הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בינואר, 2015 9 תגובות

"הפספורט הוא האיבר החשוב ביותר בגופו של האדם" כתב ברטולט ברכט בספרו "שיחות של פליטים". בדברים אילו ביקש ברכט לתאר מחד את חוסר האונים של הנמלטים מרדיפה פוליטית בתקופת מלחמת העולם השנייה, זאת בהעדר המסמכים המתאימים או ה"נכונים", ומאידך את כוחם של מסמכים בעידן המודרני ביחס לחיי בני אדם, ביטחונם וחירותם.

דרכון דרכונים פספורט אזרחות גבול לאום מדינה passport(מקור)

תיאור זה של הפספורט נכון בעיקר ביחס למי שנמלטו מעבר לגבולות ארצם, אך הוא רלוונטי גם לכל החיים בעידן המודרני, בו נתחמו גבולות בין מדינות לאום, גבולות המפקחים על תנועתם של בני-אדם וסחורות. לפי הסוציולוג ג'ון טרופיי, הפספורט הומצא במאה ה-20' בעקבות יצירתם של מרחבים פוליטיים-כלכליים חדשים באירופה, שהעלו את הצורך בניוד בני אדם למרחקים גדולים מחד, ובשליטה על תנועת אוכלוסין מאידך. בין שתי מלחמות העולם, עם עליית המשטרים הדיקטטוריים באירופה, התחזק מעמדו של הפספורט והוא שיחק תפקיד מפתח ביצירת "חומת הניירות" שכלאה אזרחים בתוך מדינותיהם ולא אפשרה את יציאתם אל אחרות.

המונחים "לא-ממוסמכים" או "חסרי מסמכים/ניירות", המקובלים כיום בעולם המערבי, הם מונחים המתארים מהגרים ומהגרים-מכורח, חסרי מעמד חוקי. הגדרתם של בני אדם על בסיס זה, כלומר תיאור מהותם על פי מסמכים ואשרות, מלמדת אותנו על כוחם הפוליטי של מסמכים רשמיים בעולם המודרני. גם המונחים "מהגרים בלתי-חוקיים", או בעברית "שוהים בלתי-חוקיים" (שמקורו בהקשר אחר), מלמדים על הקרימינליזציה שעושות מדינות לקבוצות חברתיות שונות, שבחלקן כוללות אנשים הנלחמים על פרנסתם או כאלו שנמלטו מסכנה ומצוקה, בעולם בו מתקיים אי-שוויון (כלכלי ואחר), הנשמר בין היתר על ידי זיהוי, גבולות ומסמכים.

וכך, גם בעבור מבקשי מקלט ומהגרים שהגיעו לישראל, העדר מסמכים עשוי לסכן את מעמדם השביר ולהגביל את פעולותיהם (המוגבלות ממילא). מאז שהגיעו לישראל מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה במספרים גדולים יחסית, ועניינם הועבר מנציבות האו"ם לפליטים אל משרד הפנים, ניתן להם רישיון ישיבה על ידי המדינה למשך מספר חודשים על סמך זהותם. הוכחת זהותם נעשתה בראש ובראשונה על סמך הצגת מסמכים כגון תעודת זהות או דרכון. וכאן גם טמון הפרדוקס. מבקשי מקלט הם בהגדרתם אנשים הנמלטים מארץ מוצאם, עוברים תלאות רבות בדרכים, וחוצים גבולות מבלי להציג מסמכים וללא אישור. הם עוזבים חסרי כל, או מאבדים את מה שנטלו עמם בדרך. לאחרים, מסיבות שונות, מעולם לא היו מסמכים מזהים כמו דרכון או תעודת זהות.

היות ובאותה התקופה דרש משרד הפנים ממבקשי מקלט שיציגו מסמכים כדי שיוכלו לקבל אשרה, המבקשים עשו מאמצים רבים כדי להשיג מסמכים מקוריים באמצעות בני משפחה, ולעיתים גם בסיוע סוכנויות בין לאומיות. אחרים הופנו על ידי הרשויות לשגרירות אריתריאה, בכדי שתזהה אותם ותנפיק להם מסמכים. דרישה זו העמידה (ועודנה מעמידה) חלק ממבקשי המקלט בפני בעיה קשה – פנייה לשגרירות ארצם היא הרי בבחינת פנייה אל אותה הרשות שרודפת אותם. כך, שגרירות אריתריאה מחייבת את הפונים אליה לא רק לשלם סכומי כסף גדולים (שמוגדרים כמס אותו הם חייבים מאז עזבו את המדינה), אלא שהיא מחייבת את חלקם גם לחתום על הודאות באשמה ולספק מידע שעלול להזיק להם, לבני משפחתם ועוד.

עם זאת, מסמכים נדרשים ליחיד לא רק בשביל להעצים את כוחו בפני הרשויות ולגונן עליו. בנסיבות מסויימות, מסמכים עלולים גם להזיק לאינטרס של היחיד, כך שעצם העדרם עשוי להיות בבחינת יתרון. כך מתאר ד"ר יובל לבנת במאמרו על "הזר שסירב להזדהות", כיצד העדר זהות והעדר מסמכים לא אפשרו לרשויות לגרש אדם שתבע מסיבות דתיות להישאר בישראל גם במחיר של המצאות בכלא. הרשויות התובעות מאדם לפנות לרשויות ארצו ולהמציא מסמכים, עלולות בשלב מאוחר יותר גם להשתמש במידע זה כדי לטעון למשל שאותו אדם למעשה כלל אינו נתון לרדיפה. מעבר לכך, המדינה משתמשת במסמוך, ובעיקר ברישום הביומטרי שנלווה למסמוך (שנתפס כאמין פחות), כדרך לנטר, לפקח ולשלוט במבקשי המקלט. המבקשים מצדם, תלויים לחלוטין ברישיון הישיבה, מה שיוצר בעבורם את הכורח להתייצב במשרד הפנים באופן תכוף, גם אם עליהם לעמוד בתורים ארוכים, מעייפים ומתסכלים (לעיתים קרובות ללא אפשרות בסופו של יום לחדש את האשרה).

תחושת ההשפלה וחוסר האונים שבחידוש רישיונות הישיבה, שממילא מקנים זכויות מינימליות ביותר, הביאה חלק ממבקשי המקלט להרים ידיים או ל"התנגד" (בלשון סוציולוגית) למשטר בו הם מצויים, ולא לחדש את רשיונות הישיבה שלהם. לדוגמה, אחת המבקשות, שקיבלה זימון לריאיון במקום רישיון ישיבה, לאחר שכבר קיבלה כבר כמה זימונים לאורך תקופה, קרעה באופן הפגנתי את הזימון במשרד הפנים. אחרים החליטו שלא לגשת עוד למשרד הפנים ע"מ לנסות לחדש את האשרה. באופן זה מבקשי מקלט אלו אומנם סיכנו והגבילו את עצמם עוד יותר, אבל ביקשו כפי הנראה להתקומם כנגד כוחם של הניירות וה"פטישיזציה" של הניירות, כלומר הפיכתם לאובייקטים שאינם יצירי בני-האדם, אלא לכאלו ששולטים בהם.

בהקשר זה, ברור כי קבוצה פגיעה במיוחד היא זו של חסרי המדינה וחסרי האזרחות. קבוצה זו, אין לה מסמכים ואינה יכולה להמציא מסמכים כאלו. התחלקותן של מדינות שונות למדינות לאום נפרדות על רקע קונפליקטים אתניים–פוליטיים, כמו זה שבין אריתריאה לאתיופיה בשנות התשעים, מולידה לא פעם גירוש אוכלוסיות משני הצדדים, בריחה המונית, וכתוצאה מכך גם קבוצות שמוצאות עצמן חסרות כל מעמד אזרחי. למשל, כשהתחלתי במחקר עם הגעתם של הפליטים לארץ, פגשתי גבר צעיר שנולד וחי באתיופיה לאב אריתריאי ולאם אתיופית. בתקופת מלחמת הגבול בין המדינות הוא הושם בכלא וגורש לאריתריאה. באריתריאה מעמדו אף פעם לא הוסדר, והוא לבסוף נכלא וגורש על ידי הרשויות לסודאן. לאחר שהגיע לישראל, משרד הפנים סירב לרשום אותו כאריתריאי היות ולא היו בידו כל מסמכים מזהים. לבסוף נציבות האו"ם לפליטים רשמה אותו כאתיופי. לאחר תקופה בה נותק בינינו הקשר, נודע לי שהוא נכלא וגורש מהארץ. מה עלה בגורלו אין אני יודעת.

למרבה הצער, למרות שקיים בישראל נוהל עבור חסרי אזרחות (בזכות מאבקה המשפטי של האגודה לזכויות האזרח), נוהל זה, בשל ההגבלות השונות שבו, אינו מסדיר את כלל בעיותיהם של חסרי האזרחות. כך, יש מי שנותר ללא כל הגנה, ללא מעמד וללא "מסמכים". בעולם בו תנועה, מעמד, פרנסה וביטחון נגזרים כולם מהימצאותם של מסמכים, בני אדם מוצאים דרכים שונות כדי להתקיים גם בהעדרם. כך הם בונים את חייהם בקושי בלעדיהם, נאבקים בדרכים שונות בכדי לקבל אותם, ולעיתים אף "מאבדים" או משיגים מסמכים מזוייפים, רק כדי להבטיח את מקומם בעולם זה.

  • ד"ר הדס ירון היא אנתרופולוגית ומרצה בבית הספר לחברה וממשל במכללה האקדמית תל-אביב יפו
תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    בעית חוסר המסמכים, אננה בעיה של מסתננים אפריקנים בלבד לארצות "מקלט", היא מסתבר גם בעיה, של חלק מאיתנו אזרחי ישראל המצוידים כביכול בפספורט.
    ובכן הפספורט הישראלי (תודות לביבי- בנט), הולך ומאבד מכוחו בעולם ולא נפרט. קימים ע"כ, הרבה אזרחים ישראלים כמותי, שהוריהם עלו ארצה מפולין לפני 1950, אשר אינם יכולים לקבל פספורט פולני ולעקור חזרה לאירופה. זאת למרות שכל המדינות האחרות, מנפקות פספורטים לאלה שנולדו שם ולילדיהם ולא חשוב מתי. יחד עם פולין במעל הזה משתרכת לה גרמניה, שמתיחסת ליהודים בעלי אזרחות גרמנית שהיגרו אליה מפולין, קודם למחה"ע ה2 , כאל אזרחים פולנים, כלומר זורקת אותם וצאצאיהם אל פולין שכמובן מסרבת להכיר בהם כאזרחיה (עזבו את פולין לפני 1950).
    השלטון ה"ציוני", מעולם לא יצא למאבק בנושא. מענין מדוע?
    רמז: העליה היהודית מפולין בתוספת העליה מגרמניה כפולות בריבוי העצמי, הן מהגדולות והאיכותיות בישראל. מסתבר אם כן שיש ישראלים כמוני, החשים אם לא כאריתריאים חסרי פספורט, אזי כבהמות "בשר תותחים"…(לאלה אין בית בכלל, כאשר לנו יש בכ"ז, דיר אבוס לחסות בו).

    • זכות השיבה הגיב:

      האם אתה מבקש לרמוז שהמדינה היהודית מינתה את עצמה ותפסה בעלות, מדברת בשמם, ומשמשת כבא-כוח ואפוטרופוס נכלולי של היהודים והיהדות? אם אכן זה המצב, ונראה שבהחלט כך הוא, הרי שמדינה זו מתנהגת בצורה מחוצפת (זה הרבה מעבר לחוצפה אבל לא פשוט למצא מילה אחרת לשערוריה) שלא תאמן ומהווה בעצם אויב ליהודים. זה לא חדש ולא מפתיע (בהזדמנות זו אולי נכון להזכיר כמה מאמרים מאירי עיניים ומסמרי שיער שהופיעו כאן לאחרונה בנוגע לעלילות פקידיה ושלוחיה עוד טרום 47' בתקופת מלחמת העולם…). הכיצד נפלנו לדבר הזה וכיצד מתמשכת לה התופעה ממש באין מפריע?

      • צפור בודד הגיב:

        שאלה טובה שאלת ידידי.
        ובכן, גם אם עולה כזה קשר, כפי שציינת, אין בידינו מידע מוחלט שיאשר הקביעה שאכן מדובר בקונספירציה "ציונית". אפשרי שמדובר במדינה (פולין) שסתם פוחדת מהצפתה בידי למעלה ממיליון בעלי פספורט חדשים.
        אף לא למדינה אחרת בשוק האירופי יש כ"כ הרבה "נציגים" בישראל. לכן אינן חוששות מלנפק פספורטים לפליטיהם היהודים ולצאצאיהם.
        זה קצת דומה לסרובה המוחלט של מדינת ישראל, להעניק "זכות שיבה" למיליוני הפליטים הפלסטינים.
        בכל מקרה טענותיו של הפרופ' אילן שדה אליהם כוונת: השפעת המנהיגות "הציונית" בזמן השואה ואחריה, על יהדות השואה, אכן מחזקות הרושם שיתכן מאד והייתה קונספירציה. אך כאמור, בלי הוכחות ברורות אין להקיש דבר.
        הערה: יהודים מפולין היו צריכים להתארגן ולדרוש ממדינת ישראל שתדרוש ממועצת השוק האירופאי להכריח את פולין להעניק פספורטים ליהודיה ע"פ המתחיב (גם אם עזבוה לפני 1950). זהו פשוט חוק בלתי נסבל העומד בסתירה לכל האמנות הבי"ל. מדינה אינה יכולה לשלול אזרחותו של מי שנולד בה (אם לא עבר על החוק).
        לאור זאת עדיף לקבל אזרחות אירופית ע"י נישואין פיקטיביים. אבל אז מי ירצה להתחתן דוקא עם פולניה 🙂

        • ק.א. הגיב:

          בוודאי שישנה (בגדול) קונספירציה. זו לא היתה שאלה "טובה" אלא שאלה ריטורית. עצם העובדה ש "אין הוכחות " היא ההוכחה. וגם אין כבר צורך בהוכחה במקרה זה. לקונספירציה הזו שותפים אלה שמקיימים את *מהותה* של ישראל כלומר האליטה השלטת במערב. לאמיתו של דבר הקונספירציה הזו כבר לא קונספירציה משום שהיא גלויה לעין כל. לכן גם אמרתי שלא צריך הוכחות נוספות מעבר למה שקיים ברקורד. השם של האימפריה מולבן בעקביות מעצם היותה אימפריה – וחוזר חלילה. לכשמעמד האימפריה יתערער "לפתע" יתברר לכולם טיבה המחריד: פתאום יהיו מלא עדויות והמון הוכחות ואף אחד לא יבין כיצד התרחש הדבר משך עשרות שנים בשיתוף מלא מצד העתונות, מערכת המשפט, ואנשי הרוח. סטנלי מילגרם כבר הראה כיצד מרבית בני האדם מתיישרים לפי מה שהמערכת מצפה מהם.

          • צפור בודד הגיב:

            שאלה רטורית יכולה להיות גם שאלה טובה, הלא כן?
            ולגופו: כאשר ה"אימפריה" המולבנת מתה, יכולות ההוכחות, שהיו שמורות בפיהם הנצור עד כה, של המתישרים ע"פ צפיות המערכת, לפרוץ החוצה ולציר תמונה נאמנה של המצב, כולל פרטים מדויקים אודות אישים, מקומות ואירועים ספציפיים. אך היות והמערכת המולבנת עדין שולטת. זו הדרך היחידה להאבק. להשיג עוד ועוד עובדות ולחזק את הטענה.
            והנה יש ביננו צדיק אחד בסדום (אילן שדה), שטורח לעשות זאת במושכלות מדעית תוך כדי צרוף עובדות. אך גם אצלו בפאזל, עדין רבה הקונספירציה (הציור על גב הפאזל), מן חלקי העובדות המוכחות, המרכיבות אותו. ואף הוא יעיד שנדרש עוד מחקר רב בנושא.
            ראה נא הלופ הבא:
            משטר הכבוש-מעודד פונדמנטליזם איסלמי-המעודד אנטי ישראליות- המעודדת אנטישמיות- המעודדת עליה לישראל- המעודדת תמיכה במשטר הכיבוש.
            עצירת סיבובו חשובה, אם חפצי עתיד אנו.
            מחקרו של אילן, הוא חלק מהנסיון להשביתו. והוא חורג במפורש משלב הצגת הקונספירציה ומציג עובדות מוכחות, אך באופן חלקי ורק בעבור פרק הזמן התחילי (1938-48 בערך).
            ובכן איך עוצרים את הלופ? (וזו אננה שאלה רטורית).

          • ק.א. הגיב:

            הלופ הזה נעצר בד"כ באחת משתי הסיבות: 1 פיזית (נגמרת האנרגיה לקיימו, כלומר מסיבה כלכלית ו\או צבאית). או 2 כשלציבור לבסוף ימאס מזה. וכנראה ששתי הסיבות אינן בלתי תלויות.

            אגב, הלופ הזה אינו לופ פנים-ישראלי. האליטה שמאחורי מדיניותה של ישראל היא בינלאומית. גם ה "טירור האסלמי" אינו חלק הכרחי בה. כלומר הלופ היה נמשך בצורה אחרת גם אם לא היה אסלם בעולם.

  2. שירה הגיב:

    תודה רבה על מאמר דווקא אופטימי. משמח לדעת שאחי הפליטים לא הולכים כצאן לטבח ומביעים אקט מחאה שגם שיכול לעלות להם ביוקר, מטרתו להגיד : אני בן אדם וחופשי מספיק כדי לקבל החלטה לא לשתף אתכם פעולה.
    כל הכבוד ואני מקווה רק שעוד ועוד אנשים ילכו בעקבות מודל ההתנגדות של הבחורה שקרעה את הזימון.

    • צדוק התקוה הגיב:

      שירה…… שאחי הפליטים לא הולכים כצאן לטבח לא בומבסטי קצת איזה טבח ואיזה צאן

      • שירה הגיב:

        מעניין איזה חינוך צריך לקבל כדי להיות קהה חושים לסבל של כל אחד שלא שייך לשבט שאליו אתה שייך.

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים