה. אני למשל (וכנראה שגם אתה) עשיתי אקזיט. יצאתי מהמערכת הכלכלית של עבודה, אני צורכת כמעט רק מאנשים פרטיים או יד שניה ואני לא מעורבת בשום פוליטיקה, אין לי ילדים ואין לשום מערכת שום כוח עלי. אם יותר אנשים יעשו ככה, המערכת תקרוס בסוף וזה יקרה הרבה יותר מהר מאשר אם ינסו לשנות את הזהות של המתפרנסים מפוליטיקה.

הגיבו לשום בצל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים