הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בפברואר, 2015 11 תגובות

האגדה מספרת שאחרי רצח הנשיא האמריקאי הגדול אברהם לינקולן בהצגת תיאטרון (1865) פנה עיתונאי לרעיית הנשיא ההמומה ממראה בעלה המתבוסס בדמו ושאל אותה: "..וחוץ מזה, גברת לינקולן, איך הייתה ההצגה?"

תשובתה של מארי טוד לינקולן לשאלה האווילית ביותר בתולדות העיתונות לא נרשמה בדפי ההיסטוריה. קראתי פעם ביוגראפיה שלה ומשם עלתה דמות חזקה ונוקשה מאוד. היא עברה עם בעלה תלאות רבות והיו שטענו שבלי השאפתנות שלה לא היה מגיע לתפקיד הנשיא. המשרה הבלתי רשמית של רעיית ראש הרשות המבצעת היא תמיד נושא פיקנטי לדיונים שהם ספק ניתוח פוליטי וספק רכילות, והם אקטואליים עכשיו גם אצלנו.

איור הרצח של לינקולן בתאטרון פורד, 1865 ארה"ב היסטוריה lincolnאיור הרצח של לינקולן בתאטרון פורד, 1865 (מקור)

עיתונאים ופובליציסטים מתלבטים עד עצם היום הזה בהתמקדות בנושא העיקרי באקטואליה, ותוהים כיצד לשמור על שארית התחמושת שלהם בחודשים שלפני הבחירות. מה עוד מעניין עכשיו את הציבור? האם ניתן לכתוב ברצינות על יחסי החוץ של ישראל, על השבר הגדול עם ארצות הברית ועל ההשלכות של כל אלה על המצב הכלכלי של אזרחי ישראל מבלי להתייחס לבחירות? זה לא קל. הקוראים מתייחסים עתה בחשדנות מובנת לכל דיון פוליטי או חברתי שכן כל הכותבים חשודים על אג'נדה נסתרת. החשד הזה הוא די מוצדק. אני, למשל, דן בבחירות לכנסת מתוך פרספקטיבה של השקפת עולם, משנה סדורה ודבקות אמיתית בתיקון עולם. אז קצת קשה להקדיש זמן ומקום לדיונים שיש להם חשיבות משנית. לכן אסכם את עמדתי במשפט אחד: נכון שהבחירות חשובות למי שמאמין ששינוי פוליטי אמיתי הוא אפשרי, אבל מי שאיננו מאמין חייב לעסוק בהמשך חיינו כאן, כאשר השינוי המיוחל יאחר לבוא.

הנחת היסוד שגם חילופי שלטון לא ישנו שום דבר משמעותי במדינה היא מוצקה ומעוגנת בניסיון העבר. כל ממשלה שתקום תהיה קואליציונית, ולא יהיה לה כוח או רצון לחולל שינוי. לכן השאיפה לשלוח את נתניהו הביתה היא בעיקר רגשית. הוא אדם מאוס בעיני רבים, ועכשיו למדו להכיר אותו גם בארצות הברית. כתבתי כאן בעבר שגם הרפובליקנים לא יסבלו יחס עוין כלפי הנשיא שלהם, על אף חילוקי הדעות הקשים עימו, והתחזית הזאת מתגשמת בשבועות האחרונים. ראש הממשלה נכשל בחזית המדינית, והוכיח שדווקא הרקע האמריקאי שלו הוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הוא מתחבר עם כל רודפי הבצע ומחרחרי המלחמה בארצות הברית, השנואים בעיקר על הקהילה היהודית. הקרע עם הטובים והמבריקים בקרב הקהילה הוא אסון לאומי, דווקא מנקודת ראותם של אנשי הימין כאן, שקיוו לבנות את האימפריה שלהם בשטחים בסיוע גבּי אמריקאי.

יום אחרי הבחירות יתנפצו רוב התקוות של הציבור הנאור, וניאלץ לצפות במחול השדים הקואליציוני בבחילה המהולה בהשתאות. הבועה של מפלגת העבודה תתאדה לחלל האוויר, וכולנו נעקוב אחרי הויכוח הפנימי על ההשתתפות בממשלת נתניהו. יש להניח שהפרגמטיסטים בעיני עצמם ינצחו גם הפעם, ובתקשורת יביעו כולם את ההשערה, שיצחק הרצוג שהיה מכונה פעם בוז'י ימתן את הליכוד. השמאל יטען שהוא ומפלגתו התקרנפו, ועל "ההסברה" למלחמה הבאה תנצח ציפי לבני. לכן העיסוק בבחירות הוא מופרז, כיוון שדווקא העידן שיגיע אחריהם מעניין הרבה יותר. כיצד ינהג יאיר לפיד המעוך? מה תעשה מרצ? האם המרכז הציוני יפיק לקחים ויזום תהליך הידברות רציני ופורה עם הסיעה הערבית המאוחדת? האם אביגדור ליברמן, שהקדיח את תבשילו והבקיע שערים עצמיים גורליים ישלם את המחיר? לא יהיה משעמם, ובעצם, אף פעם לא היה כאן משעמם. מדינה מרתקת יש לכם, אומרים לי עיתונאים זרים בשיחות מלונדון או מניו-יורק. בדרך כלל אני משיב שאנחנו זקוקים לקצת שעמום.

השיחות עם אנשי תקשורת זרים הן מרתקות בשלב הראשון אבל אחר-כך מתחילות קצת לשעמם ואולי אפילו לעצבן. התמימות שלהם נובעת בעיקר מבורות תהומית. התוויות השגרתיות מטעות אותם. האם "השמאל" ינצח הפעם הם שואלים וזה מרתיח אותי בתוך שנייה. לא נותר לי אלא להסביר להם את משמעות המונחים "שמאל" או "מרכז" בהקשר הישראלי. כמעט תמיד הם נועצים עיניים ריקות ומנסים לחזור לזירה הפוליטית המדומיינת אבל המוכרת שלהם. הרצוג, לאומן ושמרן עם קבלות, מוצג לעתים כמו צ'ה גווארה חדש. יש להקדיש שעות כדי לפזר את הערפל, ואז ניכרת אכזבה גדולה על פניהם. הם זקוקים לדרמה, והפוליטיקה הישראלית המבוזרת איננה מספקת שום ריגושים. "אתה אדם קשה ולא ניתן לרַצות אותך", אמר לי חבר ותיק מצפון אנגליה. הסברתי לו שדווקא כאן אנחנו מברכים על כל שיפור קטן, ורק חוששים שהמצב יהיה גרוע יותר. הוא נקב בשמו של עיתונאי ידוע, חבר משותף של שנינו מזה שנים רבות, שאמר לו שנתניהו הוא עתה המחסום האחרון מפני אסון מוחלט בישראל ובאזור כולו. את השטות הזאת שומעים עתה די הרבה, וגם פרשנים רציניים בחוץ לארץ מאמצים אותה לעתים.

לא נותר לנו אלא לסמן כמה יעדים, שכרוכים יותר בשמירה על הנכסים הקיימים עתה מאשר במאבק על מטרות חדשות. בערים הגדולות אנחנו מצווים לגלות נאמנות לאולמות הקונצרטים, לסינמטקים, לכל מוסדות התרבות. עלינו לעודד מופעים של יהודים וערבים יחדיו, כמו המחווה היפה לאום כולתום ותופעות תרבותיות דומות. אני לא מתבייש לומר (עם כל הגילויים הנאותים) שגם עיתון "הארץ" ושלוחותיו הם נכס כזה. הימין וחלקים מסוימים מהמרכז הלאומני מנסים להכחיד את הישגי הציבור המתקדם, החילוני ברובו, ואם לא נתגייס לשמור עליהם בכל מחיר החיים בארצנו יהיו בלתי נסבלים עבורנו. מי שרוצה לחיות בזירה פוליטית-תרבותית, שהסמן הימני שלה הם יתומי כהנא והסמן השמאלי הוא בן-דרור ימיני מ"ידיעות אחרונות" שיבושם לו. אנחנו עדיין חולמים על עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

"עתיד טוב יותר" איננו מליצה ערטילאית. יש להכין תוכנית פעולה שבנויה גם על בסיס וולונטארי. חשוב במיוחד להקים רשת חינוך חדשה, מעין "זרם עובדים", ותשתית תרבותית משלימה, כולל תיאטרון ורנסנס של הוצאות הספרים המיוחדות לציבור החילוני והמזרחי. עלינו להקים תנועה יהודית באירופה ובצפון אמריקה, שתיאבק על נפשו של הציבור היהודי ותרתום אותו למאבק לשלום. כך יחושלו הכלים למסע ענק של התקרבות בין הקהילות היהודיות והמוסלמיות במערב. זהו אינטרס כלל עולמי שיזכה לתמיכה רחבה ממוסדות בינלאומיים מרכזיים. התדמית של ישראל כחוד החנית של המאבק באיסלם מסוכנת לעתידנו כאן. לאור הרעיונות האלה ניתן לדון בבחירות, ולהקים חזית משותפת למען כל אזרחי המדינה.

  • פורסם בכל העיר, 6 פברואר 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. צפור בודד הגיב:

    את עיקר מאמצי אני מפזר ברשת בתגובות לכתבות שאני מציגן כפוסטים שמאליים לאנשי ימין.
    בימים האחרונים הסלוגן שלי מתומצת ל: "קודם למו"מ עם הפלסטינים, מו"מ עם ערביי ישראל קרי הרשימה המאוחדת". אני פונה בעיקר ללפיד וכחלון ודורש מהם שיתיחסו לשאלה האם יסכימו לכונן קואליציה עם הרשימה המאוחדת? משום שאם שני אלה יפנימו התובנה, שלמען השלום חיבים להקים קואליציה איתה, יתכן ונראה שינוי.
    קצב הפנמת התובנה, יקבע זמן ההגעה המשוער ליעד השלום. וקידומו תלוי בנו ולא בידי אחרים.
    לכן עברתי לבוטות וקבעתי ש: "מי שלא יצהיר על מוכנותו לשבת בקואליציה עם הרשימה, יחשב כשוחר מלחמה, משום שהדרך לשלום עוברת רק דרך ערביי ישראל". זהו קרב עיקש וכל פוסט נוסף בנושא תורם.
    לא אשכח את היום בו עמדנו קבוצה קטנה של יהודים וערבים חבוקי ידים אי שם במדרכות ק. אתא וצעקנו "אחוה יהודית ערבית", אל פניהם המתלהמות של בריוני כהנא שנאם שם. הם הקיפונו כאשר עיניהם מביעות יותר תמיהה מזעם ואגרופיהם הקמוצים נשארו שמוטים לצידם.

  2. אולין הגיב:

    כשבועיים אינני מצליחה להעלות את הטור האישי של אורי אבנרי, האתר נעלם? מישהו יכול לעזור???

  3. ק.א. הגיב:

    כדי למכור בידור כיום נדרש סיפור פשוט: סיפור על הטוב מול הרע. בסיפור התקשורתי הזה הטוב מעוניין לספק לילדות מסכנות באפגניסטן חינוך, רשיון נהיגה וליפסטיק והרוע מגיע מן החבורה של אלה עם השיער על הפנים, הטירוריסטים עם הכאפייה. אלה שתוך 45 דקות מסוגלים לשגר טילים בין יבשתיים על המערב.

    בעוד תשומת ליבו של הצופה נתונה למופעי זוועה מתוקשרים (וגם מפוברקים) רמת פחדיו עולה ועולה הוא אינו שם כלל לב שהאליטה, האחראית לכל הברדק, מרקיבה לו את המוח ואת המדינה.

    והבידור ההוליוודי אינו מרפה! אולי מאה (ואולי הרבה יותר) סרטים בשנה כוללים רמות מפלצתיות של אלימות קשה. בדרך כלל מדובר על גיבור טיפוסי אמריקאי (הטוב כמובן) היוצא למסע קטל בתוך ארגונים אכזריים במיוחד (שהם כמעט תמיד של מוסלמים או רוסים). רשימת הסרטים הללו היא ארוכה ארוכה וכוללת בוודאי מאות על מאות של סרטים. למי שיחפש שם יהודי בתור המנוול הראשי צפוי חיפוש ארוך ומתיש. אולי שווה כעת להזכיר את הסרט "טורפים" בו שת"פ הדוק בין מתנקשת-צלפת מצה"ל ורוצח של ה CIA גובר על המפלצת הדמיונית. זוהי הנוסחה שישראל רתמה את עצמה אליה. הבחירות הן בעצם בחירות של הטורפים.

    • עלי הגיב:

      קיימת תאוריה בפסיכולוגיה האומרת שצריך לספק יצרים מיניים ויצרי אלימות כדי למנוע
      מיחידים סוטים לבצע מעשי אלימות או אונס
      לכן מופצים סרטי מין כמעט חופשי באינטרנט ולכן יש מאות סרטים אלימים
      קיימת מחלוקת אם האלימות היא יצר שצריך לספק אותו באמצעות סרטים או שמא דוקא הסרטים האלימים מגבירים את האלימות
      לגבי סרטי מין אין מחלוקת והטענה אומרת שזה מוריד מעשי פשע בנושא המיני
      לגבי מי הוא הרשע בסרטים
      יש מאות סרטים שמבקרים את החברה האמריקאית רוב סרטי האלימות שראיתי לאחרונה
      הרעים הם אמריקאים אשר מנצלים את המערכת כדי לבצע פשעים למען רווח כספי.
      אין הרבה סרטים שהרעים הם מוסלמים משום שאלה מככבים ביום יום של המציאות (בעיתונים )
      ולמען האמת הם סוטים מדי לגבי הטעם המערבי (מתאבדים פונדמנטאליסטים חד מימדיים)
      סופר המתח באלצי מפורסם כאחד שמתאר את הממסד ובעקר את ה-CIA כארגון נפשע ורצחני
      סרטים דוקמנטרים רבים קוראים לשינוי רדיקלי של החברה האמריקאית.

      • ק.א. הגיב:

        כמובן שישנם סרטים אחרים, חלקם אף מקבל פרסים. נכון גם שהם "מבקרים" את המערכת האמריקאית אבל זוהי ביקורת יותר "אמנותית" ורפלקטיבית (שבאורח הפוך על הפוך יוצאת בד"כ מחמיאה למערב) מה שאינו מסוגל כנראה לסחוף את הציבור. הרפלקטיביות הזו – (למשל אצל אדם קרטיס הבריטי) – מצד אחד מבקרת (בחריפות לכאורה) את המערכת המערבית (והתקשורת) אך בדיוק אז כשביקורת שלו רוכשת לעצמה מעמד "ביקורתי מכובד וחושב" – או אז חלה בדברים לפתע תפנית מוזרה בה מתרחשת הזדהות והקבלה שובבית עם הנארטיב האימפריאליסטי – מה שמשאיר את הצופה חד העין משתאה אל מול התוצאה העלובה. יצירות כאלה עושות לנו טוב בכך שאנו ביקורתיים לרגע (בגרסת לייט) אבל איכשהו נמאס לנו והעסק מתמסמס בין האצבעות והמסקנה שעולה אז היא שעסק בעצם נורא מסובך ומורכב מדי ואין מה להרבות במחשבה על הדברים. ושגם אולי בכל זאת המצב לא כל כך נורא…

        כלומר מביקורתיות גלשנו אל הזדהות כמעט מלאה.
        ואם ככה אני שואל איזו מן ביקורתיות זו?

    • צפור בודד הגיב:

      עם כל הכבוד לדבריך שממש נגזלו מפי, עדין המסקנה אליה קפצת, הישר מהתיאור הנכון של הפרופגדנדה ושטיפת המוח התדמיתית הוליוודית, לכך שבישראל יש רק "בחירות של הטורפים", אננה מקושרת אליו ולבטח לא מנומקת בהתאם.
      ענין של תחביר אולי, או סתם דלוג על שלבים ב"פתוח נוסחה למומחים בלבד", אך בכל זאת…
      וגם לגבי המסקנה הגורפת, הרשה נא לי להזכירך כי בישראל בבחירות עצמן, פועלים גם "צמחוניים".
      נכון הם מיעוט דל, אך עדין קימים. ויש להם השפעה.
      ואם לא היו קיימים בכלל, קרוב לודאי שהיינו רואים מציאות אחרת, גרועה עוד יותר.

      • ק.א. הגיב:

        צודק. יש פה ושם צמחוניים אבל הם שם כדי לייפות את העסק ולתת לו תדמית טובה.
        העיקר- כלומר הבעלות נשארת אצל הטורפים. ראה גם תגובתי לעלי באותו העניין.

  4. עלי הגיב:

    ברעם משתמש במונח מאוד מסתורי ולא ברור שהוא מכנה אותו "השמאל האמיתי"
    נשאלת השאלה למה הוא מתכוון בדיוק ?
    האם הכונה לאיזה שהוא שמאל מדומיין הנמצא במוחו ?
    או שאולי זה שמאל ממשי המתפקד במציאות ? אם זה שמאל ממשי יואיל להצביע עליו
    כדי שנוכל להבין למה הוא מתכוון ולמה הוא חותר
    שהרי
    כל הזמן הוא אומר משהו בנוסח הבא…"מפלגת העבודה אינה "שמאל אמיתי" אלא ימין מתון ליברלי"
    אז מי הוא אותו שמאל אמיתי שברעם מכוון אליו ?
    אני לא מוצא בעולם הממשי "שמאל אמיתי" אשר פועל במציאות ועונה לרצון של ברעם !!
    כל מפלגה במציאות חייבת לבצע פשרות ולפעול בהתאם לסביבה בה היא נמצאית ולכן אין בנמצא "שמאל אמיתי" אידיאלי… גם ברעם אינו "שמאל אמיתי" והוא מחוייב להתפשר עם המציאות..

    • צפור בודד הגיב:

      עלי, כבר דברנו הרבה פעמים על ההבדלה הברורה בין שמאל כלכלי (סוציאליזם), לבין שמאל בטחוני (חלוקה לשתי מדינות, חזרה לגבולות 47 או 67, י-ם וכו'). כך גם בימין: ימין כלכלי (קפיטליזם) וימין בטחוני (אי"ה, החזקת השטחים, כליאת הפלסטינים בבנטוסטנים וכד').
      אורי אבנרי הינו דוגמא לימין כלכלי ושמאל בטחוני.
      בוגי יעלון הינו דוגמא לשמאל כלכלי ולימין בטחוני.
      קימים בקרב השמאל הרבה אנשים שטוענים שמתחיב הוא ששמאל כלכלי, יוביל בהכרח לשמאל בטחוני. והם רובו של השמאל הכלכלי.
      האם קימים אנשים הגורסים שימין כלכלי מוביל הכרח לימין בטחוני. קרוב לודאי שכן, אך תסכים איתי שאינך יודע בברור אם הם רוב מכריע בימין.
      בכל מקרה, הבטוי של חיים הוא כולל ובא יותר לבטא תחושה מאשר הגדרה מדעית ומדויקת.
      עדיף להתמקד בשאלה כיצד משכנעים את הימין הבטחוני להגיע לשלום?
      לשם כך צריך לגבש בתחילה את תודעת השלום, בעזרת ראיתו כמציאות עתידית בעלת מימוש (כמו תכנית ארכיטקטונית,לפני הגשתה לקבלן הבצוע).
      אשמח לדון עימך על כך, ולהעלות הדיון על פניה של הציונות, לסדר היום (למשל: האם הערבים בא"י פלסטין יכולים להיות שותפים לדרך הציונית אף להיות חלק ממנה?)

  5. צפור בודד הגיב:

    כרגיל עלי בועט עם דורבנות…אני מסרהב בך חיים להגיב לדבריו.

הגיבו לאולין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים