הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בדצמבר, 2014 11 תגובות

שורוק עיד סולימאן אבו טועיימה, בת 28, נשואה ואמא לארבע בנות, היא עקרת בית, תושבת עבסאן אל-כבירה בח'אן יונס. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוחמד סעיד ב-29 באוקטובר 2014 בבית הספר אל-אמל אל-ג'דידה.

אני נשואה לג'בריל אבו טועיימה, ויש לנו ארבע בנות, שד'א, בת שש; רנא, בת חמש; ג'נא, בת שנתיים ור'ינא, בת שלושה חודשים, שנולדה אחרי שעברנו למרכז הסיוע. אחרי שהתחתנו גרנו שבע שנים בבית של ההורים של בעלי. כל הזמן חלמנו לבנות בית משלנו, שנוכל לחיות בו יותר בשלווה. בהתחלה בעלי עבד כחשמלאי ואחר-כך הוא עבר לעבוד במנהרות המסחר על גבול מצרים, כדי להגדיל את ההכנסות ולחסוך יותר כסף. בשנת 2010 מנהרה התמוטטה על בעלי בזמן שהוא עבד והוא נפצע. הוא סבל משברים בגב ובצלעות ומאז הוא לא יכול לחזור לעבודה.

הריסות בח'אן יונס, עזה 15/11/14 (צילום: אקטיבסטילס) צוק איתן אלימות פלסטין  khanyounisהריסות בח'אן יונס, עזה 15/11/14 (צילום: אקטיבסטילס)

בשנת 2012 לוויתי קצת כסף מהמשפחה שלי, ויחד עם הכסף שחסכנו מהעבודה של בעלי וממכירת זיתים ולימונים מעצים שהיו בחלקת אדמה שלנו, בנינו בית באותה חלקה. הבית היה באזור עבסאן אל-ג'דידה, במרחק של קילומטר וחצי מהגבול, והשטח שלו היה 125 מ"ר. עברנו לגור בו עוד לפני שסיימנו את הגימור מבפנים, כי אזל לנו הכסף בגלל המחירים הגבוהים של חומרי הבניין ולא יכולנו לסיים את העבודה. בכל זאת, שמחנו מאד שיש לנו בית ואני הרגשתי כאילו כל העולם שייך לי.

היה לי בית משלי, שיכולתי לארח בו בחופשיות חברים ובני משפחה. בשנה הראשונה בבית החדש קיצצנו בהוצאות וחסכנו כמה שיכולנו כדי לגמור לאבזר את הבית ולקנות רהיטים. בכל פעם שהבת שלי שד'א בקשה בגדים חדשים או נעליים חדשות הייתי עונה לה שתהיה סבלנית, ושאקנה לה הכל, ברגע שיהיה לנו בית יפה.

בערך חודשיים לפני תחילת המלחמה הבית שלי היה מוכן לגמרי. הצלחנו להשלים את כל מה שהיה חסר. אבל כשהתחילה המלחמה פחדתי להישאר בו, בגלל המיקום שלו ובגלל שהייתי בחודש השמיני להריון. עברנו לבית ההורים שלי באזור א-דר'אמנה, בסמוך לכניסה לכפר עבסאן אל-ג'דידה, מזרחית לח'אן יונס.

נשארנו שם עד עד ה-27 ביולי 2014, כשההפצצות האוויריות וההפגזות באזור הזה התגברו. פחדנו מאוד על החיים שלנו ושל הילדים. הבית היה מלא אנשים ולכן אבא שלי התקשר לכוחות החילוץ ולצלב האדום כדי שיחלצו אותנו מהאזור. פחדנו שאם נצא מהבית בצורה עצמאית ייפגעו בנו. קצת לפני שהאמבולנס הגיע נפל פגז ליד הבית. אחותי, סאמיה א-דר'מה, נפצעה מרסיסים בידיים שלה. התחילו לי צירים והרגשתי שהלידה מתקרבת. ביקשתי שהאמבולנס ייקח אותי לבית החולים נאסר אבל נהג האמבולנס סרב ואמר שיש הרבה משפחות כלואות באזור עבסאן אל-ג'דידה ושהוא צריך ללכת לחלץ אותן. נסענו במכונית פרטית לבית הספר היסודי אל-חוראני שנמצא במרכז העיר ח'אן יונס, ונשארנו שם. בינתיים הצירים שלי קצת נרגעו.

ילדתי את הבת שלי ביום שישי ה-1 באוגוסט 2014, בבית החולים מובארכ. בזמן שהייתי שם בעלי סיפר לי שהבית שלנו הופצץ וגם הבית של ההורים שלו. הוא אמר שהכוחות הישראלים גם עקרו וגרפו את עצי הזית והלימון שהיו לנו מסביב לבית, שהיו מקור ההכנסה היחידי שלנו. מאז אנחנו גרים בבית הספר. היה לי מאוד קשה אפילו ללכת לראות מה נשאר מהבית, כי פחדתי שלא אוכל לשאת את המראה. לא היו לי כוחות לראות איך עבודה של שנים, של בעלי ושלי, אבדה ברגע אחד בלי שום הצדקה, מבלי שעשינו שום דבר. לי ולמשפחה שלי יש הרבה זכרונות יפים מהבית ולא רציתי שיתקלקלו.

אנחנו גרים כבר כמעט שלושה חודשים בבית הספר, וסובלים מתנאים קשים מאוד. אין פה מענה על הצרכים הכי בסיסיים. אנחנו עדיין ישנים על מחצלת שקיבלנו כשהגענו לבית הספר, עם כמה שמיכות שהבאתי מהבית של ההורים. אנחנו סובלים כל הזמן משפעות ומבעיות מעיים בגלל הקור והתזונה שלנו הלא בריאה, שמבוססת בעיקר על אוכל יבש ועל קופסאות שימורים. השירותים נמצאים בחצר בית הספר, רחוק מהמבנה. אנחנו מפחדים מאוד לישון כאן בגלל כל האנשים הזרים. אין לנו שום פרטיות ואני לא מרגישה רגועה. יש כאן הרבה משפחות, כמעט 60 נשים וילדים שגרים באזור אחד.

אני הולכת כל הזמן לבית של אחותי או לבית של ההורים שלי כדי לכבס את הבגדים שלנו ולהתרחץ עם הקטנות. בבית הספר אין מים חמים ומזג האוויר כבר קר, החורף התחיל. המשפחה שלי התפזרה. בעלי ישן בכיתות שמיועדות לגברים, ואת שתי בנותי שד'א ורנא שלחתי לגור אצל אחותי, כדי שיהיו קרובות לבית הספר ולגן שנמצאים בעבסאן. אנחנו מחכים שהעולם יעזור לנו ונוכל לפחות לשוב לבתים שלנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עד מתי? הגיב:

    ביבי ועבדו הנרצע, אובמה, להאג.

  2. צדוק התקוה הגיב:

    באפריל 2001 נחתה בעיר שדרות רקטת הקסאם הראשונה. בין ההתנתקות מעזה, השתלטות חמאס על הרצועה, סבבי לחימה ורגיעות, נורו מאז יותר מ-8,856 רקטות, ונהרגו כתוצאה מהלחימה בדרום 174 ישראלים הם מרטיבים בלילה, סובלים מנדודי שינה ומסרבים לצאת מהממ"ד גם הרבה אחרי שהסירנות משתתקות. תחקיר "סופשבוע" חושף את המימדים המבהילים של הנזק הנפשי: אחד מכל שלושה ילדים בערים וביישובים שחיים בצל איום הטילים מעזה סובל מפוסט טראומה.
    http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/363/724.html
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/694/401.html
    http://www.natal.org.il/?CategoryID=244&ArticleID=351
    גברת שורוק עיד סולימאן אבו טועיימה צריכה להפנות את הטענות לחמאס ולא לישראל ביתה לא היה נהרס וצה"ל לא היה יוצא למבצעים אם החמאס לא היה יורה את הרקטות וזאת לאחר שצה"ל עזב את עזה אבל זה כמו לדבר לקיר החמאס הוא ארגון טרור והוא ימשיך להתקיף את ישראל כי תורתו חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין כולה לכן עזה תמשיך לחטוף כל עוד ישובי מדינת ישראל יסבלו מירי רקטות

  3. ישראל היא הבעיה הגיב:

    "המדינה היהודית" היא שורש הבעיה, שלנו, ושל הפלסטינים.
    מי שנתן פקודה לצבא להטיל מצור על הרצועה, לחיל האוויר להפציץ בתים של אזרחים בחאן יוניס ובמקומות אחרים, לעקור את עצי הזית והלימון של משפחתה של ג'יבריל ושורוק עיד סולימאן אבו טועיימה — כל אלה הם פושעי מלחמה שראוי שישלחו לבית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג שבהולנד. נקווה שעכשיו כשהרשות הפלסטינית מצטרפת לבהמ"ש בהאג היא תתבע את הפושים לדין.

  4. א.קורא הגיב:

    בושה. בושה. בושה.
    ישראל האכזרית והכוחנית תשלם על כך במוקדם או במאוחר. אין
    בכך כדי לעמעם ולו במקצת את גודל הפשע הציוני והסבל
    שעוברים הפלסטינים. התמונה העולה מרשימה זו היא איומה,
    נוראה ומתחברת למראות סבל שעברו יהודים במהלך
    הדורות. אם ישראל הנוכחית מסוגלת לבצע פשעים מסוג זה
    אפשר כי בכך ניטלה ממנה זכות קיומה.

  5. צדוק אינו התקווה הגיב:

    * באפריל ומאי 1948 גירשה ישראל מאות אלפי פלסטינים לעזה
    * ב-1951 החלה ישראל להקים את "שדרות" על שרידי הכפר הפלסטיני נאג'ד
    * אז אישרה הכנסת את "חוק השבות תשכ"א" שמנע את חזרת הפליטים לכפריהם ועריהם –
    בניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. כך עברה ישראל על החוק הבינלאומי
    * ב־10 באוקטובר 1959 התקיים בכווית המפגש הרשמי הראשון של הפת"ח.
    * בשנת 1964הוקם אש"ף ע"י יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד), חאלד אל־חסן (אבו אל־סעיד), ופארוק קדומי (אבו לוטוף).
    * באפריל 2001 נחתה בשדרות רקטת הקסאם הראשונה, כפי ש"צדוק" מאשר.
    * ההתנתקות: בקיץ 2005 פינתה ישראל באופן חד צדדי את רצועת עזה.
    * ביוני 2007 הוטל הסגר על רצועת עזה על ידי ישראל (ואחריה גם ע"י מצרים).
    * ב- 14 לדצמבר 2008 מנעה ישראל את כניסת שליח האו"ם (היהודי) פרופסור ריצ'רד פולק, והעלתה אותו על מטוס חזרה לארה"ב.
    * ביוני 2010, בעקבות פרשת ה"מרמרה", פתחה מצרים את מעבר רפיח.
    * מסוף מלחמת נתניהו ("צוק איתן"). עד היום לא יצאה אפילו משאית אחת של סחורה תוצרת רצועת עזה לגדה. גם יבוא חומרי בניין לבניית הבתים שישראל הרסה מאוד מצוצמצם.

    • צדוק התקוה הגיב:

      מי לא הסכים לחלוקה ? מי פתח במלחמה נגד ישראל ב48 /67 את מחיר הטרוף הערבי של 48 /67 משלמים ותודה לאל שהם ולא אנחנו השאר היסטוריה אם הערבים היו מסכמים לחלוקה לא היית פורצת מלחמת 48 [בכל מלחמה מגרשים אוכלוסיה מקומית ראה הודו פקיסטן ראה פולין גרמניה פולין גירשה אחרי המלחמה אלפי גרמנים ועוד מדינות ישראל לא המציאה את הגרוש חלק גדול מהמגורשים קיבלו הוראה מהמנהיגות הערבית לעזוב את הכפרים כדאי שלא יפגעו ] ואם הערבים לא היו פותחים במלחמה ב67 אז לא יהיה כבוש …………….. הסגר על עזה נוצר עקב ירי רקטות בלתי פוסק לעבר ערי ישראל על ירי רקטות לא מחלקים צופרים

    • שירה הגיב:

      התרגשתי לניסיון לדבר עם אדם כמו "צדוק התקווה" במילים אנושיות.
      איננו מדברים יותר את אותה השפה, למרות שבשני המקרים היא נקראית "עברית".
      המסקנות המוסריות שאדם הדובר שפה "ישרה" ובהירה יסיק מפעולות בעולם, יהיה קשה לישראלי מצוי שלמד עברית אחרת, מוסווית, להבין. זוהי אינה שפתו!
      דבר איתו על ביטחון וקיום ואחריות של צד ג'. דבר איתו על מרחבי מחיה של בעלי גזע מסוים ועל סימטריות (ברורה לו!) בין מקרבן לקורבן, בין כובש לנכבש, אמור לו שהוא לא אשם בכלום הוא רק… או רק.. אבל שלמעשה לאיש אין אחריות, שאתה יכול להיות רוצח אבל להצטער על זה ולמעשה לא מעשה הרצח צריך לעמוד לשיפוט, אלא זה שבכלל לא רצית מלכתחילה, שאילצו אותך.. וכן הלאה והלאה. זו השפה המוסווית, השפה שמנקה כל מצפון, שמתחזקת כי כולם דוברים אותה וכולם מבינים אחד את השני.
      וגם אני פעם דיברתי אותה אבל ההבדל ביני ובין "הרוב הישראלי" כולל כל בני משפחתי הקצרה והמורחבת, כשהראו לי שהיא מזויפת, הבנתי. בכיתי שלוש שנים (זו לא הגזמה) אבל ניקיתי את השפה, את המחשבה ואת הלב. למרות שאני דוגמא "טובה". לא הכרתי אף ישראלי שעשה את הדרך שלי.

      • ק.א. הגיב:

        אולי הוא (וחבריו להרגשה) משוכנע(-ים) שרוע ואכזריות פשוט לא יכולים להתלבש על יהודים.
        מכאן אפשר שהוא מסיק שהבעיה מ ו כ ר ח ה לנבוע מהצד השני.
        זה יכול להיות קונסיסטנטי עם התפיסה שהיהודי הוא אדם מיוחד מצד עצמו – תפיסה אלילית ביסודה.

      • צדוק התקוה הגיב:

        אני קודם יהודי ישראלי כמו שערבי אומר אני מוסלמי פלסטנאי חי ב ישראלי הדאגהשלי היא לעם שלי קודם אני לא בוכה ואבכה על מי שרוצה לחסל אותי ולא אתן לו יד במקרה של אנשים כמוך זו לא יד זו גושפנקא ל"קורבנות" שלו הם לא קורבנות ואם הם קורבנות אז הם קורבנות של ההנהגה שלהם מאז תחילת המאה לאורך ההיסטוריה הם לא קיבלנו אותנו כאן ולא יקבלו אותנו כאן וזה לא קשור לכיבוש ולא לשטחים זו מלחמת דת בדת של גיהאד שכל מי שלא מוסלמי הוא כופר וכופר מצווה להרוג גם לפני הכיבוש ]67[ היו כאן טרור של הערבים אז נקרא פדאיון הארגון לשחרור פלסטין קם ב64 השטחים אז לא היו בידי ישראל ומשום מה מדינת פלסטין לא קמה אז יש לי מדינה אחת ואני לא מוכן לעזוב אותה נדמה לי שעברת לחיות בחול כמו שכתבת פעם את צריכה להאשים את מי שהדליק את חבית חומר הנפץ הזו ב47 / 48/ 67 אבל הכי קל להאשים את היהודים לבוא בטענות לצד השני לא מה פתאום העקראת הצלחת לנקות את " המצפון" שלך בחול אני גאה במי שאני ולא מתבייש בעם ובדת שלי אין לי על מה להתבייש או להכות על חטא`

        • ק.א. הגיב:

          זה שאתה יהודי אינו מבטיח שום דבר בקשר למחשבתך והתנהגותך.
          אם יהדותך נתפסת אצלך במונחים של "להילחם באויב" אתה כנראה הפכת לחייל בנפשך.
          כלל זהירות שאולי התעלמת ממנו: המערכת זקוקה לתמימים שיהדותם מתועלת למשהו אחר.

        • שירה הגיב:

          אתה חבר קבוע באתר וקראתי כמה וכמה הודעות שלך. את השפה שבה אתה משתמש אני לא מבינה. אני לא יודעת אפילו אם דיון בינינו הוא כמו שאומרים בפילוסופיה "מן האפשר". המסקנות שלך נובעות מתוך הנחות יסוד שבין אם אני בחו"ל ובין אם אני בישראל אני לא שותפה להן אפילו לא באחוז אחד. ולכן שום שיח בינינו לא יוביל לשום מקום. אני, בניגוד אליך, ישבתי כמה שנים לבדוק את הנחות היסוד שלי, בגיל 27, לא הייתי חכמה במיוחד, לא הגעתי ממשפחה שמאלנית אינטלקטואלית אלא ממשפחה שמה שהכי חשוב בה זה לענות נכון על השאלה במה אתה עובד. ובכל זאת, אני כל כך שמחה שלא נשארתי במקום שלך. אתה לא מאמין כמה מלאת פליאה שהצלחתי לצאת מזה. אבל מכאן ועד שאתאמץ ואחנק עם הסברים בשפה שאינה שלי הדרך עוד ארוכה.

הגיבו לשירה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים